Houlin 73a — le Talmud en français

וכל העומד לחתוך

[כגון אבר זה],

כחתוך דמי.

לפיכך, דנים את מקום החיתוך שבין האבר היוצא כחתוך וכגלוי, ואין זה מקום הסתר. וכיון שנוגעים האבר היוצא ושאר העובר זה בזה, מטמא האבר את העובר בטומאת מגע.

נמצא, שדעת רבי מאיר במשנתנו, הסובר ששחיטת האם אינה מטהרת את העובר מידי טומאת נבלה, אינה בהכרח משום שסבור רבי מאיר שטומאת בית הסתרים מטמאת, ומשנתנו נאמרה אף לדעת רבי יוסי, הסובר שטומאת בית הסתרים מטמאת.

ומבארת הגמרא: סברא זו ש"כל העומד ליחתך כחתוך דמי" [ואשר מכח סברא זו העמיד רבינא את שיטת רבי מאיר במשנתנו לכולי עלמא,]

כמאן

כדעת מי נאמרה? -

כרבי מאיר!

דתנן

:

הלכה היא בטבילת כלים, שאין כלי טמא נטהר מטומאתו, אלא כשיטבילו את כל הכלי על כל חלקיו [כגון ידיות וכדומה]. ואם הותיר מעט בחוץ, אין הכלי טהור בטבילה זו:

כל ידות הכלים שהן ארוכות

יותר מכפי הצורך,

ועתיד לקצצן,

הריהו

מטביל

את הכלי

עד מקום מדה.

כלומר, עד למקום שבדעתו לקצץ את הידית. ואותו חלק העתיד ליקצץ, יכול להישאר מחוץ למי הטבילה, והכלי נטהר,

דברי רבי מאיר.

רבי יהודה

אומר

: אין הכלי טהור, אלא

עד שיטביל את כולו,

כולל החלק העומד ליקצץ.

דהיינו, שלדעת רבי מאיר כל העומד ליחתך כחתוך דמי, ולכן הידיות העומדות לקציצה אינן צריכות טבילה. ואילו לדעת רבי יהודה, כל העומד ליחתך אינו כחתוך, ולכן אף חלקים אלו צריכים טבילה.

ואם כן, משנתנו, הגורסת שכל העומד ליחתך כחתוך דמי, אינה כדעת רבי יהודה. שהרי לדעתו אף האבר היוצא של העובר שצריך לחותכו, לא אומרים בו "כחתוך דמי". ואם כן, אין מגעו מטמא את שאר העובר, היות ומגע זה הוא מגע בית הסתרים.

דוחה הגמרא:

אפילו תימא

משנתנו כ

רבנן,

כלומר, כדעת רבי יהודה [במשנה שם], נוכל ליישב שדוקא שם, לגבי ידות הכלים, סובר רבי יהודה שהעומד ליחתך אינו כחתוך. אולם כאן במשנתנו, יודה רבי יהודה לדעת רבי מאיר שהעובר טמא מחמת מגעו עם האבר היוצא.

כי

חבורי אוכלין

-

כמאן דמפרתי דמי

. חשובים הם כאילו כבר פרודים, היות שהם רכים, ואין חיבורן חזק כל כך כמו כלים. והוא הדין לחיבור האבר עם העובר, שחשוב כחיבור אוכלים לענין זה.

הלכך, היות

ונגיעי בהדדי,

נוגעים הם זה בזה, העובר והאבר, טמא העובר לכולי עלמא, אף לדעת רבי יהודה.

מקשה על כך הגמרא:

בשלמא לעולא,

שביאר את טעם דברי רבי מאיר במשנתנו שהעובר טמא משום שמגעו בעת סוף החיתוך מן האבר מגולה, ואינו מגע בית הסתרים, ומשום כך העובר טמא, שפיר

היינו דקתני

במשנתנו "שחט את אמו, ואחר כך

חתכה

[את האבר] ", שעל ידי חיתוך זה נעשה המגע גלוי.

אלא לרבינא,

המבאר טעם משנתנו שהעובר טמא משום שכל העומד ליחתך כחתוך דמי, ולכן אף קודם החיתוך נחשב המקום כחתוך ומגולה,

מאי?

מדוע נקטה משנתנו שמדובר ב

"חתכה"?

והרי לדבריו, כבר מעת שיצא האבר לחוץ, אף קודם החיתוך, נחשב חיבורו כמגע מגולה, ומשום כך טמא. ומדוע העמיד התנא ב"חתכה"? ומתרצת הגמרא:

איידי דתנא רישא

, כיון שבתחילת המשנה מדובר ב

"חתכה

ואחר כך שחט את אמו הבשר טהור", לכן

תנא נמי סיפא

[בדין "שחט את אמו ואחר כך חתכה - טמא"], שמדובר ב

"חתכה".

אך אין הכרח להעמיד שמדובר ב"חתכה", אלא אפילו אם לא חתך את האבר, טמא העובר, הואיל ועומד ליחתך וכחתוך דמי. ואין זה מגע בית הסתרים.

שנינו במשנתנו:

וחכמים אומרים, מגע

האבר היוצא עם שאר העובר הריהו כמגע

טרפה

ונידון כמגע

שחוטה,

ולפיכך העובר טהור.

מקשה הגמרא: מכך שמשווים חכמים את מגע האבר למגע טריפה שחוטה, משמע שלטרפה שנשחטה, יש תורת מגע. וקשה: וכי בהמה

טרפה שחוטה, מי מטמיא,

הרי טהורה היא!?

ומתרצת הגמרא:

אין.

יש לה תורת מגע שעל ידי מגע זה חלה טומאה כל שהיא, ו

כדאבוה דשמואל.

דאמר אבוה דשמואל

: בהמה

טרפה ששחטה,

הרי היא

מטמאה במוקדשין.

כלומר, אם הבהמה הטריפה היתה בהמה של מוקדשין, ונשחטה, הרי היא מטמאה במגעה. וטומאה זו היא גזירה מדרבנן, ומשום כך נקטה המשנה "מגע טרפה שחוטה".

שנינו במשנתנו: טעם דברי חכמים שהאבר היוצא אינו מטמא על ידי שחיטת האם, הוא, כי

מה מצינו בטרפה, ששחיטתה מטהרתה.

ואם כן,

אף שחיטת

ה

בהמה

, האם,

תטהר את האבר

היוצא של העובר.

תניא, אמר להן רבי מאיר

לחכמים:

וכי מי טיהרו לאבר זה

שיצא מחוץ לאמו

מידי

טומאת

נבלה?

ולפי דבריכם ש

שחיטת אמו

היא זו שטיהרה אותו,

אם כן, תתירנו

אף

באכילה,

ומדוע לענין איסור אכילה נחשב הוא כנבילה?

אמרו לו

חכמים [להלן יתבאר מה התשובה שיש בדברים אלו]:

הרבה

יש לה לשחיטה זו להיות

מצלת על

אבר היוצא של העובר

ש

הוא

אינו גופה

ולטהרו,

יותר מ

אשר להציל על

גופה

עצמה מטומאת נבילה.

שהרי שנינו

[במשנה בתחילת הפרק]:

חותך מן העובר שבמעיה

ומשאיר החתיכה בתוכה, ולאחר השחיטה

מותר

אותו אבר שחתך

באכילה.

אבל אם חותך

מן הטחול ומן הכליות, אסור באכילה,

אף אם היתה החתיכה בתוכה בשעת השחיטה. ולא מועילה לו שחיטת האם לטהרתו.

עולה מכאן, שמועילה השחיטה לעובר יותר מאשר מועילה לאם עצמה!

שואלת הגמרא:

מאי קאמר

מה תשובה ענו בכך חכמים לרבי מאיר?

אמר רבא, ואמרי לה

ויש אומרים שדבר זה אמרו

כדי

[שם חכם ]:

חסורי מחסרא,

הברייתא שהובאה, חסרה היא.

והכי קתני

כך יש לשנותה:

אמר להן רבי מאיר

לחכמים,

וכי מי טהרו לאבר זה

היוצא,

מידי

טומאת

נבלה.

ולדבריכם ש

שחיטת אמו

מטהרתו מטומאת נבילה,

אם כן, תתירנו

אף

באכילה?

אמרו לו

חכמים:

טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי

טומאת

נבלה, ואינה מתירתה באכילה.

דלענין אכילה, באיסור נבלה היא עומדת.

אמר להן

רבי מאיר לחכמים:

לא

ניתן להביא ראיה מטרפה. שהרי

אם טיהרה שחיטת טרפה אותה

את הבהמה מידי טומאת נבלה, משום ששחיטה זו נעשית ב

דבר שהיא גופה,

וכי משום כך

תטהר את האבר

היוצא שהוא

דבר שאינו גופה

של האם אלא רק של העובר?!

אמרו לו

חכמים:

הרבה

יש לה לשחיטה זו להיות

מצלת על

אבר זה

שאינו גופה, יותר מ

אשר יכולה להציל על דבר שהוא

גופה

עצמה.

שהרי שנינו: חותך מן העובר שבמעיה

-

מותר באכילה. מן הטחול ומן הכליות

-

אסור באכילה.

וכיון שכוחה גדול להציל על דבר שאינו גופה, הרי שאם השחיטה מטהרת את הטריפה מידי טומאת נבילה, כל שכן שתטהר את האבר היוצא שאינו גופה, מידי טומאת נבילה.

תניא נמי הכי

כך גם שנינו:

אמר להן רבי מאיר

לחכמים

וכי מי טיהרו לאבר זה מידי נבלה, אמרו לו

חכמים:

שחיטת אמו.

השיב להם:

אם כן,

אם בכוחה לטהר מידי נבלה,

תתירנו

אף

באכילה.

אמרו לו: טרפה תוכיח, ששחיטתה מטהרתה מידי נבלה, ואינה מתירתה בא כילה!

אמר להן: אם טיהרה שחיטת טרפה אותה, ואת האבר המדולדל

ש

בה

[כלומר אבר שחלה או נחתך ממנה בחלקו, ועדיין הוא תלוי ומעורה בה קצת, וכל זמן שלא נפל לגמרי, מועילה לו שחיטת אמו לטהרו מידי טומאת נבלה]. הרי זה משום שהם בכלל

"דבר שגופה".

וודאי שאין לומר ש

תטהר

שחיטה זו

את

האבר היוצא של

העובר, שאינו

מ

גופה

של הבהמה הנשחטת עצמה.

אמרו לו

חכמים על חילוק זה: אכן אף שהעובר אינו דבר שבגופה, מכל מקום

הרבה מצלת

שחיטת הבהמה

על

דבר

ש

הוא

אינו גופה, יותר

מאשר על דבר שהוא

גופה

של הבהמה עצמה.

שהרי שנינו: חותך

אדם

מן העובר שבמעיה, מותר באכילה.

ואילו

מן הטחול ומן הכליות

של הבהמה עצמה,

אסור באכילה!

על כרחך, שגדול כוחה של השחיטה להציל על העובר שהוא אינו גופה, יותר מאשר על אברים שהם מגופה של הבהמה עצמה.

ומבוארת שיטת חכמים במשנתנו, ששחיטת האם מטהרת את האבר היוצא מידי טומאת נבלה.

ועל מחלוקת רבי מאיר וחכמים,

אמר רבי שמעון בן לקיש: כמחלוקת

רבי מאיר וחכמים

ב

ענין אברים היוצאים מן

עוברין

בעודן במעי אמן,

כך מחלוקת

יש ביניהם

ב

ענין

אברין

המדולדלין של הבמה עצמה. שלדעת רבי מאיר אבר המדולדל דינו כנבילה וכמו אבר היוצא מן הבמה, ולדעת חכמים שחיטה מטהרתו מידי טומאת נבילה, וכמו אבר היוצא.

ורבי יוחנן אמר: מחלוקת

רבי מאיר וחכמים היא רק

באבר

היוצא

דעובר.

שלדעת רבי מאיר טמא כנבילה, ולדעת חכמים דינו כטריפה שנשחטה.

אבל, באבר

המדולדל

דבהמה,

ל

דברי הכל "שחיטה עושה ניפול".

כלומר, אף שבחיי הבהמה הדין הוא שכל עוד לא נפל האבר לגמרי אינו נחשב כנבילה וחלק מן הבהמה הוא, מכל מקום כאשר נשחטה הבהמה, חשוב אבר זה כאילו תלוש לגמרי ממנה. ואין השחיטה מטהרתו מידי נבילה. וזהו "שחיטה עושה ניפול". כלומר, שמחשיבה את האבר כ'נפול' לגמרי.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי טעמא דרבי יוחנן אליבא דרבנן,

שביאר כי עובר שהוציא ידו, נטהרת היד על ידי השחיטה, ואילו בהמה שנתדלדל אחד מאבריה, אין לו טהרה על ידי שחיטה, אלא מיד עם השחיטה נעשה האבר נבילה?

כי

האי,

אבר של עובר שיצא החוצה,

אית ליה תקנתא,

יש לו תקנה,

בחזרה.

שאם יחזיר העובר את האבר לפנים, הוא יהיה כשר ככל אברי העובר, וכפי שסובר רבי יוחנן [לעיל סח ב] שאם החזיר האבר, מותר האבר באכילה.

ו

אילו

הא,

אבר בהמה שנתדלדל,

לית ליה תקנתא,

אין לו תקנה

בחזרה.

כי היות שהוא חלה ונתדלדל, אי אפשר שיחזור ויבריא. שהרי מדובר באבר שלקה ואין לו רפואה. ואם כן, לעולם לא יתכן שייך שיחזור למצבו והכשרו כבתחילה.

ומשום כך סובר רבי יוחנן, שלדעת חכמים שחיטה מטהרת רק את אבר העובר שיצא, אבל אינה מטהרת את אבר הבהמה שנתדלדל.

מיתיבי

ממה ששנינו בברייתא לעיל:

אמר להם רבי מאיר

לחכמים,

לא

ניתן לדמות שחיטת טריפה המטהרת מטומאת נבילה, לשחיטת אמו של עובר, שסבורים חכמים שהיא מטהרת גם את אבר עובר היוצא. כי

אם טיהרה שחיטת טרפה אותה ואת האבר המדולדל

ש

בה,

שהוא

דבר ש

הוא

גופה

של הבהמה הנשחטת, וכי

תטהר

אף

את

האבר היוצא של ה

עובר,

שהוא

דבר שאינו גופה!?