Houlin 73b — le Talmud en français

בשלמא ל

דעת

רבי שמעון בן לקיש,

הסובר שעל ידי השחיטה חכמים מטהרים אפילו את האבר המדולדל שבבהמה, הרי יש לפרש דברי רבי מאיר בברייתא, ש

לדבריהם,

לשיטתם של חכמים

קאמר להו

רבי מאיר, ששחיטה מטהרת את האבר המדולדל שבבהמה.

אולם

לדידי

, כלומר לדעת רבי מאיר עצמו,

לא שנא אבר דעובר

שאין לו טהרה על שחיטת האם,

ולא שנא אבר

המדולדל

דבהמה

שאין לו טהרה על ידי שחיטת הבהמה, לפי ששחיטה עושה ניפול [כפי שהובא בגמרא לעיל],

כי הדדי נינהו,

ששניהם לדעת רבי מאיר, שוים בדינם.

עד כאן מבארת הגמרא מדוע לדעת רבי שמעון בן לקיש, הסובר בדעת חכמים שאף אבר המדולדל שבבהמה נטהר על ידי שחיטה, אין כל קושיא.

אלא ל

דעת

רבי יוחנן,

הסבור שלא טיהרו חכמים על ידי שחיטה אלא רק אבר היוצא של העובר, אך אבר המדולדל שבבהמה אין לו טהרה על ידי שחיטה,

קשיא,

איך אמר להם רבי מאיר לחכמים [בברייתא שהובאה לעיל] "ואת האבר המדולדל", כאשר לדעת רבי יוחנן, כלל לא טיהרוהו חכמים?

אלא, אי אתמר

, אם נאמרה מחלוקת רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש, בדעת חכמים,

הכי אתמר: אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת

רבי מאיר וחכמים

בעוברים,

בדינם של אברים היוצאים מעוברים [שלדעת רבי מאיר האבר טמא בטומאת נבילה אף שהאם נשחטה, ולדעת חכמים דינו כטריפה שחוטה],

כך

היא

מחלוקת

ביניהם

ב

דינם של

אברין

המדולדלין שבבהמה.

ורבי יוחנן אמר: מחלוקת

בין רבי מאיר וחכמים היא רק

באבר

היוצא

דעובר.

שלחכמים טהור ולרבי מאיר טמא.

אבל באבר

המדולדל

דבהמה, דברי הכל אין שחיטה עושה ניפול!

וכאשר נשחטה בהמה שאחד מאבריה נתדלדל, הריהו נשאר בדינו ככל אחד מאברי הבהמה, וטהור.

נמצא, שנחלקו רבי שמעון בן לקיש ורבי יוחנן בדעת רבי מאיר. האם דבריו לחכמים "לא אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל שבה", הכוונה היא שרבי מאיר פונה לחכמים שרק לדבריהם האבר המדולדל נטהר, אך הוא עצמו סבור ש"שחיטה עושה ניפול".

או, שאף לדעת רבי מאיר האבר המדולדל נטהר על ידי השחיטה. ובדבריו "ואת האבר המדולדל שבה" נתכווין לומר שאף לשיטתו האבר טהור.

ומכל מקום, אין קושיא מדברי הברייתא שהובאה לעיל.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא

, מהו טעמו

דרבי יוחנן אליבא רבי מאיר,

שיש חילוק בין אבר היוצא של עובר שאינו נטהר על ידי שחיטה, לבין אבר המדולדל של בהמה שנשאר טהור כשאר אברי הבהמה?

האי

, אבר המדולדל, הוא

גופה

של בהמה, ולכן הוא נטהר הוא על ידי השחיטה.

ו

אילו

האי,

אבר העובר היוצא,

לאו גופה

הוא. ולכן אין לו טהרה על ידי שחיטת האם.

אמר רב יצחק בר יוסף, אמר רבי יוחנן: הכל,

בין רבי מאיר ובין חכמים,

מודים, שמיתה עושה "ניפול".

בהמה שיש בה אבר מדולדל, ומתה, נידון אבר זה כאילו נפל ממנה בחייה, ואינו נחשב כנבילה כשאר אברי הבהמה המתה, אלא הוא טמא בטומאת אבר מן החי.

ו

דין זה הוא רק כאשר מתה ונתנבלה הבהמה מעצמה. אך כאשר נשחטה הבהמה שנתדלדל אחד מאבריה,

אין שחיטה עושה ניפול,

אלא דינו של האבר המדולדל שטהור הוא ככל אברי הבהמה הנשחטת.

דנה הגמרא ומקשה:

במאי עסקינן

, על איזה אבר נאמרו דברי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן?

אילימא

, אם דבריהם נאמרו

באבר ד

יוצא מן ה

עובר,

שמיתה עושה ניפול ואין שחיטה עושה ניפול, הרי בדין זה

מיפלג פליגי

, נחלקו רבי מאיר וחכמים, אם שחיטת האם מטהרת את אבר העובר.

אלא

על כרחך, דברים אלו נאמרו

באבר

המדולדל

דבהמה.

שאם מתה הבהמה, מיתה עושה ניפול באותו אבר וטמא בטומאת אבר מן החי, ואילו שחיטה אין עושה ניפול, וטהור האבר המדולדל כשאר אברי הבהמה השחוטה.

וקשה: למה צריך רבי יוחנן לחדש דינים אלו. והרי, דינה של

מיתה

עושה ניפול,

תנינא!?

כבר שנינו אותו. וכן הדין ש

שחיטה

אינה עושה ניפול, אף הוא

תנינא?!

מיתה

עושה ניפול,

תנינא

שנינו במשנה דלהלן:

לצורך הבנת המשנה, יש להקדים:

א. לא כל חלק הפורש מן החי הוא "אבר מן החי", אלא רק אבר שלם נידון כ'אבר מן החי', אך אם פורשת חתיכת בשר מן החי, אין לה דין "אבר מן החי", אלא "בשר מן החי".

ב. בשר מן החי אינו מטמא טומאת אבר מן החי, ולא כל טומאה אחרת. לפיכך, אם לא נשטף הבשר במים או באחד משאר שבעה משקין לאחר שפירש, אינו טמא, ואינו מקבל טומאה. ואם נגע במשקה, הוכשר לקבל טומאה.

וכך הם דברי המשנה: בהמה שיש בה אבר מדולדל ובשר מדולדל [שפסקה חיותו ונתדלדל ותלוי בבהמה], אם

מתה הבהמה,

אין הבשר שפרש ממנה טמא בטומאת אבר מן החי [כפי שביארנו בהקדמה], וכדי לקבל טומאה,

הבשר צריך הכשר

על ידי מים או שאר משקין.

ו

אילו

האבר

המדולדל,

מטמא משום אבר מן החי

, לפי שמיתה עושה ניפול,

ואינו מטמא

טומאת נבילה

משום אבר מן הנבלה.

כיון שמיתה עושה ניפול, הריהו טמא בטומאת אבר מן החי. ובשר שפרש מאבר מן החי, אינו טמא לא משום אבר מן החי ולא בטומאת נבילה, דברי

רבי מאיר.

[ואין חולק עליו בענין זה].

ומדברי המשנה הללו עולה שמיתה עושה ניפול. ומשום כך אין חתיכת הבשר הפורשת מאבר המדולדל, טמאה טומאת נבילה. וכן האבר נידון כאבר מן החי ולא כאבר מן הנבילה. משום שמיתה עושה ניפול, ונידון האבר והבשר כאילו נפלו בחיי הבהמה.

וקשה כאמור, מדוע צריך לדברי רבי יוחנן שמיתה עושה ניפול?

וממשיכה הגמרא, ומקשה: הרי את הדין ש

שחיטה

אינה עושה ניפול,

נמי תנינא,

אף אותו שנינו [במשנה שם]:

נשחטה הבהמה

שיש בה אבר ובשר מדולדלין, האבר והבשר אין בהם טומאת אבר מן החי מחמת עצמם, לפי שאין שחיטה עושה ניפול, אלא

הוכשרו

אברים הללו לקבל טומאה על ידי שנשטפו

בדמיה, דברי רבי מאיר. רבי שמעון אומר: לא הוכשרו

לקבל טומאה על ידי הדם, וכל עוד לא נשטפו על ידי משקה, הם אינם מקבלים טומאה. וטעמו, שאין בכח הבהמה עצמה, להיות סיוע עבור הכשר טומאה לאבר של עצמה. מכל מקום, מכך שאין האבר והבשר המדולדלין טמאים בטומאת אבר מן החי, מוכח שאין שחיטה עושה ניפול.

דוחה הגמרא וומתרצת:

אי,

אם רצינו להוכיח

מההיא,

ממשנה זו, שלדעת רבי מאיר הוכשרו האברים לקבל טומאה על ידי הדם,

הוה אמינא

, היינו אומרים שאכן לדעת רבי מאיר אבר המדולדל שבבהמה נעשה נפול על ידי שחיטה וכמו אבר היוצא של עובר, ומטמא טומאת אבר מן החי. ו

מאי,

מה שנאמר במשנה שם

"הוכשרו

בדמיה", הכוונה היא

א

[על] ה

בשר

המדולדל, שטהור מדין "בשר מן החי", ששנינו כי בשר הפורש מן החי טהור, ואינו כאבר מן החי. ונמצא שצריכים אנו לדברי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן ששחיטה אינה עושה ניפול, לפי שמדברי רבי מאיר, לכאורה, אין ללמוד זאת.

מקשה הגמרא:

והא

, הרי במשנה שם

"הוכשרו

בדמיה" בלשון רבים

קתני

. ואילו היתה הכוונה רק לבשר המדולדל, היה צריך להיאמר "הוכשר". ואם כן, בהכרח שכונת רבי מאיר גם לאבר המדולדל! ושוב נמצא שדברי רבי מאיר מהווים מקור לדין "שחיטה אינה עושה ניפול" [ושוב יש להבין מהו הצורך בדברי רב יצחק בר יוסף בשם רבי יוחנן ששחיטה אינה עושה ניפול?]

ומתרצת הגמרא:

מהו דתימא,

היינו אומרים שדברי רבי מאיר במשנה "הוכשרו", כוונתם ש

חד

הכשר אחד על ידי הדם יש

לבשר הפורש מן הבהמה,

שכאמור טהור ואין לו הכשר לקבלת טומאה אלא על ידי הדם,

ו

אילו

חד

ההכשר השני שנעשה על ידי הדם, הוא

לבשר הפורש מן האבר

המדולדל. וכפי ששנינו שאין טומאת אבר מן החי אלא לבשר הנמצא באבר כשהוא שלם. אך בשר הפורש, אין בו טומאה זו.

נמצא, שמדברי רבי מאיר במשנה, אין ללמוד על טהרתו של אבר המדולדל שבשחוטה. לפי שצריך ללמוד בשר בהמה ובשר האבר כאמור. ואם כן, שוב צריכים אנו לדברי רב יצחק בשם יוסף בשם רבי יוחנן ששחיטה אינה עושה ניפול, ואף אבר המדולדל טהור.

מקשה הגמרא:

ומאי אולמיה

, במה גדול כוחו

דהאי

של בשר הפורש מן האבר,

מהאי

מבשר הפורש מן הבהמה. שאף על פי ששונים במשנה שבשר הפורש מן החי צריך הכשר על ידי הדם, צריכה המשנה אף להשמיענו שבשר הפורש מאבר מן החי, יש לו הכשר על ידי הדם?

ומתרצת הגמרא: צריך להשמיע באופן מיוחד את דינו של בשר הפורש מן האבר, כי

סלקא דעתך אמינא,

היינו אומרים ש

הואיל ו

כאשר היה בשר זה חלק מן האבר היה

מטמא טומאה חמורה

כנבילה [שמטמאת אדם וכלים]

אגב אביו,

היינו האבר מן החי עצמו, שחתיכת בשר זו היתה חלק ממנו,

אימא,

היינו אומרים כיון שכבר היה בשר זה חלק מטומאה חמורה,

לא ליבעי,

אינו צריך

הכשר

על ידי מים כדי לטמא, אלא מקבל טומאה מאיליו אף בלא הכשר.

קמשמע לן,

שאף בשר מן האבר אין לו הכשר לקבל טומאה, אלא רק על ידי דם הבהמה, כדין כל אוכלין שאינם נטמאים אלא על ידי הכשר.

אמר רב יוסף: נקוט

דברי

דרב יצחק בר יוסף

בשם רבי יוחנן

בידך

, שלדברי הכל אין שחיטה עושה ניפול, ולא כמו שהובא בתחילה בשם רבי יוחנן ששחיטה עושה ניפול.

דרבה בר בר חנה קאי כוותיה

, אף הוא הביא כן משמו של רבי יוחנן, וכדלהלן:

דתניא

: נאמר [שמות כב ל]

"ובשר בשדה טרפה לא תאכלו"

-

להביא האבר והבשר המדולדלין שבבהמה, ובחיה, ובעוף, ושחטן

את אלו,

שהן

האבר והבשר המדולדלין,

אסורין

באכילה.