Version texte de ce daf : original et traduction
Erouvin 40a (מ.) — le Talmud en français
Erouvin 40a (עירובין מ.): Mais Ainsi fut l'affaire: Vint de l'extérieur du domaine par des non‑Juifs qui apportèrent (cela) pour le chef de l'exil ce jour‑là, et c'est interdit aux Israélites comme…
Texte original — Erouvin 40a (מ.)
אלא
כך היה מעשה:
מחוץ לתחום אתא
על ידי נכרי שהביאו בשביל הריש גלותא באותו היום, ואסור הוא לישראל כשאר איסורי שבת שנעשו בשביל ישראל. והכא דפליגי, בהכי הוא דפליגי:
מאן דאכל, סבר
: דבר
הבא
מחוץ לתחום
בשביל ישראל זה
, אין איסור באכילה רק לו, אבל
מותר לישראל אחר
, כיון דתחומין דרבנן הן, [משנה ברורה סימן רע"ו].
ו
מאן דלא אכל
רב ששת -
סבר
: כיון דהובא בשביל ריש גלותא, אמרינן: ד
כל דאתי לבי ריש גלותא
-
אדעתא דכולהו רבנן אתו
, כיון שהיו שכיחים בביתו, ולפיכך חשיבי כולם כמי שהובא בשבילם, שאסורים באכילה.
ותמהינן ארב אשי:
והא אשכחיה רב ששת לרבה בר שמואל ואמר ליה
: תני מר מידי בקדושות?
ולדברי רב אשי אמאי שאל ליה אי קדושה אחת או שתי קדושות הן, והרי לרב אשי פשיטא להו לכולי עלמא דשתי קדושות הן [כן פירש רש"י, וראה רש"ש].
ומשנינן:
לא היו דברים
האלו, דאמרן על רב ששת ורבה בר שמואל -
מעולם!
ההוא ליפתא
[לפת]
דאתי למחוזא
עירו של רבא ביום טוב על ידי נכרים.
נפק רבא חזיא דכמישא
[יצא רבא וראה שכמושין הן], ולפיכך
שרא רבא למיזבן מיניה
ביום טוב, ומשום ד
אמר
רבא: כיון דכמישא
הא ודאי מאיתמול נעקרה.
מאי אמרת
לאסור, דמכל מקום אסור כיון ד
מחוץ לתחום אתיא
היום?
לא היא.
כי דבר
הבא בשביל ישראל זה, מותר לאכול לישראל אחר
.
וכל שכן האי
, ד
אדעתא דנכרים
[בשביל נכרים] הוא ד
אתא!
אך
כיון דחזא
רבא לאחר מכן,
דקא מפשי
הנכרים
ומייתי להו
[שמרבים הנכרים להביא בשביל ישראל], משנודע להם שאף ישראל קונים,
אסר להו
רבא לישראל למיזבן מן הנכרים, דהא השתא בשבילם הוא דהובא חוץ לתחום.
הנהו בני גננא
[קושרי כילות לחתנים ונותנין שם הדס]
דגזו להו אסא
[שקצצו עבורם הנכרים הדסים]
ביום טוב שני
.
לאורתא
[לערב של מוצאי יום טוב]
שרא להו רבינא לאורוחי ביה
[להריח בהם]
לאלתר
, דלא בעינן "בכדי שיעשו" ביום טוב שני דקיל, [מלחמות ור"ן בשיטת רש"י].
אמר ליה רבא בר תחליפא לרבינא: ליסר להו מר
בכדי שיעשו [מלחמות],
מפני שאינן
אותן בני גננא -
בני תורה
, ואתו לזלזולי ביום טוב שני. [רש"י. או שיבואו להתיר כן אף ביום ראשון, מלחמות לפי גירסת רש"י].
מתקיף לה רב שמעיא: טעמא דאינן בני תורה, הא בני תורה
הוו,
שרי?!
והא בעינן בכדי שיעשו
אפילו ביום טוב שני?!
אזלו, שילוה לרבא
אמר להו: בעינן בכדי שיעשו
, אפילו ביום טוב שני, דקיל [מלחמות ור"ן, לשיטת רש"י].
שנינו במשנה:
רבי דוסא
בן הרכינס
אומר
, העובר לפני התיבה ביום טוב של ראש השנה אומר: את יום ראש החדש הזה. ולא הודו לו חכמים:
אמר רבה: כי הוינן בי רב הונא, איבעי לן: מהו להזכיר של ראש חודש ב
תפלת
ראש השנה
ולומר: את יום ראש החדש הזה ואת יום הזכרון הזה?
וצדדי הספק הם:
כיון דחלוקין במוספין
שמקריבין מוספי ראש השנה וגם מוספי ראש חדש, וכדכתיב בפרשת מוסף דראש השנה: "מלבד עולת החודש",
אמרינן
ומדכרינן של ראש חודש מלבד ראש השנה.
או דילמא
כיון שאומר את יום הזכרון הזה [דרחמנא קרייה לראש השנה זכרון כדכתיב "זכרון תרועה"] וראש חדש נמי נקרא זכרון, כדכתיב בפרשת חצוצרות [בהעלותך י - י]: וביום שמחתכם ובמועדיכם ובראשי חדשיכם ותקעתם בחצוצרות על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם והיו לכם "לזכרון" לפני אלהיכם. אם כן,
זכרון אחד עולה לכאן ולכאן?
ו
אמר לן
רב הונא:
תניתוה
במשנתנו, דלדעת חכמים אין מזכירין של ראש חדש כלל, דהא תנן:
רבי דוסא אומר העובר לפני התיבה
וכו' "ולא הודו לו חכמים",
מאי לאו
לא הודו לו שצריך
להזכיר
של ראש חודש.
ודחינן:
לא
אלהזכיר פליגי חכמים, אלא שלא הודו לו שצריך
להתנות
. אלא שיאמר בלא תנאי: "וכן יום המחרת" [רש"י].
ומסייעינן להא דפרשינן:
הכי נמי מסתברא
.
מדקתני בברייתא: וכן היה רבי דוסא עושה
שהיה מתנה -
בראשי חדשים של כל השנה כולה, ולא הודו לו
חכמים.
אי אמרת בשלמא
שלא הודו שצריך
להתנות, משום הכי לא הודו לו
בשאר ראשי חדשים.
אלא אי אמרת
שלא הודו שצריך
להזכיר
-
אמאי לא הודו לו
בשאר ראשי חדשים - שודאי מזכירין - שצריך להתנות.
ותמהינן עלה:
ואלא מאי
אתית לפרושי מכח הך סייעתא, דפליגי א
להתנות
.
אם כן,
למה לי לאיפלוגי בתרתי
: בראש חודש שבראש השנה, ובראשי חדשים של כל השנה?!
ואם כן, אדרבא, מוכח בהיפוך, כיון דבמשנה לא פליגי אלהתנות, דהא סברי שאין צריך להזכיר כלל, שוב פליגי בברייתא אלהתנות, בראשי חדשים של כל השנה.
ודחינן: לעולם פליגי על התנאה ולא על הזכרה.
ודקשיא לך תרתי למה לי,
צריכא!
דאי אשמעינן
פלוגתייהו בהתנאה רק ב
ראש השנה, הוה אמינא; בהא
הוא ד
קאמרי רבנן דלא
להתנות,
משום דאתי לזלזולי ביה
[בכל ראש השנה, על פי גליון] כיון דמחזיקין ליה בספק, ולהכי אמרינן סתמא "וכן יום המחרת" ו"מחזקינן להו בקדושה אחת" [רש"י, וראה במהרש"א].
אבל בראשי חדשים של כל השנה כולה
, דשרו במלאכה ולא שייך שם זלזול,
אימא מודו ליה לרבי דוסא
דצריך להתנות, קא משמע לן.
ואי אתמר
פלוגתייהו דרבי דוסא וחכמים רק
בהא
[בראשי חדשים של כל השנה], הוה אמינא:
בהא
דליכא למיחש לזלזולי - הוא ד
קאמר רבי דוסא
שיתנה.
אבל בהך
[בראש השנה] כיון דאיכא למיחש לזלזול,
אימא מודה להו לרבנן
, לפיכך
צריכא
הני תרתי, ולעולם בהתנאה הוא דפליגי.
מיתיבי
אהא דנקטינן השתא, דלא פליגי אלא בהתנאה, אבל מודו דבעי להזכיר של ראש חודש, מהא דתניא:
ראש השנה שחל להיות בשבת, בית שמאי אומרים: מתפלל עשר
ברכות במוסף של ראש השנה, שהן: שלש ראשונות ושלש אחרונות, וברכה לשבת בפני עצמה, הרי שבע, וברכה לקדושת היום וכולל עמה מלכיות, וברכה לזכרונות וברכה לשופרות, הרי עשר!
ובית הלל אומרים: מתפלל תשע
ברכות, שכולל שבת וקדושת היום בברכה אחת, [וחותם: מקדש השבת וישראל ויום הזכרון, רש"י].
והשתא תיקשי:
ואם איתא
דמזכיר של ראש חודש, ודאי, דלבית שמאי דבעי לכל חד ברכה בפני עצמה הוא הדין שלראש חודש ברכה בפני עצמה.
ואם כן תיקשי,
בית שמאי אומרים
: מתפלל
אחת עשרה
-
מיבעי ליה?!
Traduction française
Mais
Ainsi fut l'affaire:
Vint de l'extérieur du domaine
par des non‑Juifs qui apportèrent (cela) pour le chef de l'exil ce jour‑là, et c'est interdit aux Israélites comme les autres interdits du Chabbat accomplis pour les Israélites. Et ici ils divergent; en cela il diverge.
Celui qui a mangé, pense:
que
venu
de l'extérieur du domaine
pour cet Israélite,
il n'y a d'interdiction de manger que pour lui seul, mais
permis à un autre Israélite,
]puisque ce sont des limites rabbiniques, [Mishna Berura siman 266].
et
Celui qui n'a pas mangé —
Rav Sheshet —
pense:
puisque c'était apporté pour le chef de l'exil, nous disons que
tous ceux qui vinrent auprès du chef de l'exil
il est connu que tous les rabbins étaient là,
puisqu'ils étaient fréquemment chez lui, et par conséquent on considère tous comme ayant été apportés pour eux, et donc interdits de manger.
Et nous interrogeons Rav Ashi:
Or Rav Sheshet envoya à Rabba bar Shmuel et lui dit
? ]- et quant aux paroles de Rav Ashi : pourquoi lui demanda‑t‑il si c'est une ou deux saintetés, alors que, pour Rav Ashi, il est évident pour tous qu'il s'agit de deux saintetés [ainsi explique Rachi, et voir Rashash].
Et nous apprenons dans la Mishna:
Ces choses ne se sont
produites ainsi, ces choses que nous disons à propos de Rav Sheshet et de Rabba bar Shmuel —
jamais !
ce Lipta
(ou variante «לפת»)
qui vint dans la localité
la ville de Rava le jour de fête par des non‑Juifs.
Rava sortit et vit que c'étaient des «k'misha»
(Rava sortit et vit qu'elles étaient telles), et c'est pourquoi
Rava permit de les acheter d'elles
le jour de fête, et parce que
il dit
Rava : puisque c'étaient des k'misha,
alors elles avaient certes été déracinées dès la veille.
Que veux‑tu dire
par «interdire», car de toute façon c'est interdit puisque
cela vint de l'extérieur du domaine
aujourd'hui?
Non.
Car la chose
apportée pour cet Israélite est permise à un autre Israélite.
Et a fortiori ceci,
que
il était connu que c'étaient des non‑Juifs
(apporté pour des non‑Juifs) c'est que
Voilà !
Mais
puisque Rava vit
puis Rava,
que les non‑Juifs s'empressaient
les non‑Juifs
et qu'ils en apportaient en grand nombre pour eux
,
il leur interdit
Rava interdit aux Israélites d'en acheter des non‑Juifs, car désormais, pour eux, cela était venu de l'extérieur du domaine.
Voici des jardiniers
(qui attachaient des keilot pour les mariés et y plaçaient du myrte)
que les non‑Juifs leur taillèrent des myrtes
le second jour de fête.
À la veillée
Ravina leur permit d'en respirer l'odeur
immédiatement,
], parce qu'on ne demande pas «afin qu'ils fassent» le second jour de fête de cette manière, selon Milchamot et Ran d'après Rashi.
Rava bar Tachlifa dit à Ravina : Interdis‑leur, maître,
afin qu'ils fassent (cela) [Milchamot]],
car elles ne sont —
ces mêmes jardiniers —
des hommes de la Torah,
et ils viendraient à mépriser le second jour de fête. [Rashi. Ou qu'ils viendraient à permettre ainsi même le premier jour, Milchamot selon la version de Rashi.]
Rav Shemaia lui objecta : «Si la raison est qu'ils ne sont pas des bnei Torah — et si ce sont des bnei Torah…
étaient
serait‑ce permis ?!
Or ici il faut 'afin qu'ils fassent'
même le second jour de fête?!
Ils allèrent, (et) ils l'empruntèrent à Rava.
Il leur dit : il faut 'afin qu'ils fassent',
eveni le second jour de fête, selon Milchamot et Ran, d'après l'opinion de Rashi.]
Nous avons appris dans la Mishna:
Rabbi Dosa
ben Harkinas
dit,
que celui qui passe devant l'arche le jour de fête de Rosh Hashana dit : «Ce jour est le premier du mois» ; et les Sages ne lui donnèrent pas foi.
Rabba dit : comme nous étions chez Rav Huna, il nous fut demandé : que signifie la mention du Rosh Hodesh dans
prière
de Rosh Hashana
et de dire : «ce jour est le début de ce mois» et «ce jour est le jour du souvenir» ?
Et il y a des motifs de doute :
Puisqu'il y a divergence au sujet des additions (musaf)
quant à savoir s'il faut offrir les additions de Rosh Hashana et aussi les additions de Rosh Hodesh, et comme il est écrit dans la section du musaf de Rosh Hashana : «en plus de l'olah du mois»
nous disons
et nous mentionnons le Rosh Hodesh en plus de Rosh Hashana.
Ou bien peut‑être
puisqu'il dit «ce jour est le jour du souvenir» [Dieu appelle Rosh Hashana «souvenir», comme il est écrit «zichron teru'a»], et Rosh Hodesh est aussi appelé «souvenir», comme il est écrit dans la section des trompettes : «et aux jours de votre joie et à vos fêtes et à vos commencements de mois, vous soufflerez de la trompette… et ce sera pour vous un souvenir devant votre Dieu». Si donc
un même «souvenir» vaut‑il pour l'un et pour l'autre ?