Guittin 2b — le Talmud en français

רבה אמר

:

לפי שאין

בני חוץ לארץ בני תורה, ואינם

בקיאין

בהלכה שצריך לכתוב את הגט לשמה של אשה זו בדוקא. והרי נאמר בתורה "וכתב לה ספר כריתות" [דברים פרק כד], ולמדים מזה לקמן [כ א], שצריך הבעל לכתוב את הגט לשמה של האשה המתגרשת הזאת. ולכן, כאשר השליח אומר "בפני נכתב ובפני נחתם", שואלים אותו הדיינים האם הגט נכתב לשמה, והוא עונה: כן!

ורבא אמר: לפי שאין

שיירות דרכים מצויות מחוץ לארץ לארץ ישראל, ובמידה והבעל יערער על גט זה ויאמר: לא אני כתבתיו, אלא מזוייף הוא - לא יהיו

עדים

משם

מצויין

כאן, שיוכלו להכיר את חתימות העדים שעל גבי השטר כדי

לקיימו

. לכן תיקנו שהשליח יאמר בפני נכתב ובפני נחתם, ויחשב הדבר כקיום. ושואלת הגמרא:

מאי בינייהו

, מהו ההבדל למעשה בין שני ההסברים של רבה ורבא? ועונה הגמרא: יש שלשה אופנים שבהם יש חילוק בין טעמיהם:

א.

איכא בינייהו

יש הבדל ביניהם באופן

דאתיוהו בי תרי

שהביאו את הגט שני עדים ממדינת הים ולא אחד, ושניהם נעשו שלוחים של הבעל לגרשה ולמסור לה את הגט ביחד. לפי רבה, הדין נשאר כמות שהוא, ועל שניהם לומר בפני נכתב ובפני נחתם. אך לפי רבא, שטעם האמירה הוא בגלל חשש ערעור הבעל, הרי עתה ששניים הם, ויוכלו לקיימו, אין הם צריכים לומר בשעת המסירה בפני נכתב ובפני נחתם.

ב.

אי נמי

הבדל נוסף יהיה בין שני הטעמים, אם הגט נשלח

ממדינה

אחת בארץ ישראל

למדינה

שניה

בארץ ישראל

. כגון ממדינת גליל למדינת יהודה - אשר עכשיו אין שיירות מצויות ביניהם. לפי רבה, כיון ששני המקומות נמצאים בארץ ישראל, ובקיאים בהם בדין כתיבת הגט לשמה, אין השליח צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם". ואילו לרבא, כיון שאין שיירות מצויות, צריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", כדי שלא יוכל הבעל לערער.

ג.

אי נמי

, ההבדל השלישי ביניהם, הוא באופן שמוליך השליח גט

באותה מדינה במדינת הים

. וכגון שנשלח מעיר אחת בחוץ לארץ לעיר אחרת באותה מדינה. לפי רבה, ודאי יהיה צריך השליח לומר "בפני נכתב ובפני נחתם", לפי שאין בקיאין לשמה. ולרבא, אין צריך לומר, לפי שמצויות שיירות ההולכות מעיר לעיר.

ותחילה דנה הגמרא בדברי רבה, ולאחר מכן בדברי רבא:

ל

שיטת

רבה

, שטעם

האמירה הוא, לפי שאין בקיאין לשמה

, מדוע מספיק לזה עד אחד?

ליבעי תרי

הרי יש צורך בעדות של שני עדים!

מידי דהוה

כמו הדין בכל

שאר עדיות שבתורה?

ומתרצת הגמרא:

עד אחד נאמן באיסורין

, שהרי האמינה התורה לכל אחד ואחד מישראל אם הוא אומר שהופרשו תרומות ומעשרות מהפירות, או שהבהמה נשחטה כדין ובשרה מותר באכילה. וכן שניקרו מהבשר גידין וחלבים האסורים באכילה, ולכן גם כאן תקנו חכמים שהשליח יהיה נאמן להעיד שגט כשר הוא.

ושוב מקשה הגמרא:

אימור

שמא נאמר:

אמרינן

"

עד אחד נאמן באיסורין

", היינו רק במקום שיש ספק לפנינו,

כגון חתיכה

של שומן, שהיא

ספק חלב

האסור באכילה,

ספק שומן

של בהמה - שמותר באכילה,

דלא איתחזק

בחתיכה זו

איסורא

של חלב בוודאות. בזה דוקא האמינה התורה לעד אחד שיעיד על הדבר.

אבל הכא

, אצלנו בגט,

דאיתחזק

הוחזק בוודאות -

איסורא של

אשת איש.

שהרי עד עכשיו היא היתה נשואה, וצריך כעת עדות ברורה של גט העשוי כהלכה, כדי להתירה -

הוי

ענין זה, בכלל "

דבר שבערוה

".

ואין

ראוי להתיר

דבר שבערוה

בפחות משניים

[עדים].

ולומדים זאת בגזירה שוה מדיני ממונות, בשניהם כתוב "דבר". [בדיני ערוה כתוב [דברים פרק כד]: "כי מצא בה ערות דבר". ובממון כתוב [דברים פרק יט]: "על פי שניים עדים יקום דבר".

ומחלקת הגמרא:

כאן זה שונה, כי

רוב ישראל

[לגירסת רש"י]

בקיאין

הן בהלכה של לשמה. ומשום כך אין לחושדן שמא שלחו גט שאינו כשר. ולכן, די לחכמים שיאמר השליח "בפני נכתב ובפני נחתם" כדי להסתמך על גט זה ולהתירה.

ואפילו לרבי מאיר, דחייש למיעוטא

גם כאשר הרוב אינו כן. כאן בגט אין לחשוש.

כי

סתם ספרי דדייני

, סופרי הדיינים, הרגילים לכתוב שטרי גיטין בכל המקומות,

מיגמר גמירי

מלומדים ויודעים הם את ההלכה של כתיבת הגט לשמה. ולא חששו בזה חכמים אלא למקרה יוצא דופן, שבו ימצא גט מוכן שנכתב לשם אחד מבני העיר, שכתבו לגרש את אשתו, ושמו של בעל הגט הוא כשמו של המוצא, ושמה של האשה שבגט הוא כשם אשתו, ולבסוף התחרט הבעל ההוא מלגרש. ויקח המוצא את הגט הזה לגרש בו את אשתו, והרי אינו כתוב "לשמה" של אשתו.

ורבנן הוא דאצרוך

עדות של השליח שתברר שלא נעשה כן, אלא הגט נכתב לשמה של האשה המתגרשת.

והכא,

במקרה זה שהבעל נמצא בחוץ לארץ, והאשה בארץ ישראל -