Guittin 21a — le Talmud en français

אמר רבא: ומאי קושיא

מזקן?

דילמא

זקן שאני, דידע לאקנויי.

שהוא חכם, ויודע שאין השטר כשר אלא אם כן הוא שייך ללווים לגמרי, ולכן הוא גומר בדעתו להקנותו להם בקנין גמור. אבל אשה, אינה יודעת כל כך, ואינה מקנה לבעלה את הגט בקנין גמור, אלא רק בתורת שאילה בעלמא.

אלא, אמר רבא: מהכא

נפשוט את הבעיא של רמי בר חמא האם אשה יודעת לאקנויי קנין גמור, או לא:

דתנן במסכת בבא בתרא:

ערב היוצא לאחר

חיתום שטרות,

דהיינו, לאחר שחתמו העדים על שטר החוב, ונתן הלוה למלוה את השטר, הוסיף הערב בכתב ידו, תחת חתימתם, "אני פלוני בן פלוני ערב",

גובה

המלוה את חובו אך ורק

מנכסים בני חורין

של הערב, במקרה שהלוה אינו משלם, אבל לא מנכסים משועבדים, דהיינו מקרקעות שמכר הערב לאחר שחתם על הערבות. כי הואיל והעדים לא חתמו על הערבות, אלא הוא חתם אחריהם, אין לדבר קול, ולכן דינו הוא כמלוה על פה, שאינו גובה אלא רק מנכסים בני חורין.

והרי שטר זה, כשחתם עליו הערב, כבר היה ביד המלוה, ואיך משתעבדים נכסים בני חורין של הערב למלוה על ידי שטר זה? והרי השטר צריך להיות של המקנה, דהיינו של הערב, המקנה עתה את שעבודו, לאחר שכבר יצא השטר מיד הלוה אל המלוה! אלא ודאי, משום שהמלוה מקנה לערב את השטר, לצורך התחייבותו, ואף על פי שהוא עתיד להחזירו מיד.

הרי, שכל אדם יודע להקנות בקנין גמור, גם באופן שההקנאה היא רק זמנית.

אמר רב אשי: מאי קושיא? דילמא גברא שאני, דידע לאקנויי,

מה שאין כן אשה.

אלא, אמר רב אשי: מהכא

נפשוט הבעיא:

דתנן להדיא לקמן בפרקין:

אשה כותבת את גיטה,

ומקנה אותו לבעלה, והוא חוזר ונותנו לה לשם גירושין.

והאיש כותב את שוברו,

שטר שנותנת האשה לבעלה כראיה על פרעון הכתובה, יכול הבעל בעצמו לכתוב אותו, ולהקנותו לאשה, והיא מחתימה עליו עדים, ומחזירה לו.

שאין קיום הגט אלא בחותמיו.

אמר רבא: כתב לה גט, ונתנו ביד עבדו, וכתב לה שטר מתנה עליו,

על העבד, שהוא נותנו לה במתנה.

קנאתהו

את העבד על ידי שטר המתנה שנתן לה הבעל,

ומתגרשת בו,

בגט שבידו, שהעבד נעשה כחצרה, "וגיטה וחצרה באין לה כאחד", והרי הגיע הגט לחצרה של האשה.

והוינן בה:

ואמאי

תועיל נתינת העבד לאשה, כנתינת הגט לחצרה של האשה?

הרי העבד המהלך, נחשב לגבי קנין חצר, כ

חצר מהלכת היא, וחצר מהלכת לא קנה!

שלא אמרו חכמים שחצרו של אדם קונה לו אלא רק בחצר שאינה מהלכת!

וכי תימא,

שמא תאמר, שרבא מדבר

ב

עבד ש

עומד

ואינו מהלך, ואז הוא משמש כחצר לענין הגט!

והאמר רבא: כל שאילו מהלך לא קנה

-

עומד ויושב

נמי

לא קנה,

כי היות והוא ראוי ללכת, הוא אינו דומה לחצר, ולכן אין עליו תורת חצר!

ומסקינן:

והלכתא: בכפות.

שהיה העבד כפות, שאינו ראוי ללכת, שאז יש לו תורת חצר.

ואמר רבא: כתב לה גט, ונתנו בחצרו, וכתב לה שטר מתנה עליו,

על החצר,

קנאתהו

לחצר ולגט שבו,

ומתגרשת בו,

בגט, שהרי הגיע הגט לחצרה.

וצריכא

לאשמעינן גם בעבד וגם בחצר.

דאי אשמעינן עבד, הוה אמינא, דוקא

ב

עבד

כשר הגט.

אבל חצר, ליגזר משום חצרה הבאה לאחר מכאן.

שמא יבואו להתיר גם באופן שנתן לה הבעל גט בחצר חבירו, ולאחר מכן נתן או מכר בעל החצר את החצר לאשה, שבכגון זה אינה מגורשת, כיון שנתינת הגט צריכה להיות מיד הבעל ליד האשה, וכאן כשנתן הבעל את הגט לתוך החצר, עדיין לא היה החצר שלה, וכשקיבלה את החצר, לא מכח בעלה קיבלה אותו, אלא מאדם אחר, ואי אפשר לומר "גיטה וחצרה באין לה כאחד". ולכן יש לפסול גם באופן שנתן הגט בחצרו והקנה אותו לה.

ואי אשמעינן חצר, הוה אמינא, דוקא חצר.

אבל עבד, ליגזר

על נתינה לעבד

כפות,

שלא תתגרש בה,

אטו

כתינת הגט לעבד

שאינו כפות.

שהרי אמרנו לעיל שמדובר רק בעבד כפות.

קמשמע לן

תרוייהו.

אמר אביי: מכדי,

הרי

חצר, מהיכא איתרבי

שהאשה מתגרשת בגט שנכנס לתוך חצרה? -

מ

"

ידה

"! דכתיב "ונתן בידה", דהיינו ברשותה, וגם חצרה במשמע.

ואם כן, נדרוש:

מה "ידה", דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה,

שהבעל יכול לגרשה בנתינת הגט לידה אפילו בעל כורחה.

אף חצרה,

דוקא באופן

דאיתא בין מדעתה ובין בעל כורחה,

דהיינו, כשהחצר היתה שלה קודם לכן, לפני שהבעל זורק לתוכו את הגט, ומתגרשת אף בעל כורחה.

אבל,

והא מתנה,

כשהוא נותן לה את החצר יחד עם הגט, הרי רק

מדעתה איתא,

ואילו

בעל כורחה, ליתא!

שאם אינה רוצה להתגרש, יכולה היא לומר: איני רוצה את החצר במתנה! וממילא לא קיבלה את הגט לרשותה, ואינה מגורשת.

ואם כן, גם כשהיא מסכימה לקבל את החצר במתנה, לא תוכל להתגרש בחצר שכזאת, שאינה מועילה אלא רק מדעתה!

מתקיף לה רב שימי בר אשי

על קושיית אביי:

והא שליחות לקבלה,

שהאשה עושה שליח לקבלת הגט מיד בעלה,

דמדעתה איתא, בעל כורחה ליתא,

שהשליח אינו נעשה שליח בעל כורחה של האשה,

ו

בכל זאת

קא הוי שליח לקבלה

כשהוא מדעתה.

הרי ששייך בגט גם באופן שהוא רק מדעתה, ומה מקשה אביי על חצר שיהא רק באופן שהוא גם בעל כורחה?

ואביי

מתרץ לשיטתו:

אטו שליחות מ

"

ידה

"

איתרבי?

מ

"

ושלח

" "

ושלחה

"

איתרבי!

דכתיב "ושלחה מביתו", ודרשינן כאילו כתיב "ושלחה" בלא מפיק ה"א, שמשמעו שהיא עושה שליח לקבלת הגט. ומה שאמרתי דבעינן שיהא כמו "ידה", בין מדעתה בין בעל כרחה, זה רק לגבי חצר, שנלמדת מ"ידה", ולא לגבי שליחות שנלמדת מקרא אחר.

ואיבעית אימא

: גם אם היינו לומדים שליחות מ"ידה", נמי לא קשיא.

שהרי

שליחות לקבלה, נמי אשכחן

שתהא

בעל כרחה

של האשה.

שכן אב מקבל גט לבתו

ה

קטנה בעל כורחה,

שהוא כאילו שליח שלה, ואפילו בעל כרחה נעשה שלוחה.

שנינו במשנה: על הכל כותבין

על העלה של זית

ועל הקרן של פרה ונותן לה את הפרה, על יד של עבד ונותן לה את העבד.

והוינן בה:

בשלמא יד דעבד,