Guittin 29a — le Talmud en français

אבל

אם נגמר דינו למיתה

בבית דין של ישראל, כיון דנפק ליה דינא לקטלא

[שנפסק דינו למיתה], ודאי

קטלי ליה!

ותלינן בודאי שכבר מת, ואין נותנים לו חומרי חיים, ואם הוא ישראל ואשתו בת כהן, הרי היא חוזרת לבית אביה ואוכלת בתרומה.

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

והלא אם נגמר דינו ב

בית דין של ישראל, נמי

יש לחשוש שעדיין הוא חי, משום ד

אפשר דחזו ליה

בית הדין

זכותא

[ימצאו לו צד זכות], ויפטרוהו מהמיתה!

אמר ליה רב יוסף:

כי חזו ליה

בית הדין

זכותא

, כלומר: אימתי שכיח הוא שימצאו לו בית הדין זכות - רק

מקמי דליגמר דינא

[קודם גמר הדין].

אבל

בתר גמר דינא

תו

לא

שכיח הדבר ד

חזו ליה

בית הדין

זכותא!

לפיכך אין לחשוש שמא פטרוהו לבסוף מהמיתה.

ומוכחינן:

לימא מסייעא ליה

המשנה הבאה לדברי רב יוסף;

דתנן: אדם שנגזר דינו ליהרג, וברח -

כל מקום שיעמדו שנים

עדים בבית דין אחר,

ויאמרו: מעידין אנו את איש פלוני, שנגמר דינו

ליהרג

בבית דינו של פלוני; ופלוני

ופלוני

הם

עדיו

שהעידו עליו באותו בית דין, שעבר על איסור מיתה -

הרי זה יהרג

על ידי בית דין זה! שסומך הוא על כך שכבר נגמר דינו בבית דין האחר.

אלמא, לא חיישינן שמא מצא לו אותו בית דין צד זכות לאחר גמר דינו, ופטרו ממיתה, וכדברי רב יוסף.

ודחינן: לאו ראיה היא משם, דהרי התם בבורח מיירי, ו

דלמא בורח שאני!

שמאחר שברח, הדבר מוכיח שעדיין הוא מחויב מיתה.

ותו מוכחינן כרב יוסף מהא דתניא:

אם

שמע

עד

מ

פי

בית דין של ישראל שהיו אומרים: איש פלוני

נענש ו

מת

בגין עבירה שעבר [ועונש עבירה זו הוא לכובשו עד שימות מאליו];

או ששמע מהם שאמרו:

איש פלוני נהרג

בעונשו! -

ישיאו את אשתו

של פלוני זה על סמך עדותו של העד! ולא חיישינן שמא עדיין הוא חי.

ואם שמע כן

מקומנטריסים

[הממונים על ההריגה]

של גויים

שאמרו: "

איש פלוני מת

", או "

איש פלוני נהרג

" -

אל ישיאו את אשתו

מכח עדות זו! משום דחיישינן שמא לבסוף לא הרגוהו.

והרי

מאי

"

מת

",

ומאי

"

נהרג

", דקתני בברייתא!?

אילימא

ששמע מפי בית הדין שאותו פלוני כבר

מת ממש, ו

כבר

נהרג ממש

-

כך הרי אי אפשר לומר, כי:

אם כן

דכוותיה

[דומה לאופן זה]

גבי

עד מפי קומנטריסים של

גויים

, שאמרו לו כבר מת וכבר נהרג -

אמאי אל ישיאו את אשתו

בעדות זו?

והא קיימא לן: דכל

ש

מסיח

הנכרי

לפי תומו

שמת בעלה של אשה פלונית,

הימוני מהימני ליה

[מאמינים לו] ומתירים את האשה להנשא על פיו!

אלא לאו

בהכרח, ד"

מת

" פירושו ששמע מפיהם שנגמר דינו והיה

יוצא למות; ו

כן "

נהרג

" היינו

שיוצא ליהרג

, ולא שראוהו שנהרג ממש!

ו

עם זה

קתני

, שאם שמע זאת

בבית דין של ישראל, ישיאו את אשתו!

אלמא, לא חיישינן שאחר גמר הדין מצאו לו בית הדין צד זכות ופטרוהו, וכדברי רב יוסף.

ודחינן: לאו ראיה היא מהתם. ש

לעולם

שמע מבית דין ש

מת ממש

, או ש

נהרג ממש;

ודוקא באופן זה מתירים את אשתו להנשא;

ומה דקשיא לך, אם כן

דכוותיה גבי גויים אמאי לא

ישיאו את אשתו

; והא קיימא לן: דכל

גוי ה

מסיח לפי תומו הימוני מהימני!?

לא קשיא; כי

הני מילי

שנאמן,

במילתא דלא שייכי בה!

שאין להם קשר לסיפור זה, ואינם מתפארים בו.

אבל במילתא דשייכי בה

, שמתגאים הם בכך שהרגו אדם בדיניהם,

עבדי לאחזוקי שקרייהו!

עשויים הם לשקר ולומר שנהרג, אף על פי שעדיין לא נהרג, אלא רק עמד בדין בלבד.

מתניתין:

שליח

המביא גט בארץ ישראל

[שאינו צריך לומר "בפני נכתב ובפני נחתם"]

וחלה, הרי זה

השליח

משלחו

לגט אל האשה

ביד אחר

.

ואם אמר לו

המשלח לשליח:

טול לי הימנה

[מן האשה]

חפץ פלוני

, הרי זה

לא ישלחנו ביד אחר

, משום

שאין רצונו

של המשלח

שיהא פקדונו ביד אחר

.

גמרא:

שנינו במשנה: המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר:

אמר רב כהנא

: "

חלה

"

תנן

במשנתנו שהוא משלחו ביד אחר, ומשום שאנוס הוא, אבל אם לא חלה, לא ישלחנו ביד אחר. תמהה הגמרא: והרי

פשיטא

שלא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה, שהרי "

חלה

"

קתני

במשנתנו!?

ומשנינן: הוצרך רב כהנא להשמיענו זאת, כי

מהו דתימא: הוא הדין אף על גב דלא חלה

ישלחנו ביד אחר,

והאי דקתני

במשנתנו "

חלה

", אין זה אלא משום ד

אורחא דמילתא קתני

[הייתי אומר, שלא שנינו "חלה" אלא משום שכן הוא הדרך שמשלחו כשהוא חולה ואינו יכול לשלחו בעצמו] -

לפיכך

קא משמע לן

רב כהנא, שלא ישלחנו ביד אחר אלא אם כן חלה.

ומקשינן:

היכי דמי

, באיזה אופן עוסקת משנתנו האומרת שאם חלה ישלח, ואם לא חלה לא ישלח?

אי דאמר ליה

המשלח לשליח: "

הולך

גט זה לאשתי", ולא אמר לו "הולך אתה" -

אם כן

אף על גב דלא חלה נמי

ישלחנו ביד אחר, שהרי כך משמע מן הברייתא המובאת בסמוך.

ואי דאמר ליה

המשלח לשליח: "

את הולך

" והקפיד על כך שהוא יהא המשלח, אם כן

אפילו חלה נמי לא

ישלחנו ביד אחר, שהרי כך משמע מאותה ברייתא.

ואי

משנתנו

רבן שמעון בן גמליאל

היא שנחלק על תנא קמא באותה ברייתא, אם כן אפילו אם אמר לו "הולך" סתם, ו

אפילו חלה, נמי לא

ישלחנו ביד אחר -

ד

הא

תניא

:

האומר לשלוחו: "

הולך גט זה לאשתי

",

הרי זה משלחו ביד אחר

, ומשמע: אפילו לא חלה.

אבל אם אמר לו: "

את הולך גט זה לאשתי

",

הרי זה לא ישלחנו ביד אחר

, היות והקפיד הבעל שהוא יוליכנו, ומשמע: אפילו חלה.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: בין כך ובין כך

בין שאמר לו "הולך" ובין שאמר לו "את הולך" -

אין השליח עושה שליח

, ומשמע אפילו חלה.

ואם כן כיצד תתפרש משנתנו!?

ומפרשת הגמרא את משנתנו בשלשה אופנים:

א.

איבעית אימא

: משנתנו כדעת תנא קמא, והיא עוסקת בכגון דאמר המשלח לשליח: "

הולך

" לבד,

והוא דחלה

, בזה הוא שאמר תנא קמא שמשלחו ביד אחר, אבל אם לא חלה לא ישלחנו ביד אחר, ולכן שנינו במשנתנו "וחלה".

ב.

ואי בעית אימא

: משנתנו כדעת תנא קמא, והיא עוסקת בכגון שאמר לו: "

את הולך

",

וחלה שאני

, שאפילו כשאמר לו "את הולך" יכול הוא לשלחו ביד אחר.

ג.

ואי בעית אימא

משנתנו כ

רבן שמעון בן גמליאל היא, וחלה שאני

שמודה רשב"ג שהוא משלחו ביד אחר.

תנן

במשנתנו:

המביא גט בארץ ישראל וחלה, הרי זה משלחו ביד אחר

:

ורמינהו

, ויש להקשות מהמשנה לקמן סו א:

מי שהיה רוצה לכתוב וליתן גט לאשתו, ו

אמר לשנים: תנו

[כלומר: כתבו ותנו]

גט לאשתי

, ואפילו לא אמר להם במפורש "כתבו ותנו", שיהיה משמע "כתבו אתם" ולא אחר -

או

שאמר

לשלשה

במפורש: "

כתבו ותנו גט לאשתי

" -

בין בזה ובין בזה

הרי אלו יכתבו ויתנו

הם עצמם ולא יאמרו לסופר ויכתוב.

והיינו, דבשנים שאינם בית דין, אפילו כשלא אמר להם במפורש שיכתבו הם ולא אחר, אין הם יכולים לעשות שליח אחר, כי הם בלבד נעשו שלוחים לכתיבת הגט ולא אחר; אבל שלשה כיון שהם בית דין, אין צריכים לכתוב הם בעצמם, אלא אם כן אמר להם מפורש "כתבו ותנו", ואילו כשלא אמר להם "כתבו", רשאים הם בתורת בית דין לעשות שליח לכתוב את הגט.

הרי למדנו שאם אמר לשנים - שאינם בית דין - "תנו גט" כי אז

אינהו

עצמם,

אין

, אכן יכולים לכתוב את הגט,

אבל שליח

שלהם

לא

יכול לכתוב; ואילו במשנתנו שנינו שהשליח עושה שליח!?

אמר

תירץ

אביי

:

התם

במשנה דלקמן, שעשאם שלוחים לכתוב גט -

טעמא מאי

אינם יכולים לעשות שליח,

משום

שיש להניח שהוא מקפיד משום

בזיון דבעל

, שהוא היה צריך לכתוב את הגט, ובזיון הוא לו שאינו יודע לכתוב גט, ואינו רוצה שידעו עוד אחרים בבזיונו.

אבל

הכא

במשנתנו שעשאו שליח להולכת הגט -

בעל לא קפיד

אם יעשה שליח אחר, ולכן ישלחנו ביד אחר.

רבא אמר

חילוק אחר בין שליח לכתיבת הגט, לבין שליח להולכת הגט:

התם באותה משנה לפיכך אינו יכול לעשות שליח לכתיבת הגט,

משום דמילי נינהו

, לא מסר להם אלא דברים בעלמא שאמר להם לכתוב גט,

ומילי לא מימסרן לשליח

, אין בדברים בעלמא כח להיות חוזרים ונמסרים לשליח אחר; אבל במשנתנו שעשאם שליח להולכת הגט והגט יש בו ממשות, בזה יש כח אף לשליח לעשות שליח אחר. ומפרשינן:

מאי בינייהו

בין תירוצו של אביי לתירוצו של רבא?

איכא בינייהו: שליח

לכתיבת שטר

מתנה

, אם יכול הוא לעשות שליח אחר:

כי לפי אביי שאין הטעם בגט אלא משום בזיון דבעל, הרי שבשטר מתנה יכול הוא לעשות שליח אחר, שהיות ובמתנה המקבל הוא זה שנותן את שכר הסופר, אין כאן בזיון לנותן אם נותנו לאחר לכתוב על חשבונו של המקבל.

ואילו לפי רבא אין שליח לכתיבת שטר מתנה יכול לעשות שליח אחר, שהרי סוף סוף מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח.

ו

מחלוקת זו של אביי ורבא

בפלוגתא דרב ושמואל

היא, שנחלקו אף הם במחלוקת זו:

וכדאיתמר:

רב אמר: מתנה אינה כגט

, ויכולים השנים לומר לסופר לכתוב.

ושמואל אמר: מתנה הרי היא כגט

, ואין יכולים לומר לאחר לכתוב.

שנינו במשנה:

ואם אמר לו טול לי הימנה חפץ פלוני

, הרי זה לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר:

אמר ריש לקיש

: זו ששנינו "לא ישלחנו ביד אחר", היינו שלא ישלח לקחת את הפקדון ביד אחר, ועיקר דין זה הוא דין ממוני שאין רצון הבעל המפקיד שיהיה הפקדון ביד השליח, ו

כאן

במשנה זו

שנה

לנו

רבי

:

אין השואל רשאי להשאיל, ואין השוכר רשאי להשכיר

, ומטעם שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר.

אמר לו רבי יוחנן: זו

הלכה זו שאתה אומר: אין השואל רשאי להשאיל ואין השוכר רשאי להשכיר -

אפילו תינוקות של בית רבן יודעים אותה

, ואין צורך לרבי להשמיענו זאת.

אלא

זו ששנינו: "לא ישלחנו ביד אחר, שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר" על הגט הוא ששנינו: "לא ישלחנו ביד אחר", ומשום שאין רצון הבעל שיהא הפקדון ביד האשה, וכדמפרש הגמרא כל זה ואזיל.

ומשום מה לא ישלח את הגט בגין הפקדון?

משום ד

זימנין

פעמים שמשום בקשת הבעל ליטול ממנה את הפקדון -

דגיטא נמי לא הוי

[אף הגט עצמו פסול הוא] -

ד

באופנים מסוימים

נעשה

המשלח

כמי שאמר לו

לשליח על ידי שביקשה ליטול הימנה את החפץ:

אל תגרשה אלא בבית, ו

הלך השליח ו

גירשה בעלייה

, שאין הגט גט -

וכמי שאמר לשלוחו:

אל תגרשה אלא בימין, וגירשה בשמאל

שאין הגט גט, ומשום שלא עשאו שליח אלא באופן שאמר, ואף כאן לא עשאו שליח הולכה אלא אם כן יקח הוא את הקדון מיד האשה, ובהמשך מבארת הגמרא באיזה אופן הגט אינו גט.

ומשום אותם פעמים שהגט אינו גט, לכן בכל האופנים כל שביקש משלוחו ליטול פקדון מיד האשה לא יעשה השליח שליח אחר, וכפי שיתבאר בהמשך.

ומבארת הגמרא באלו אופנים אף הגט אינו גט לדעת רבי יוחנן, ולריש לקיש הגט כשר:

דכולי עלמא

בין ריש לקיש ובין רבי יוחנן - מודים, ד

היכא ד

עשה השליח שליח אחר ליתן לה גט וליקח ממנה את החפץ ו

נפקא

האשה

לאפיה

דשליח

ויהבה ליה

אותו

חפץ והדר שקלה

האשה

מיניה

דשליח

גיטא

[באופן שיצאה האשה לקראת שלוחו של השליח ונתנה לו את החפץ, ואחר כך נתן הוא לה את הגט] -

באופן זה, אף שאפילו תינוקות של בית רבן יודעים שאין רצון הבעל שיהיה הפקדון ביד השליח, מכל מקום

כולי עלמא לא פליגי דגיטא גיטא מעליא הוי

[הגט גט כשר הוא], שאין זו סיבה לבטל את שליחותו על הגט.

כי פליגי

רבי יוחנן וריש לקיש -

היכא דאמר ליה

המשלח לשליח הראשון: