Erouvin 92a — le Talmud en français

מי אמר רבי יוחנן הכי

, שחצירות רשות אחת היא, ואפילו עירבו [כדלעיל דף צא א]?

והא אמר רבי יוחנן

כללא:

הלכה כסתם משנה

.

ו

הא אנן

תנן: כותל שבין שתי חצירות גבוה עשרה

טפחים ו

רוחב ארבעה

טפחים -

מערבין

החצירות

שנים

, ואין מטלטלין מזו לזו. ו

אין מערבין

עירוב

אחד

, להתיר טלטול אף מזו לזו.

ואם

היו בראשו

של כותל זה שרחב ארבעה -

פירות

:

אלו

האנשים שבחצר האחת

עולין מכאן, ואוכלין

.

ואלו

שבחצר השניה

עולין מכאן, ואוכ לין

.

ו

בלבד שלא יורידו

את הפירות

למטה

, מפני שהכותל משותף לשתי החצירות, ואילו החצירות, כל אחת רשות אחרת היא.

והשתא תיקשי: הרי חצירות רשות אחת הן, ואמאי אסור להוריד מן הכותל [שכחצר הוא] אל החצר שלמטה?!

על כרחך, שמדובר בעירבו החצירות כל אחת בפני עצמה, ולפיכך אסור להוריד מן הכותל לחצר, דגזרינן שמא יעלה כלים ששבתו בבתים על הכותל, או שמא יכניס אותן הפירות ששבתו על הכותל אל הבתים [על פי רבינו יהונתן לעיל דף כד. בדפי הרי"ף].

הרי חזינן מסתם משנה, שבעירבו החצרות כל אחת לעצמה גזרינן, ואסור להוציא מחצר לחצר אף כלים ששבתו בה, ודלא כרבי יוחנן?!

ודחינן: רבי יוחנן שלא גזר, מפרש למתניתין כך:

מאי

"ובלבד שלא יורידו

למטה"

-

למטה, לבתים

שבחצירות, היות ולהכניס מחצר משותפת לבתים, אסור, היכן שלא עירבו בני שתי החצירות כאחת.

אמר ליה רבינא לרב אשי:

והא תני רבי חייא

בברייתא:

ובלבד שלא יהא זה עומד במקומו

בקרקעית החצר

ואוכל

מן הפירות שמביא אליו מראש הכותל,

ו

לא

זה עומד במקומו

ו

אוכל

.

ומוכח שאפילו לחצר עצמה אסור להוריד!

אמר ליה

רב אשי לרבינא:

וכי

, אם

רבי לא שנאה

למשנה זו בצורה ששנאה רבי חייא במשנתינו [והרי ודאי לא סבר לה כמותו, כי אם סבר לה הוה ליה לפרושי. ריטב"א], ואם כן,

רבי חייא

תלמידו של רבי -

מנין לו

פירוש זה?!

אלא, לעולם, פירושא דמתניתין - לרבי יוחנן ולשמואל - כדפרישנא: ובלבד שלא יורידו למטה - לבתים!

אתמר

:

שתי חצירות וחורבה אחת

[שאינה פרוצה לרשות הרבים, ומותרת לטלטול בפני עצמה]

ביניהם

.

הרי אם אירע ש

אחת

מהחצרות

עירבה

בינה לבין עצמה, ושכיחי באותה חצר כלי הבתים,

ו

אילו

אחת

מהחצירות

לא עירבה

בינה לבין עצמה, ולא שכיחי בה כלי בתים:

אמר רב הונא: נותנין אותה

, את החורבה שבין שתי החצירות -

לזו שלא עירבה

. והיינו, שמתירין את הטלטול אל החורבה וממנה אל החצר שלא עירבה.

והטעם: היות שחצר וחורבה רשות אחת הן, אלא שאם שכיחי כלי הבתים בחצר אז סבירא ליה לרב הונא כרב, שאסור לטלטל מרשות לרשות משום גזירה.

ולכן, זו שלא עירבה, שאין בה כלי הבתים, מותרת בטלטול לחורבה וממנה.

אבל לזו שעירבה ויש בה כלי בתים, לא נותנין לה את החורבה, שאסורה היא בטלטול אל החורבה וממנה, משום גזירת טלטול כלי הבתים.

וחייא בר רב אמר

בשם אביו,

רב

: נותנין את החורבה

אף ל

חצר

שעירבה

.

ומפרש לה חייא בר רב, שכוונתו של רב היתה לומר:

ושתיהן אסורות!

היות וגזרינן שאם יוציאו מן החצר שלא עירבה לחורבה, שמא יוציאו אליה גם מן החצר שעירבה.

ומוכיח חייא בר רב שכך אכן היתה כוונתו של רב, לאסור את שתיהן:

ואם

[כי אם]

תאמר

שכוונת אבא היתה לומר

"שתיהן מותרות"

, ואפילו החצר שעירבה, הרי על כרחך לא גזרינן כלל דילמא יוציאו אף כלי הבתים.

ואם כן, תיקשי:

מפני מה

בכל שתי חצירות הסמוכות זו לזו ושכיחי כלי הבתים בחצר, סובר רב ש

אין נותנין חצר שלא עירבה לחצר שעירבה?

כלומר: בני החצר שעירבה אסורים בטלטול לחצר השניה שאינה מעורבת [והוא הדין המעורבת], משום גזירה שמא יוציאו מחצר לחצר אף את כלי הבתים.

ואם תאמר שרב סבר בחורבה ששתיהן מותרות אמאי אסר בחצירות הסמוכות, והרי לדבריך לא גזר רב! אלא, בהכרח, שגם בחורבה קאמר רב ששתיהן אסורות.

ודחינן לפירושו של חייא בר רב בדברי רב:

לעולם אימא לך שרב נתכוין להתיר שתיהן, ואף זו שעירבה מותרת לטלטל לחורבה.

ואף שבשתי חצירות בעלמא אם חצר אחת עירבה אסור להוציא לחצר שלא עירבה, שאני הכא, שאף חצר שעירבה מותרת להוציא לחורבה.

וטעמו של דבר:

התם

בעלמא, בשתי חצירות סמוכות,

כיון דמנטרי מאני דבתים

[נשמרים בחצר כלי הבתים, ומרש"י משמע קצת דלא גרס "דבתים"]

בחצר

האחרת שמטלטל אליה, לפי שהחצר שמטלטל אליה ראויה לשימור כלים, ונוהגין להוציא אל החצר הרבה כלים -

אתי

יבואו לטעות ו

לאפוקי

, ולהוציא לחצר האחרת גם את כלי הבתים [על פי משמעות רש"י, וריטב"א הביאו באופן אחר].

אבל

הכא, בחורבה

שעליה אנו דנין לאסור להוציא אליה מן החצר -

כיון דלא מנטרי מאני דחצר בחורבה

, ואין דרך להוציא אל החורבה הרבה כלים, הרי אף אם יוציאו אליה כלים,

לא אתי

לא יבואו לטעות ו

לאפוקי

אל החורבה גם את כלי הבתים.

איכא דאמרי

הכי:

חייא בר רב אמר

משמיה דרב: נותנין את החורבה

אף ל

חצר

שעירבה

.

ומפרש לה חייא בר רב:

ושתיהן מותרות!

ואם תאמר

כי

שתיהן אסורות

היתה כוונת רב, ואף תוכיח כן:

לפי

שרב סובר בעלמא

שאין נותנים חצר שלא עירבה לחצר שעירבה

, הרי סבר דגזרינן, וזו שעירבה אסורה, ועל כרחך אם השוה רב את דיני שתי החצרות, כונתו לומר שאף החצר השניה אסורה.

זה אינו.

כי רק

התם

, בחצר בעלמא, הוא דגזר רב,

כיון דמנטרי מאני דבתים בחצר

. ולפיכך

לא שרו בהו רבנן

כיון

דאתי לאפוקי

כלי הבתים לחצר האחרת.

אבל בחורבה לא מנטרי

בה כלי הבתים, ולכן לא גזרינן.

מתניתין:

א. גגות או חצירות של שני אנשים שיש מחיצה ביניהן, אפילו יש פירצה במחיצה, מותר בעל הגג או בעל החצר לטלטל מביתו לגגו או לחצירו, ואין חבירו אוסר עליו.

במה דברים אמורים, כשיש לפירצה זו דין "פתח". דהיינו שהיא פחות מעשר אמות, ויש מצדי הפירצה "גיפופי" [כעין מזוזות].

אבל אם אין מצידי הפירצה גיפופי או שהיא רחבה עשר אמות ומעלה, אין מקום הפירצה חשוב "פתח", אלא "פירצה". ולכן, אסור להוציא מן הבית לגג או לחצר.

וטעמו של דבר, כיון שנפרצו שתי הרשויות זו לזו "הוי להו כולהו כדיורי רשות אחת" [ראה רש"י דף עו ב ד"ה יותר מכאן]. ולכן המוציא מן הבית לגג או לחצר, הרי הוא כמוציא מביתו שלו, לגג וחצר המשותפין לו ולחבירו. ואסור להוציא מרשותו הפרטית לרשות משותפת, עד שיערבו בני הרשות המשותפת ביניהם.

דין זה הוא אף לדעת רבי מאיר ורבי שמעון בריש פירקין, הסוברים כי גגות רשות אחת הן.

כי גם לדבריהם הן נחשבים לרשות אחת רק לענין היתר הוצאה של חפץ מגג לגג. אבל להוציא חפץ מביתו אל גגו של חבירו, לפי כולם אסור עד שיערבו.

ולכן, אם אירע שנפרץ גגו אל גגו של חבירו, אסור להוציא מביתו אף לגגו שלו, היות והפירצה גורמת שיחשב גגו כאילו הוא משותף לו ולחבירו.

ב.

גג גדול

[רחב] ה

סמוך ל

גג

קטן

[צר], והגדול עודף על הקטן מכאן ומכאן, הרי אף שפרוצין הן זה לזה -

הגדול מותר

להוציא אליו מן הבית!

מפני שאנו אומרים על כותלי הבית הרחב העודפים על הבית הצר "גוד אסיק מחיצתא", ונעשים הן כגיפופים ל"פירצת" הגדול לקטן, ואין פירצתו לקטן נחשבת פירצה, אלא פתח.

אבל הגג הקטן, שאין לו גיפופים לגגו, הרי פירצתו במילואו בצדו האחד לגג הגדול שם פירצה עליו.

ולפיכך:

והקטן אסור

להוציא אליו מן הבית.

[ובסוף המשנה יתבאר, למה אין מועילים הגיפופים של הגדול להחשיב אף את הגג הקטן כמי שיש לו גיפופים, ואף שהן מחוצה לו].

ומה שאין אנו אומרים על כותל הבית שבין שני הגגות "גוד אסיק מחיצתא", ונמצא שאין הגגות פרוצים זה לזה - נחלקו בזה רב ושמואל, לעיל דף פט ב

לדעת רב: מפני שהיא מחיצה שאינה ניכרת לעומדים על הגג, ולכן אין אומרים עליה "גוד אסיק".

לדעת שמואל: מפני שהיא מחיצה נדרסת, דמיירי שיש דיורין בגג זה ובגג זה העוברים מכאן לכאן, ודורסים ומבטלים את המחיצה הדמיונית של "גוד אסיק".

ג. וכן

חצר גדולה

[רחבה]

שנפרצה לקטנה

[צרה], והיתה הפירצה לכל רחבה של החצר הקטנה, ונותרה מחיצת הגדולה העודפת מכאן ומכאן על הקטנה -

גדולה מותרת

להוציא אליה מן הבית [ואם חצר של רבים היא, מותרין דוקא אם עירבו], כיון שנותרו לה גיפופים מצידיה.

וקטנה אסורה

, כיון שלגבי הקטנה, שלא נותרו לה גיפופים, "פירצה" היא, ואוסרין בני הגדולה על בני חצר הקטנה לטלטל, היות ולגבי הקטנה - חצרם, חצר משותפת היא עם החצר הגדולה, מחמת היותה של החצר הקטנה פרוצה אל החצר הגדולה במילואה.

ולפיכך קטנה אסורה -

מפני שהיא כפיתחה של גדולה!

גמרא:

שנינו במשנה את דיני הגגות והחצירות הסמוכים, כל דין לעצמו.

והוינן בה:

למה ליה

לתנא דמתניתין

למיתני תרתי

, לשנות בצורה כפולה את דיני גג וחצר, והרי אפשר לשנותם בקצרה, ככלל אחד?! ומשנינן:

לרב

דסבר בעלמא מחיצות שאינן ניכרות אין אומרים עליהם גוד אסיק - להכי קתני תרווייהו, ללמד:

גג דומיא דחצר

.

מה חצר

מיירי ד

מנכרא מחיצתא, אף גג נמי

לא תתיר את הגג הגדול בטלטול, אלא היכי ד

מנכרא מחיצתא

, שהמחיצות מסביב לגג ניכרות הן לעומדים על הגג, שאין בולט הגג יותר מרוחב הבית שלמטה.

אבל, אם אין מחיצותיו ניכרות, אסור כולו בטלטול ארבע אמות, לפי שרשות בלי מחיצות היא - דהיינו כרמלית - כיון שאי אפשר לומר גוד אסיק, לדעת רב.

ולשמואל

דפליג בעלמא, וסבר דאף במחיצות שאינן ניכרות אמרינן גוד אסיק - להכי קתני גג וחצר, ללמד:

גג דומיא דחצר

.

מה חצר

מיירי

דקא דרסי לה רבים

העוברים בין חצר לחצר,

אף גג נמי

הא דקטנה אינה מותרת במחיצות הבית המפרידות בין בית לבית - דמיירי

דקא דרסי ליה רבים

, ולפיכך אינה מחיצה להפריד בין הגגות.

יתיב רבה ורבי זירא, ורבה בר רב חנן

.

ויתיב אביי גבייהו

.

ויתבי וקאמרי: שמע מינה ממתניתין

דקתני בה: מפני שהיא, החצר הקטנה, כפיתחה של גדולה. אלמא, כולה - חצר קטנה - כחד פתח של גדולה משוי לה [רש"י]:

דיורי

חצר

גדולה

נחשבים כאילו הם "מושלין"

בקטנה

, ומושכין אותה אצלן.

ואין דיורי קטנה

"מושלין"

בגדולה

. אלא, חשבינן כאילו כל החצר הקטנה היא בתוך החצר הגדולה, כשם שהפתח הוא חלק מן הגדולה, ולא חשבינן הגדולה כאילו היא בקטנה.

כיצד

, באיזה ענין בא לידי ביטוי הכלל הזה?

לענין כלאיים.

שאם אירע שנטע

גפנים ב

חצר

גדולה

[ומותר לו להרחיק בתוך החצר הגדולה ארבע אמות מהגפנים ולזרוע תבואה, ואין בכך משום כלאים] -

אסור

לו

לזרוע את הקטנה

בתבואה, כאשר היא פרוצה באותו האופן שבמשנתנו, אם אין ארבע אמות ממקום נטיעת הגפנים ועד פתח הגדולה, למרות שעד מקום זריעת התבואה יש ארבע אמות [ריטב"א].

ואם זרע

בלי להרחיק ארבע אמות מפתח הגדולה - ה

זרעין

של התבואה

אסורין

משום כלאי הכרם! כיון שלגבי החצר הקטנה, שהזרעים בה, נחשב הדבר כאילו הם נזרעו כלאים עם הגפנים שבגדולה.