Guittin 13b — le Talmud en français

ועונה:

קסבר רב פפא

רב פפא סובר:

כי

\- כאשר -

אמר רב

את דין מעמד שלושתן,

לא שנא

לא חילק - בין

במלוה,

שהמעות ניתנו ללווה להוציאם ואינם בעין.

ולא שנא בפקדון

שהמעות צבורין ומונחין והרי הם בעין. בכל מקרה קונה המקבל. ולפיכך - אם היה מדובר במשנה במעמד שלושתן - לא היה כל צורך להעמיד בצבורין.

שואלת הגמרא לצד השני:

רב זביד, מאי טעמא

מהו הטעם -

שלא אמר כרב פפא.

הרי נימוקו של רב פפא מתקבל על הדעת הוא?! תשובה:

לא מתוקמא מתניתין בשכיב מרע

לדעת רב זביד אין להעמיד את משנתינו בשכיב מרע.

ואם תשאל:

ממאי

מהו ההכרח לכך:

תשובה:

מדקתני

ממה ששנינו במשנתינו:

האומר תנו גט זה לאשתי, ושטר שחרור זה לעבדי ומת, לא יתנו לאחר מיתה

. ניתן לדייק:

טעמא

הטעם שלא יתנו -

דמת

בגלל שהוא מת ואין גט לאחר מיתה.

הא

משמע מזה -

מחיים

אם היה עדיין חי -

נותנין

לאשה או לעבד, מבלי לשאול אותו פעם נוספת.

טעמא דאמר תנו

ואף מחיים אינו אלא מטעם שאמר תנו -

הא

אבל - אם

לא אמר תנו

אלא כתבו, אז אפילו לא היה מת -

אין נותנין

, לפי שלא אמר בפירוש: תנו. כך הדין באדם בריא. [ולעומת זאת:]

ושכיב מרע

אין הדין כן, אלא

אף על גב שלא אמר: תנו

[אלא "כתבו"] -

נותנין.

וכדעת רבי שמעון שזורי במשנה [להלן דף סה עמוד ב],

דתנן: בראשונה

בתחילה -

היו אומרים

חכמים:

היוצא בקולר

שהמלכות מוציאה אותו בשלשלאות להורגו, והוא בסכנת מוות -

ואמר: כתבו גט לאשתי

כדי שלא תזדקק ליבם. אף על פי שלא אמר "ותנו" -

הרי אלו

[השומעין אותו]

יכתבו ויתנו

. לפי שבוודאי נתכוין שיתנו לה, אלא שמתוך שהיה בהול על נפשו, לא סיים דיבורו.

חזרו

חכמים והוסיף

לומר

: [לא רק זה אלא]

אף המפרש

בספינה לים,

והיוצא בשיירא

למדבר, ששניהם מקום סכנה, ואומר: כתבו גט לאשתי - הרי אלו יכתבו ויתנו.

רבי שמעון שזורי

מוסיף עוד

ואומר: אף המסוכן

מחמת חולי [שכיב מרע] שאמר כתבו - הדין הוא כן.

אם כן, מדברי רבי שמעון שזורי רואים, שבשכיב מרע נעשה קנין אף מבלי שיאמר תנו!

רב אשי מערער על ההכרח של רבי זירא

:

מתקיף לה רב אשי: ומאן לימא לן

ומי יאמר לנו [יוכיח] לנו -

דמתניתין

שמשנתינו - לשיטת

רבי שמעון שזורי היא. דלמא רבנן היא

אולי לשיטת חכמים היא נשנית, ומסוכן [שכיב מרע], אין דינו כיוצא בקולר. ואם לא אמר תנו - אין נותנין.

כעת מנסה הגמרא להבין את טעמו של קניין מעמד שלושתן:

גופא

גופו של דין:

אמר רב הונא אמר רב

: אמר אחד לחבירו:

מנה לי בידך

, אל תחזירהו לי, אלא

תנהו לו לפלוני

שעומד עימנו כאן. אם היתה אמירה זו

במעמד שלושתן

-

קנה

פלוני את המנה. ואינו צריך קנין נוסף או עדים.

אומרת הגמרא:

אמר רבא: מסתברא מילתא דרב

מסתבר דינו של רב - דווקא

בפיקדון,

שנמצא ועומד הוא אצל הנפקד.

אבל במלוה,

שניתנה לשם הוצאה -

לא

מועיל דין מעמד שלושתן.

אך הגמרא תמהה:

והאלוקים

לשון שבועה הוא. היאך אומר רבא סברת עצמו לחלק בין פקדון לשבועה, והרי

אמר רב

בפירוש את דינו

אפילו במלוה.

וסיוע נוסף:

איתמר נמי

וכן נאמר בבית המדרש:

אמר שמואל משמיה דלוי

משמו של לוי:

מלוה לי בידך, תנהו לו לפלוני

-

במעמד שלושתן

-

קנה.

אם כן מוכח שישנו דין מעמד שלושתן גם בהלואה.

שואלת הגמרא:

וטעמא מאי

מהו [באמת] הטעם שאפשר להקנות במעמד שלושתן גם הלואה, והרי המעות אינן נמצאות אצלו - שיוכל להקנותן?!

ועונה:

אמר אמימר: נעשה

נחשב הדבר -

כאומר לו

הלווה למלוה בשעת מתן מעות:

שעבדנא לך

הריני משעבד עצמי אליך מעכשיו -

לדידך ולכל דאתו מחמתך

לך ולכל אלא שיבואו מכוחך. ולכן, כשאמר לו המלוה, [לאחר זמן], תנהו לפלוני, [במעמד שלושתן]. מתברר הדבר שהלוה שיעבד עצמו לפלוני זה, כבר משעת מתן מעות.

רב אשי מקשה על אמימר:

אלא מעתה,

לפי דבריך, שהכל תלוי בשעבוד משעה ראשונה. מה הדין אם

הקנה

המלוה את ההלואה

לנולדים

לאנשים שנולדו לאחר ההלואה -

דלא הוו

שלא היו -

בשעת מתן מעות

. ואם כן לא השתעבד אליהם הלווה.

הכי נמי

כך הוא [באמת] הדין -

דלא קנו

שהם אינם קונים? [שהרי:]

דאפילו לרבי מאיר שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

, כגון פירות של דקל שעיין לא צמחו, או שאומר הריני מקנה לך מה שאעלה במצודתי.

הני מילי

היינו דווקא,

לדבר

לאדם -

שישנו בעולם. אבל

להשתעבד

לדבר

לאדם -

שאינו בעולם, לא

מועיל, אפילו לשיטת רבי מאיר.

ולפי דבריך שההקנאה תלויה בשעבוד הלווה משעה ראשונה, ברור שמעמד שלושתן לא יועיל לאדם שנולד לאחר ההלואה [כמו שהוכחנו]. וזה הרי אינו נכון, לפי שלא מצאנו חילוק מעין זה במעמד שלושתן!

רב אשי אומר טעם אחר לדין מעמד שלושתן

: