Guittin 30a — le Talmud en français

כי משוו בית דין שליח

במקום שליח שבא ממדינת הים: האם ממנים את השליח דוקא

בפניו

של השליח הראשון,

או

שמא אפילו

שלא בפניו?

הדר פשטה

רבא:

בית דין ממנין שליח

בין בפניו בין שלא בפניו

.

וכן

שלחו מתם

[מארץ ישראל]:

בין בפניו בין שלא בפניו

.

מעשה ב

ההוא

גברא

ד

נתן גט לאשתו, ו

אמר: אי לא אתינא עד תלתין יומין, ליהוי גיטא!

כלומר, התנה את הגירושין, שלא יחולו אלא אם כן לא יחזור לעיר זו תוך שלשים יום, ואם יחזור יתבטלו הגירושין.

והלך משם, ו

אתא

בחזרה לקראת סוף הזמן האמור. והגיע עד העיר, אלא שלא היה יכול להכנס לתוכה, משום ד

פסקיה מברא

[מעבר המים הפסיקו, שהיתה המעבורת מעברו השני של הנהר ולא היה יכול לעבור].

אמר להו

ממקומו שמעבר לנהר, לאנשי העיר:

חזו דאתאי, חזו דאתאי

[ראו שבאתי, ראו שבאתי]!

ונתכוין לומר: הרי נתבטל התנאי שהתניתי כי הרי באתי, ואין הגט גט.

אמר שמואל

: לא נתקיים תנאו, ושפיר חלו הגירושין, ולא נתבטלו. כי היות ולא נכנס לתוך העיר,

לא שמיה מתיא

[אין זו קרויה ביאה לעיר], כלומר: אף שבאונס לא בא, הרי סוף סוף לא בא.

והטעם הוא, או משום ש"אין אונס בגיטין", כלומר: אין טענת אונס מועילה בתנאי גיטין כלל, ואפילו נתקיים תנאי הגירושין באונס הרי חלו הגירושין; ואפילו לדעת הסובר: "יש אונס בגיטין" היות ואונס זה אונס שכיח הוא, היה לו להתנות כן מראש.

מעשה ב

ההוא

גברא

דאמר להו

בשעת מסירת הגט:

אי לא פייסנא לה עד תלתין יומין

[אם לא אפייסנה לאשתי עד שלשים יום]

ליהוי גיטא

מעכשיו.

אזל פייסה

בדברים והרבה עליה רעים שתתרצה לו,

ולא איפייסא

.

אמר רב יוסף

: חלים הגירושים, שהרי

מי יהיב לה תרקבא דדינרי

[וכי נתן לה שלשה קבים דינרים]

ו

בכל זאת

לא איפייסא!?

והרי לא נתן לה, ואין זה חשוב שפייסה, כי אף זה בכלל תנאו שיפייסנה אפילו בדבר גדול עד שתתפייס לו, ונמצא שנתקיים התנאי שאם לא יפייסנה יחולו הגירושין.

איכא דאמרי

כך

אמר רב יוסף: מידי תרקבא דדינרי בעי למיתב לה!?

הא פייסה ולא איפייסה

[וכי צריך הוא לתת לה תרקבא דדינרי!? הרי פייסה במה שצריך, אלא שהיא לא נתפייסה].

כלומר: היות ואנוס הוא מלקיים את תנאו, שהרי אין לו כל כך הרבה כסף, אי אפשר שיחולו הגירושין על ידי תנאי שנתקיים באונס.

ומבארת הגמרא:

הא

לישנא בתרא -

כמאן דאמר

"

יש אונס בגיטין

".

הא - לישנא קמא -

כמאן דאמר

"

אין אונס בגיטין

". אגב המשנה שנשנתה לעיל כח א: "המביא גט והניחו זקן או חולה, נותן לה בחזקת שהוא קיים", נשנו כאן שתי המשניות הבאות.

מתניתין:

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני

, על מנת

להיות מפריש עליהן מחלקן

, כלומר: אם התנה עמהם שיפרע את חובו מן התרומה או מעשר ראשון או מעשר עני שהוא עתיד להפריש, שבמקום ליתנם להם, יקחם לעצמו בפרעון חובו. הרי זה

מפריש עליהן

ונוטלם לעצמו,

בחזקת שהן

[הלווים]

קיימין, ואינו חושש שמא מת הכהן או הלוי, או

שמא

העשיר העני

, ונמצא שהוא גוזל את השבט או את העניים, וגם אינו מקיים מצות נתינה.

ואם

מתו

הלווים, הרי המלוה

צריך ליטול רשות מן היורשים

להמשיך לעשות כן, כי אין חוב אביהם מוטל עליהם לפרוע, ולכן יטול מהם רשות אם רוצים שיתקבל חובו של אביהם על ידי המתנות, ואם יתנו לו רשות יעכבם לעצמו.

ו

אם הלוון בפני בית דין

ומתו הלווים,

אינו צריך ליטול רשות מן היורשין

, ומשום שיש כח ביד בית דין להטיל חוב זה על כל השבט ועל כל העניים, שהרי תקנת כולם היא, שיימצא להם מעות להלואה.

גמרא:

תמהה הגמרא על המבואר במשנה שיכול הוא להתנות ליטול את מתנותיו בפרעון חובו,

ו

משמע:

אף על גב דלא אתו לידיה

[אף על פי שעדיין לא הגיעו המתנות לידי הלווים] והחזירום למלוה -

ואיך אפשר שבלי נתינה כלל יטלם המפריש לעצמו!? והרי עדיין אין המתנות של הלווין אלא של כל השבט ושל כל העניים, והאיך יכולים הם ליתנם למלוה שלהם!? ועוד: האיך יצא המלוה ידי נתינה, כל עוד שלא נתן את מתנותיו!?

אמר רב: ב

לווים שהיו

מכרי כהונה ולויה

של המלוה עוסקת משנתנו.

כלומר: היו הלווים מכריו של המלוה, ואין רגיל המלוה ליתן את מתנותיו אלא להם; והיות ודבר ברור הוא שהמלוה יתן להם את מתנותיו, כבר הסיחו השאר את דעתם מן המתנות, וכאילו באו המתנות לידיהם של אלו.

ושמואל אמר

: משנתנו עוסקת

במזכה

המלוה

להם

[ללויים] את המתנות

על ידי אחרים

אחר שהפרישם; ואחרכך נוטלם המלוה לעצמו.

עולא אמר: הא מני

משנתנו -

רבי יוסי היא, דאמר

בכמה מקומות:

עשו

חכמים

את שאינו זוכה כזוכה

.

כלומר: מפני התקנה, זיכו חכמים אף את מי שאינו ראוי להיות זוכה. ואף כאן משום תקנה שימצאו מי שילוה אותם, תיקנו שיהיו הכהן הלוי והעני זוכים במתנות; ולכן יכול המלוה ליטלם בפרעון חובו.

ומפרשת הגמרא:

כולהו

[שמואל ועולא]

כרב לא אמרי

לפרש את משנתנו, כי "

במכרי

כהונה ולויה"

לא קתני

במשנתנו, ומשמע שיכול להיות מפריש אף שאין הלווים מכריו.

וכולהו [רב ועולא]

כשמואל לא קאמרי

לפרש את משנתנו, כי "

במזכה

להן על ידי אחר"

לא קתני

במשנתנו.

כולהו [רב ושמואל]

כעולא נמי לא אמרי

, כי

כיחידאה לא מוקמינן

[אין לפרש את המשנה כדעת יחיד].

תנו רבנן

: א. הנותן מעות לסוחר על מנת שימכור לו את תבואתו לכשתצמח, אסור לפסוק עמו שיתן לו את התבואה כפי מחירה עכשיו משום איסור ריבית, כי שמא יהיה מחיר התבואה בזמן האספקה יקר יותר מאשר מחירה בזמן הפסיקה, ונמצא הנותן מרויח את ההפרש בשכר המעות שהקדים לסוחר, ויש בזה איסור ריבית מדרבנן.

ב. אם "יצא השער" מותר לפסוק כפי השער של היום, ואף מותר לו לפסוק שאם יהא השער בזמן האספקה זול יותר מאשר השער של עכשיו שיקבל כשער הזול.

ב. המלוה את חבירו והגיע שנת השמיטה, הרי החוב נשמט בסופה של שנת השמיטה, והוא הנקרא "שמיטת כספים".

המלוה מעות את הכהן ואת הלוי ואת העני להיות מפריש עליהן מחלקן, מפריש עליהן בחזקת שהן קיימין

,] וכמבואר במשנתנו.

ופוסק עמהן כשער הזול

, יתבאר בהמשך הגמרא -

ואין בו משום רבית

, ואף שהקדים זה את מעותיו ולא יצא השער.

ואין שביעית משמטתו

, כדמפרש הגמרא טעמא ואזיל.

ואם בא לחזור

בו המלוה

אינו חוזר

, ומפרש לה ואזיל.

נתייאשו הבעלים

מן החוב, שוב

אין מפריש עליהם

, כלומר: אם הלוה מעות את הכהן על מנת שיטול את תרומותיו שבשנה זו, וראה המלוה שנשתדפו שדותיו ונתייאש מלקבל חובו, ושוב נתקנו שדותיו, אינו יכול ליטול את התרומה והמעשר בחובו,

לפי שאין מפרישין

תרומה ומעשר לעצמו

על

החוב

האבוד

.

אמר מר

בברייתא:

פוסק עמהן כשער הזול

: קא סלקא דעתין שהברייתא באה לחדש, שמותר למלוה לפסוק עם הלווים שיקבל את התרומה בשער של עכשיו ואפילו אם יתייקר השער, ומאידך אם יוזל מחיר התרומה יקבל הוא את התרומה כשער הזול, ולפיכך תמהינן:

והרי

פשיטא

היא, כי בכל מקום שהותרה הפסיקה, מותר לו לפסוק כשער של עכשיו ואם יוזל המחיר יקבלנו כשער הזול, והיות ואין כאן בעצם הפסיקה על התרומה משום ריבית, יכול הוא לפסוק עמו גם על שער הזול!?

ומשנינן: אין הברייתא באה להתיר לפסוק עמו כשער הזול, אלא

הא קא משמע לן: אף על פי שלא פסק

עם הלווים על שער הזול,

כמי שפסק

כן במפורש

דמי

.

שנינו בברייתא:

ואין בו משום רבית

:

ומפרשינן:

מאי טעמא

, והרי יש כאן הקדמת מעות שהיא אסורה משום ריבית דרבנן!?

כיון דכי לית ליה

למלוה תרומה משדהו - וכגון שנשתדפו שדותיו -

לא יהיב ליה

הלוה [אין פורע לו הלווה] מעות אחרים בפרעון חובו, לפיכך

כי אית ליה

למלוה

נמי

פירות בשדהו,

אין בו משום רבית

, ומשום שקרוב הוא להפסד באופן שישתדפו שדותיו, ובאופן זה לא נאסר משום ריבית.

שנינו בברייתא:

ואין שביעית משמטתו

:

ומפרשת הגמרא את הטעם, משום

דלא קרינא ביה

"

לא יגוש

", שהרי אינו יכול לתובעו כלום, אלא נוטל תרומותיו בלבד.

שנינו בברייתא:

ואם בא לחזור אינו חוזר

:

אמר רב פפא

:

לא שנו

שאין יכול לחזור -

אלא בעל הבית בכהן

, כלומר: אין יכול המלוה לחזור בו ולומר איני רוצה ליטול תרומה בפרעון חובי, אלא שלם לי את חובי.

אבל כהן בבעל הבית, אם רצה לחזור

, כלומר: אם אמר הכהן לבעל הבית איני רוצה שתטול תרומה בפרעון חובך, אלא טול מעותיך, הרי זה

חוזר

.

ד

הרי

תנן

:

נתן לו

הקונה למוכר

מעות, ולא משך הימנו

עדיין את ה

פירות

, הרי זה

יכול לחזור בו

, כי "מעות אינן קונות"; ואף הכהן הזה יכול לחזור, מפני שאף כי נתן המלוה מעות בשביל התרומה, הרי עדיין לא משך אותה המלוה.

שנינו בברייתא:

נתייאשו הבעלים, אין מפריש עליהן לפי שאין מפרישין על האבוד

:

תמהה הגמרא:

פשיטא!?

ומשנינן:

לא צריכא דאקון

שכבר עלתה התבואה בקנה, ואז יבשו ונתייאש, וחידוש יש בדבר: כי

מהו דתימא אקנתא מילתא היא

, דמשעלו בקנה אפילו אם מתייבשים חוזרים הם ומיתקנים, ודבר לא שכיח הוא שיתקלקלו לגמרי, ואם כן אין זה יאוש טוב.

קא משמע לן

משנתנו שיאוש הוא, והפסיד את חובו.

תניא

:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: המלוה מעות את הכהן ואת הלוי בבית דין, ומתו

, הרי זה

מפריש עליהן בחזקת אותו השבט

.

ו

המלוה

את העני בבית דין, ומת

העני, הרי המלוה

מפריש עליו בחזקת עניי ישראל

.

רבי אחי אומר: בחזקת עניי עולם

.

ומפסיקה הגמרא בהבאת הברייתא כדי לפרשה:

מאי בינייהו

בין תנא קמא לרבי אחי?