Houlin 82a — le Talmud en français

ו

אימתי היתה לה שעת הכושר -

אמר רבי שמעון בן לקיש: אומר היה רבי שמעון: פרה

אדומה

נפדית

אפילו לאחר שנשחטה כהלכה, והיא מונחת כבר

על גבי מערכתה,

מוכנה לשרפה! שאם מצא אחרת נאה הימנה יכול לפדותה אחר שחיטה . ולכן החשיבה רבי שמעון כאוכל, משום שכל העומד ליפדות כפדוי דמי . ואף לאחר שכבר לא ניתן לפדותה עדיין נשאר עליה תורת אוכל לענין קבלת טומאה , כי רק דבר שלא היה בו היתר אכילה לאף אדם מעולם אינו נחשב "אוכל" .

ומאחר שלדעת רבי שמעון פרה אדומה נחשבת לאוכל, אם כן שחיטתה שחיטה ראויה, ומדוע פטר עליה משום "אותו ואת בנו"?

ומתרצינן:

אמר רב שמן בר אבא אמר רבי יוחנן: "פרת חטאת"

-

אינה משנה!

הלכה זו לא נשנית במשנתנו שפטור עליה משום "אותו ואת בנו", אלא שחיטה ראויה היא!

עוד דנה הגמרא על מה ששנינו במשנה שרבי שמעון פוטר בעגלה ערופה: וכי שחיטת

עגלה ערופה לאו שחיטה ראויה היא!?

והתנן

[בסוטה מז א]:

נמצא ההורג עד שלא תערף העגלה

-

תצא

העגלה,

ותרעה בעדר!

כלומר, שמותרת בהנאה ככל בהמה.

הרי שעגלה ערופה אינה נאסרת קודם העריפה, ואם כן תחשב שחיטתה כשחיטה ראויה? ומתרצינן: אכן גם לגבי עגלה ערופה מצינו ש

אמר רבי שמעון בן לקיש משום רבי ינאי: עגלה ערופה,

-

אינה משנה!

ומקשינן:

ומי אמר רבי ינאי הכי

ש"עגלה ערופה אינה משנה"?

והאמר רבי ינאי: גבול שמעתי בה

בעגלה ערופה, מאימתי היא נאסרת,

ושכחתי! ונסבין חברייא

בני הישיבה סבורין

לומר: ירידתה

של העגלה

לנחל איתן

היא

אוסרתה!

שמאז היא נאסרת בהנאה.

ואם איתא,

כלומר, מאחר שרבי ינאי סובר שמשעת ירידתה היא נאסרת, אם כן למה אמר שעגלה ערופה אינה משנה,

לישני

על הקושיא מהמשנה בסוטה, ששני דינים הן, כי במשנה של "נמצא ההורג" מדובר

קודם ירידה

לנחל איתן, שאז עדיין לא נאסרה בהנאה. ואילו

כאן,

במשנתנו שנינו שעגלה ערופה נחשבת שחיטה שאינה ראויה, כי מדובר

לאחר ירידה,

שכבר נאסרה בהנאה?

ומתרצינן:

אמר רבי פנחס בריה דרב אמי: אנן, משמיה דרבי שמעון לקיש מתנינן לה

את החידוש ש

"עגלה ערופה אינה משנה"

ולא נאמרה בשם רבי ינאי. כי רק לדעת רבי שמעון בן לקיש עגלה ערופה אינה נאסרת כלל מחיים ואפילו לאחר ירידתה, ולפיכך הוא מחק ממשנתנו את דין עגלה ערופה .

אמר רב אשי: כי הוינא בי רב פפי, קשיא לן: מי אמר רבי שמעון בן לקיש הכי

שעגלה ערופה אינה נאסרת מחיים?

והא איתמר: צפורי מצורע

-

מאימתי נאסרין

בהנאה?

רבי יוחנן אמר: משעת שחיטה

של הצפור השחוטה, שרק היא נאסרת, אך הצפור המשולחת אינה נאסרת כלל, כי לא אמרה התורה לשלח ויכשלו בה המוצאים אותה .

ורבי שמעון בן לקיש אמר

: שתי הצפורים נאסרות

משעת לקיחה

לצורך טהרת המצורע.

ואמרינן: מאי טעמא דרבי שמעון בן לקיש?

משום ד

גמר

צפורי מצורע בגזירה שוה

"קיחה"

-

"קיחה" מעגלה ערופה,

שבשניהם נאמר לשון "קיחה", כשם שעגלה ערופה נאסרת מחיים אף צפורי מצורע אסורין מחיים.

הרי, שרבי שמעון לקיש סובר שעגלה ערופה אסורה מחיים ולמה אמר שעגלה ערופה אינה משנה?

ומתרצינן: לא רבי שמעון בן לקיש אמרה,

אלא אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: עגלה ערופה אינה משנה!

מתניתין:

שנים שלקחו

קנו פרה ובנה. זה את ה

פרה,

וזה את

בנה

-

איזה

מהם

שלקח ראשון

הוא

ישחוט ראשון,

והשני ימתין למחר.

ואם קדם השני

ושחט תחילה -

זכה!

והראשון ימתין למחר.

גמרא:

אמר רב יוסף

: מה ששנינו שהלוקח הראשון ישחוט תחילה אין בזה ענין של איסור והיתר, אלא

לענין דינא תנן

83 ,

שאם באו שניהם לדין וכל אחד רוצה לשחוט היום, אומרים להם בית דין שהלוקח הראשון יש לו זכות קדימה.

והיינו משום שאילו רק הוא היה קונה והבהמה השניה היתה נשארת אצל המוכר היה הוא קודם למוכר, כי על מנת כן הוא קונה כדי שיוכל לשחוט היום, והמוכר מוותר לו על זכותו, ולפיכך גם לאחר שקנה השני נשארת זכות קדימה ביד הלוקח הראשון . אבל אם הראשון מסכים לוותר על זכותו, מותר לשני לשחוט תחילה.

תנא: אם קדם השני

ושחט תחילה -

הרי זה זריז, ונשכר!

ומבארינן:

זריז

-

דלא עבד איסורא

שהקדים בעצמו כדי שלא יבא לידי איסור "אותו ואת בנו" ,

ונשכר,

שיש לו ריוח,

דקאכיל בישרא

היום .

מתניתין:

שחט פרה ואחר כך

שחט את

שני בניה

-

סופג שמונים

לוקה שתי מלקיות. כי על שחיטת כל אחד מהבנים עבר בלאו של "אותו ואת בנו" .

שחט

את

שני בניה ואחר כך שחטה

לאם -

סופג את הארבעים

אינו לוקה אלא סדרת מלקות אחת בלבד, לפי שלא עבר על האיסור אלא פעם אחת - בשחיטת האם.

שחטה

לאם תחילה, ואחר כך שחט

את בתה ו

אחר כך שחט

את בת בתה סופג שמונים

כי עבר פעמיים על "אותו ואת בנו", פעם אחת בשחיטת הבת שהיתה ביום אחד עם שחיטת האם, ופעם שניה בשחיטת בת הבת שהיתה ביום אחד עם שחיטת הבת, שהיא אמה.

שחטה

לאם

ו

אחר כך שחט

את בת בתה

[ועדיין לא עבר על שום איסור, כי רק "אותו ואת בנו" אסור, ולא אותו ואת בן בנו],

ואחר כך שחט

את

בתה

, ויש בשחיטה זו של הבת שתי עבירות של שחיטת "אותו ואת בנו": האחת, שהיא בתה של האם שכבר נשחטה, והשניה, שהיא אמה של בת הבת שכבר נשחטה. ומכל מקום אינו

סופג

אלא

את הארבעים,

לפי שהאיסור לא נעשה אלא במעשה שחיטה אחת, ואין כאן אלא לאו אחד והתראה אחת ומעשה אחד .

סומכוס אומר משום רבי מאיר: סופג שמונים

הואיל ועבר בשחיטה הזו פעמיים על "אותו ואת בנו" .

גמרא:

הגמרא דנה מה הטעם שאם שחט קודם שני בניה ואחר כך שחט את האם לוקה:

אמאי?

הרי

"אותו ואת בנו" אמר רחמנא ולא "בנו ואותו",

שלא אסרה תורה אלא לשחוט הבן אחר האם, ולא האם אחר הבן?

ומתרצינן:

לא סלקא דעתך! דתניא

: מאחר שנאמר

"אותו ואת בנו" אין לי

אלא שאסור לשחוט

אותו

ואחר כך

את בנו.

אך לשחוט

אותו

ואחר כך

את אמו מנין

שאסור?

כשהוא אומר "לא תשחטו"

בלשון רבים -

הרי כאן שנים!

ומשמע שהאזהרה נאמרה לשני אנשים שלא ישחטו ביחד "אותו ואת בנו".

הא כיצד?

מצינו ששנים מתחייבים באופן ש

אחד השוחט את הפרה ואחד השוחט

אחריו

את אמה, ואחד השוחט

אחריו

את בנה

של הפרה הראשונה, לימד הכתוב ש

שניים האחרונים חייבים.

הראשון על אותו ואת אמו, והשני על אותו ואת בנו. ומוכח שגם השוחט את האם אחר הבן לוקה.