Guittin 20a — le Talmud en français

אי משום כריתות דאית בה,

שכתובה בתורה פרשת גירושין, ותעלה בדעתך לומר כי יש לנו לחוש כי כשאדם נותן לאשתו את פרשת הגירושין הכתובה בתורה, לשם גירושין, היא תהיה מגורשת [אף על פי שלא כתב בה את שמו ואת שמה].

גם חשש זה אינו חשש, כי

הא בעינא "וכתב לה",

וכבר דרשו חכמים "וכתב לה",

לשמה.

והכתיבה של ספר תורה לא נכתבה לשם גירושיה של אשה זו.

וכי תימא, ליחוש דילמא

נכתב לשמה, כאשר

אקדים

הבעל בזמן כתיבת ספר התורה,

ויהיב ליה זוזא לספרא מעיקרא,

שילם הבעל לסופר כדי שיכתוב את פרשת הגירושין שבתורה לשם גירושי אשתו.

עדיין אין כאן חשש גט! כי

הא בעינן

שיהא כתוב בגט

שמו ושמה, שם עירו ושם עירה, וליכא

בספר התורה את שמותיהם, ובודאי אין זה גט, ואין מה לחשוש לגירושין, ופשיטא שאינה מגורשת.

ומקשינן:

ורב יוסף,

שאמר "הנותן ספר תורה לאשתו, אינה מגורשת",

מאי קא משמע לן?

הרי זה פשיטא, כי אין מה לחשוש לגט כלל!

ומתרצינן: רב יוסף בא לחדש,

שאין מי מילין

נחשבין לכתב

על גבי מי מילין.

ולכן אין לחשוש שמא אירע שתחילה כתב בגב הספר תורה גט במי מילין.

כי אפילו אם כתב זאת, אין זה כתב, כיון שספר תורה מעובד בעפצים.

אמר רב חסדא: גט שכתבו שלא לשמה, והעביר עליו קולמוס

שנית, על כל אות ואות, בכוונה

לשמה, באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן,

אם הוא נהיה כשר לגירושין בכך.

דתניא: הרי שהיה צריך לכתוב את השם

בספר תורה, וטעה,

ונתכוין לכתוב

"

יהודה

".

וטעה

בכתיבתו,

ולא הטיל בו דל"ת

ביהודה, אלא כתב את שם ה'. והרי השם נכתב שלא בכונה, שאינו כשר -

מעביר עליו קולמוס

שנית, בכונה לשם קדושת השם,

ומקדשו, דברי רבי יהודה

.

וחכמים אומרים: אין השם מן המובחר!

הרי שנחלקו חכמים ורבי יהודה אם כתב חדש שנכתב על גבי כתב ישן נחשב כאילו הוא כותב עתה מחדש או לא, והוא הדין לגבי גט.

אמר רב אחא בר יעקב: דלמא לא היא.

אין הכרח שהם חולקים גם לגבי גט.

אלא,

עד כאן לא קאמרי רבנן התם,

שהשם אינו כשר, אלא משום

דבעינא

"

זה אלי ואנוהו

", שמשמעו: צריך להתנאות לפני ה' במצוות,

וליכא,

ושם כזה אינו כתוב בצורה נאה.

אבל הכא,

בגט שאינו ענין של מצוה,

לא.

אלא, אף חכמים יודו שהוא כשר בהעברת קולמוס לשמה.

אמר רב חסדא: יכילנא למיפסלינהו לכולי גיטי דעלמא!

כל הגיטין שבעולם, אני יכול לפוסלם.

אמר ליה רבא: מאי טעמא?

אילימא משום דכתיב

"

וכתב

לה ספר כריתות, ונתן בידה", ומשמע שהבעל צריך ליתן את הגט משלו,

והכא איהי קא כתבה לה,

כי המנהג הוא שהאשה משלמת את שכר סופר הגט, לפי שכך תקנו חכמים, שהאשה תשלם לסופר עבור כתיבת הגט, כדי שהבעל לא יוכל לעגן את אשתו על ידי אי תשלום השכר לסופר, וממילא נעשה הגט שלה, ולכן הוא אינו כשר, כי הגט צריך להיות משל הבעל.

הלא אין בזה טעם לפסול את הגט!

שהרי,

ודילמא אקנויי אקנו ליה רבנן!

חכמים הקנו לבעל את הכסף שהאשה משלמת לסופר, שהרי בכוחם לעשות זאת מדין "הפקר בית דין הפקר", הרי כאילו הבעל שילם לסופר, והגט הוא שלו.

ואלא

שמא תאמר, שלכן כל הגיטין פסולים, למ

שום דכתיב

"

ונתן

בידה", ומשמע שיהא הגט בר "נתינה", כלומר שוה פרוטה,

והכא, לא יהיב לה מידי,

שנייר הגט אינו שוה פרוטה!

גם זה אינו טעם לפסול.

כי

דילמא

"ונתן" -

נתינת הגט היא!

ואין במשמעו שיהא הגט שוה פרוטה!

תדע! דשלחו מתם,

הוראה מארץ ישראל לבבל:

כתבו

לגט

על איסורי הנאה, כשר.

והרי איסורי הנאה אינם שווים כלום. ומוכח, שאין צריך שיהא הגט שוה פרוטה.

גופא: שלחו מתם: כתבו על איסורי הנאה כשר

.

אמר רב אשי: אף אנן נמי תנינא

כן במשנתנו: על הכל כותבין,

על העלה של זית,

על אף שאינו שוה כלום. והוא הדין לאיסורי הנאה.

ודחינן:

דילמא שאני עלה של זית, דחזי לאיצטרופי.

שאמנם אינו שוה פרוטה, אך הוא ראוי להצטרף יחד עם הרבה עלים, שאפשר לשכב עליהם או ליתנם מאכל לבהמה, ויש בו חשיבות של שימוש. מה שאין כן איסורי הנאה, שאינם ראויים לכל שימוש שהוא.

תניא: רבי אומר: כתבו על איסורי הנאה, כשר

.

נפק לוי, דרשה משמיה דרבי, ולא קלסוה.

לא נתקבלו הדברים בבית המדרש, משום שנאמרו משמו של יחיד.

הלך לוי, ודרשה

משמיה דרבים, וקלסוה!

ומוכח מזה שטרח לוי כל כך שיתקבלו הדברים של רבי,

אלמא, הלכתא כוותיה!

תנו רבנן

: "

וכתב

" -

ולא "חקק"!

שלא יחקוק בסכין את אותיות הגט על גבי טבלא.

והוינן בה:

למימרא,

האם רצונם של חכמים לומר,

דחקיקה, לאו כתיבה היא!?

ורמינהו,

יש לנו להקשות סתירה לכך מברייתא אחרת.

דתניא:

עבד שיצא

בגט שחרור,

בכתב ש

נחקק

על גבי טבלא

[דף של קלף],

ופינקס

[לוחות אחדים הכרוכים יחד, והמרוחים בשעוה, המשמשים את הסוחרים, שחורטים בעט של ברזל את חשבונותיהם בשעוה שעל הלוחות],

יצא לחירות

.

אבל לא בכתב שעל גבי כיפא,

כובע של צמר,

ואנדוכתרי,

מין תכשיט שרוקמין עליו צורות שונות.

ואם רקם עליהם אותיות הגט, אינו כשר, לפי שהכתב הרקום אינו כתוב וקבוע בבגד כמו שהכתב קבוע בנייר או בקלף, אלא החוט מוטל על הבגד, כאשר הוא מחובר לבגד בשתי תכיפות, בשני ראשיו התחובין בו.

הרי שסוברת הברייתא הזאת שחקיקה נחשבת ככתיבה לגבי גט, והיא סתירה לדברי הברייתא הקודמת!

אמר עולא אמר רבי אלעזר: לא קשיא

:

הא

דאמרה הברייתא הראשונה שחקיקה פסולה, הוא בכגון

דחק תוכות,

שלא כתב ולא חקק את האות עצמה, אלא חקק בחלל הריק שבתוך האות, וכן חקק את סביבות האות, ועל ידי כך נשארה האות עצמה כשהיא בולטת. ודבר שכזה, למרות שהתקבלה אות בולטת, לא נחשב ככתיבה, שהרי לא כתב את האות עצמה אלא רק חקק בתוך החלל הריק של האות וסביבותיה.

הא

דאמרה הברייתא השניה שחקיקה כשרה,

דחק יריכות,

שחקק את האותיות עצמן, ושיקע אותם, שזה נחשב ככתיבה.

ומקשינן:

ו

כי "חק

תוכות" לא

נחשב לכתיבה?

ורמינהו

סתירה לכך מברייתא אחרת, דתניא:

לא היה כתבו

של הציץ של כהן גדול

שוקע, אלא בולט כ

מו הכתב הבולט שעל גבי

דינרי זהב

.

והא אותיות

הכתב שעל גבי

דינרי זהב,

"חק

תוכות" הן.

לפי שצורת החותמת בדינר נוצרת על ידי שלוחצים בחותמת ברזל על המטבע, ובחותמת הזאת יש שקע של צורת הכתב של המטבע, וכך נלחצת המתכת שסביבות הכתב, והצורה על הדינר נשארת בתוך השקע, כשהיא בולטת מסביבות שאר המטבע. וכך נעשה גם הציץ.

ובציץ הרי נאמר "ויכתבו עליו מכתב פיתוחי חותם". הרי שכתיבה בצורת "חק תוכות" נחשב לכתיבה!

ומתרצינן: כוונת הברייתא לומר,

כדינרי זהב ולא כדינרי זהב

.

שאמנם הציץ היה עשוי

כדינרי זהב,

בכך שהיה הכתב בולט,

ולא

ממש

כדינרי זהב.

דאילו התם,

בדינרי זהב, היא חקיקת

תוכות.

וכפי שהתבאר.

ואילו

הכא,

בציץ, היא חקיקת

יריכות.

שהציץ היה דק, והיו דוחקים את צורת האותיות עצמן מעברו השני של הציץ, עד שנעשו האותיות בולטות בחזית הציץ.

אמר ליה רבינא לרב אשי: רושמא,

החותם שעל המטבע,

מיחרץ חרץ,

האם הצורה נוצרת על ידי דחיקת תוך הצורה וסביבה בלבד, ואילו הצורה עצמה נשארת בולטת בתוך השקע שבחותמת, מאליה.

או כנופי מכניף,

שעל ידי הכאה סביב ותוך הצורה, נדחק הזהב ונכנס לתוך שקיעת הצורה, ונמצא שהצורה נעשתה בידי אדם, ולא מאליה.

ונפקא מינה, שאם יכתוב גט על ידי חקיקה בחותמת על טס של ברזל, האם יחשב הדבר ככתב, ויהא כשר, או לא?

אמר ליה

רב אשי:

מיחרץ חריץ,

ואין זה נחשב לכתיבת אדם.

איתיביה

רבינא לרב אשי מהא דתניא לגבי הציץ:

לא היה כתבו שוקע, אלא בולט כדינרי זהב

.