Houlin 86b — le Talmud en français

סמוך מיעוטא

שאינם מטפחין

לחזקה,

שהחזקה והמיעוט שניהם מטהרין את העיסה,

ואיתרע ליה רובא!

שאין בכח הרוב של "רוב תינוקות מטפחין" לטמא את העיסה .

הרי, שרבי מאיר סבר "סמוך מיעוטא לחזקה", ואם כן למה היה צריך רבי אמי לומר שטעמו של רבי מאיר משום רוב מעשיהן מקולקלין? ומתרצינן: טעמו של רבי מאיר לטהר אינו משום ש"סמוך מיעוטא לחזקה" מברר את המעשה כודאי, אלא שדעת רבי מאיר היא כי במקום שיש שני צדדין, שמצד אחד יש רוב, ומצד שני יש מיעוט וחזקה, הרי הדבר הוא כספק השקול. ולכן יש לחלק בין ספק עיסה שהוא ספק טומאה לספק שחיטה שהוא ספק איסור. כי

אם אמרו ספק טומאה לטהר וכי יאמרו ספק איסור להתיר!?

והיינו, שאת העיסה יש לטהר כיון שהתינוק שאנו מסתפקין בו אם נגע בעיסה הוא "דבר שאין בו דעת לישאל", ולמדו מסוטה שכל דבר שאין בו דעת לישאל ספקו טהור . מה שאין כן בשחיטת חרש שוטה וקטן, שאם היינו אומרים שרבי מאיר סובר שרוב מעשיהן מתוקנים הרי היתה השחיטה שלהם בספק אם היא כשרה [אף על פי שיש מיעוט שאין מעשיהן מתוקנים וחזקת איסור לפסול השחיטה] וממילא לענין "אותו ואת בנו" היה אסור לשחוט אחרי החרש שוטה וקטן, שבכל ספק איסור יש להחמיר, וכיון שמוכח כי דעת רבי מאיר להתיר לשחוט אחריהם, הוכיח מזה רבי אמי שרבי מאיר סבר שרוב מעשיהם מקולקלין, ולכן נחשב ששחיטתן ודאי פסולה .

הורה רבי כרבי מאיר. והורה רבי,

בפעם אחרת,

כחכמים,

במחלוקתם שבמשנתנו.

ודנה הגמרא:

הי מינייהו דאחריתא?

איזו משתי ההוראות אמר רבי באחרונה, ובה חזר מהראשונה, כדי שנסמוך עליה למעשה.

תא שמע: דרבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא ורבי זירא הוו קיימי בשוקא דקיסרי, אפתחא דבי מדרשא. נפק רבי אמי

מבית מדרש.

אשכחינהו

רבי אמי לרבי אבא ורבי זירא שעומדין על הפתח.

אמר להו

רבי אמי:

לאו אמינא לכו: בעידן בי מדרשא לא תקימו אבראי!

כבר אמרתי לכם שאל תעמדו בחוץ בשעת הלימוד בבית המדרש,

דילמא איכא אינש דמיצטרכא ליה שמעתא,

שמא יבא אדם לשאול דבר מה בבית המדרש,

ואתי לאטרודי!

שיתכן ולחכמים שבבית המדרש לא תהיה תשובה ברורה ויטרדו מלימודם כדי לענות לשאלתו, ואילו הייתם שם יכלתם להשיב על פי השמועה שבידכם.

רבי זירא על

לבית המדרש,

רבי אבא לא על!

הוו

יתבי

החכמים שבבית המדרש

וקא מיבעיא להו: הי מינייהו

אמר רבי

באחריתא?

אמר להו רבי זירא: לא שבקתון לי דאישייליה לסבא.

כשעמדתי בחוץ עם רבי אבא לא ידעתי שאתם דנים בפנים בשאלה הזאת, שאם הייתי יודע, הייתי שואל את רבי אבא

דלמא שמיע ליה מאבוה

[שהוא רבי חייא בר אבא],

ואבוה מיניה דרבי יוחנן! דרבי חייא בר אבא

[שהוא, כאמור, אביו של רבי אבא] היה מצוי אצל רבי יוחנן, ו

כל תלתין יומין

היה

מהדר תלמודיה

חוזר על תלמודו

קמיה דרבי יוחנן,

ואולי שמע מרבי יוחנן תשובה לשאלה זו.

מאי הוי עלה

בשאלה זו - איזו אמר רבי באחרונה?

תא שמע: דשלח רבי אלעזר לגולה: הורה רבי כרבי מאיר!

ולכאורה תמוה

והא

רבי

כרבנן נמי אורי

ולמה לא הודיעם גם הוראה זו?

אלא, לאו, שמע מיניה, הא

"הורה כרבי מאיר", הוא

דאחריתא!

ועליה יש לסמוך למעשה, ולכן לא הודיעם את ההוראה האחרת.

ומסקינן:

שמע מינה!

מתניתין:

שחט מאה חיות במקום אחד

אינו צריך לכסות אחר כל שחיטה, אלא -

כסוי אחד לכולן!

שכשיגמור לשחוט את כל החיות יכסה את כולן בבת אחת .

וכן אם שחט

מאה עופות במקום אחד

-

כסוי אחד לכולן!

ואפילו אם שחט

חיה ועוף במקום אחד

-

כסוי אחד לכולן!

רבי יהודה

חולק על תנא קמא בדין האחרון ו

אומר

: אם

שחט חיה

ועוף במקום אחד לא ימתין עד גמר שחיטת שניהם אלא

יכסנה

את דם החיה תחילה,

ואחר כך ישחוט את העוף

ויכסה את דמו .

גמרא:

תנו רבנן: "חיה"

דכתיב בתורה בפרשת כסוי הדם, ה

כל משמע

"

חיה

" -

בין מרובה ובין מועטת!

דהיינו בין אם שחט חיות הרבה ובין אם שחט חיה אחת בלבד.

וכן

"עוף"

דכתיב בכסוי הדם - ה

כל משמע

"

עוף

" -

בין מרובה ובין מועט!

מכאן אמרו: שחט מאה חיות במקום אחד

-

כסוי אחד לכולן!

שחט

מאה עופות במקום אחד

-

כסוי אחד לכולן!

שחט

חיה ועוף במקום אחד

-

כסוי אחד לכולן!

רבי יהודה אומר: שחט חיה

-

יכסנה

תחילה,

ואחר כך ישחוט את העוף. שנאמר "חיה או עוף",

מתוך שהפסיק הכתוב ביניהם בתיבת "או", למדנו שכל אחד טעון כסוי בפני עצמו.

אמרו לו

רבנן לרבי יהודה:

הרי הוא אומר "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא"!?

והוינן בה:

מאי קא מהדרי ליה

רבנן לרבי יהודה. כיצד אפשר להוכיח מפסוק זה אם כיסוי אחד לכלן או לכל אחד בפני עצמו.

ומבארינן:

הכי קאמרי ליה רבנן: האי "או"

שנאמר בין "חיה" ל"עוף" לא בא לומר שכל אחד טעון כסוי בפני עצמו, כדבריך, אלא

מיבעי ליה

-

לחלק!

שאם לא היה כתוב "או" הייתי אומר שאין חייב בכסוי אלא אם שחט גם חיה וגם עוף, לכן כתוב "חיה או עוף", לומר שגם אם שחט אחד מהם לבד חייב בכסוי. אבל לעולם אם שחט שניהם - כסוי אחד לכולן!

ורבי יהודה

השיב לרבנן:

"לחלק"

בין חיה לעוף נלמד "אשר יצוד ציד חיה או עוף ...

. ושפך את

דמו

וכסהו בעפר"

נפקא!

כי נאמר "דמו" בלשון יחיד, ומשמע כי חיה או עוף כל אחד מהם לבד טעון כסוי. ועל כרחך "או" האמור בין חיה לעוף בא לומר שלא יהא כסוי אחד לכולן, אלא כל אחד טעון כסוי בפני עצמו.

ורבנן

השיבו לרבי יהודה: מ"דמו" אין ללמוד לחלק. כי

"דמו"

-

טובא משמע!

שדמים רבים יש במשמעות "דמו", כ

דכתיב "כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא",

הרי שעל דמים הרבה של "כל בשר" כתבה התורה לשון "דמו". אם כן, עדיין הייתי יכול לומר שרק אם שחט חיה וגם עוף יהיה חייב בכסוי דמם, לפיכך כתבה התורה "או" לחלק, שכל אחד מהם אם שחטו טעון כסוי. אבל אין ללמוד מ"או" שאם שחט שניהם טעון כל אחד כסוי בפני עצמו, אלא יש לומר שכסוי אחד לכולן.

אמר רבי חנינא: מודה היה רבי יהודה

שאף על פי שהוא מפסיק בפעולה של כסוי הדם בין שחיטת החיה לשחיטת העוף, מכל מקום

לענין ברכה

שמברכין על השחיטה ,

אינו מברך אלא ברכה אחת!

שהברכה שבירך בתחילה על שחיטת החיה מועילה גם עבור שחיטת העוף, ואינו צריך לברך פעם נוספת עליו. מפני שהכסוי שבין החיה לעוף אינו נחשב להפסק .

אמר ליה רבינא לרב אחא בריה דרבא. ואמרי לה

: אמר ליה

רב אחא בריה דרבא לרב אשי: מאי שנא מ

הא

דתלמידי דרב? דרב ברונא ורב חננאל, תלמידי דרב, הוו יתבי בסעודתא. קאי עלייהו רב ייבא סבא

והיה משמש לפניהם בסעודה.

אמרו ליה

תלמידי דרב לרב ייבא סבא:

הב

לן כוס יין

ליברך!

לצורך כוס ברכה של ברכת המזון. ולאחר מכן נמלכו בדעתם.

הדור, אמרו ליה

-

הב

לן כוס יין

לישתי,

כדי לשתות ממנו!

אמר להו רב ייבא סבא: הכי אמר רב: כיון דאמר "הב ליבריך",

כל האומר כן גילה בדעתו שגמר סעודתו, ו

איתסר ליה למשתי חמרא

עד שיברך תחילה על היין [בורא פרי הגפן] , שהשתיה הזאת אינה מצטרפת לסעודה הראשונה! ולפיכך תמה רבינא הרי כשם שאמירת "הב ליבריך" נחשב הפסק וגמר של הסעודה,

הכא נמי כיון דאיטפל ליה לכסוי

של החיה נחשב הכסוי הפסק והיסח הדעת מן השחיטה הקודמת, וכאשר הוא בא לשחוט לאחר מכן את העוף -

איחייב ליה לברכה

על שחיטתו!?