Houlin 84b — le Talmud en français

אמר רבי יוחנן:

הרוצה שיתעשר

-

יעסוק בבהמה דקה!

אמר רב חסדא: מאי דכתיב "ועשתרות צאנך",

ביאורו:

ש

הצאן

מעשרות את בעליהן

11 .

ואמר רבי יוחנן

: מוטב לשתות

כסא דחרשין,

כוס של מכשפות,

ולא

לשתות

כסא דפושרין,

שמזיקין לגוף.

והני מילי

דאמרינן שהם מזיקים, דוקא כשהם נתונים

בכלי מתכות. אבל בכלי חרש

-

לית לן בה!

ובכלי מתכות נמי לא אמרן, אלא דלא שדי בהו ציביא

שלא הכניס במים הפושרין שרשי עשבים ותבלינים,

אבל שדי בהו ציביא

-

לית לן בה!

וכי לא שדי בהו ציביא נמי לא אמרן אלא דלא ציץ,

שלא רתחו המים מתחילה,

אבל

אי

ציץ

-

לית לן בה!

ואמר רבי יוחנן: מי שהניח לו אביו מעות ורוצה לאבדן,

כלומר, מי שקיבל ממון בירושה ואינו חס עליהם לפי שלא טרח בהם -

ילבש כלי פשתן, וישתמש בכלי זכוכית, וישכור פועלים ואל ישב עמהן!

שאם יעשה כן יאבד ממונו. ובא רבי יוחנן ללמד שאל יעשה אדם כך כדי שלא יבא לידי הפסד ממון.

ומבארינן:

"ילבש כלי פשתן"

-

בכיתנא רומיתא

[פשתן יקר הוא].

"וישתמש בכלי זכוכית"

-

בזוגיתא חיורתא

זכוכית לבנה שהיא יקרה.

"וישכור פועלים ואל ישב עמהן"

-

בתורי,

שמוסר לפועלים שוורים לחרוש בהם

דנפיש פסידייהו,

שמפסידים לו הרבה, משום שאינם משגיחים על החריש כראוי וגם לא על השוורים, ועל ידי כן נעשים השוורים כחושים וחבולים.

דרש רב עוירא: זימנין אמר לה

להאי דרשא דלהלן

משמיה דרבי אמי. וזימנין אמר לה משמיה דרבי אסי

:

מאי דכתיב "טוב איש חונן ומלוה

-

יכלכל דבריו במשפט",

ביאורו: שיש לאדם לכלכל מעשיו בהוצאות הבית שיהיו לפי מדת יכולתו.

ש

לעולם יאכל אדם וישתה

-

פחות ממה שיש לו!

כלומר, שיוציא לצורך מזונותיו פחות מכדי יכולתו.

וילבש ויתכסה

-

במה שיש לו!

לפי יכולתו, כדי שלא יהיה מבוזה בעיני הבריות.

ויכבד אשתו

ובניו

-

יותר ממה שיש לו!

שאפילו ילוה מעות לצורך פרנסתם ומלבושם לפי

שהן תלויין בו, והוא תלוי במי שאמר והיה העולם!

דרש רב עינא אפתחא דבי ריש גלותא: השוחט ל

צורך

חולה

שיש בו סכנה וצריך לאכול בשר

בשבת חייב לכסות

הדם, אף על פי שיש בזה חילול שבת. שכיון שהשבת נדחית לצורך השחיטה הזו הרי היא נדחית גם לצורך כל המצוות שיש באותה שחיטה, וכגון כסוי הדם .

אמר להו רבה: אשתומא,

דבר תימה

קאמר!

לישמטוה לאמוריה מיניה

יחתכו לשונו!

[פירוש אחר יקחו מלפניו את האמורא העומד לפניו ומשמיע לרבים מה שהוא דורש - כדי לביישו!].

דתניא: רבי יוסי אומר: כוי, אין שוחטין אותו ביום טוב,

שכיון שביום טוב אין מכסין את דמו אין לשוחטו ולבטל מצות כסוי.

ואם שחטו

-

אין מכסין את דמו

היום! שאין מחללין יום טוב לצורך מצות כסוי הדם בכוי, שאינה אלא מספק .

ודבר זה נלמד

מקל וחומר: ומה מילה, שודאה

[באופן שהמצוה היא ודאית]

דוחה שבת, אין ספיקה

של קיום מצות מילה

דוחה

אפילו

יום טוב. כסוי הדם, שאין ודאו דוחה שבת,

שאם תזדמן בשבת מצות כסוי הדם, ואפילו ודאית, אין היא דוחה את השבת,

אין דין שאין ספיקו,

כגון כיסוי דמו של כוי,

דוחה יום טוב!

אמרו לו

לרבי יוסי:

תקיעת שופר

בראש השנה

בגבולים,

בכל מקום, [מלבד בבית המקדש, ששם תוקעין אפילו בשבת]

תוכיח

-

שאין ודאה דוחה שבת

. שאם חל ראש השנה בשבת אין תוקעין בשופר בגבולין אף על פי שהמצוה היא ודאית,

וספיקה דוחה יום טוב!

שאפילו מי שאינו חייב בתקיעת שופר אלא מספק מותר לו לתקוע בראש השנה, למרות שיש איסור בתקיעה ביום טוב [שלא לצורך מצוה].

הרי מצינו, שספק מצוה דוחה יום טוב אף על פי שודאי של אותה מצוה אינו דוחה את שבת, ואם כן אף ספק כסוי הדם ידחה יום טוב ולמה אין מכסין דם הכוי ביום טוב?

השיב רבי אלעזר הקפר בריבי

[כנוי לאדם גדול]

תשובה

על הקל וחומר של רבי יוסי ממילה:

מה למילה,

דין הוא שאין ספיקה דוחה יום טוב, לפי שיש בה קולא,

שכן אינה נוהגת בלילי ימים טובים,

לפי שאין מלין בלילה.

תאמר בכסוי

הדם, החמור הימנה

שנוהג

אפילו

בלילי ימים טובים,

ולכן יש לומר שאף ספיקו ידחה יום טוב!

אמר רבי אבא

: קל וחומר זה שעשה רבי יוסי ממילה לכיסוי הדם -

זה אחד מן הדברים שאמר

עליהם

רבי חייא: אין לי עליהם תשובה!

כלומר שאין להם פירכא, בכל זאת

השיב רבי אלעזר הקפר בריבי תשובה!

ומסיים רבה את שאלתו על רב עינא:

קתני מיהת

בדברי רבי יוסי

"כסוי שאין ודאו דוחה שבת".

ודייק רבה:

מאי "ודאו דכסוי דלא דחי שבת"?

כלומר, באיזה אופן יתכן שיצטרך לכסות דם שחיטה בשבת?

לאו,

בהיכי תימצי של

השוחט לחולה בשבת!

ומוכח שאסור לכסות את הדם של שחיטה שנעשית בהיתר [לצורך חולה] בשבת, וקשיא לרב עינא!?

ומתרצינן: ודלמא

רבי יוסי דיבר באופן

דעבר ושחט

בשבת לצורך בריא. ודוקא שם אינו מכסה, כיון שהשבת לא נדחתה כלל לצורך שחיטה זו. אבל השוחט לחולה, שנדחית השבת לצורך השחיטה, יש לומר שנדחית אף לענין הכסוי כרב עינא .

ודחינן: יש להוכיח שרבי יוסי דיבר בשחט לחולה, שהרי הוא למד קל וחומר לכסוי הדם ממילה, ואם כן צריך לומר שהכסוי הוא

דומיא דמילה. מה מילה

, ודאה דוחה שבת, רק

ברשות,

שנעשתה בהיתר,

אף כסוי נמי

מדובר

ברשות,

שהשחיטה היתה בהיתר. והיינו, כששחט לצורך חולה, ומוכח שבכל זאת אין הכסוי דוחה שבת, וקשיא לרב עינא!

שנינו בברייתא:

אמרו לו: תקיעת שופר בגבולין תוכיח, שאין ודאה דוחה שבת, וספיקה דוחה יום טוב

19 .

והוינן בה:

מאי ספיקה?

באיזה ספק מצות שופר מיירי שדוחה יום טוב?

אילימא ספק חול ספק יום טוב,

וכגון בשני ימי ראש השנה שכל אחד מהם הוא ספק אם הוא ראש השנה או לא [בזמן שקידשו החדש עפ"י ראית הלבנה ולא ידעו אם באו עדים], ונמצא שתקיעת השופר בשני הימים אינה אלא מספק, ובכל זאת דוחה יום טוב, אם כן יקשה - שהרי גם קדושת היום טוב היא בספק. ו

השתא, ודאי יום טוב דחיא

מצות השופר,

ספק יום טוב ספק חול מיבעיא

שתדחה!? ואין להוכיח מכאן לספק כסוי הדם שידחה יום טוב ודאי!?