Houlin 70b — le Talmud en français

מתניתין:

בהמה שמת עוברה בתוך מעיה, והושיט הרועה את ידו

לתוך מעיה,

ונגע בו

בעובר -

בין בבהמה טמאה, בין בבהמה טהורה,

העובר

טהור.

ולכן, אף הרועה שנגע בו, טהור.

רבי יוסי הגלילי אומר: ב

בהמה

טמאה,

העובר

טמא,

ואף הרועה שנגע בו טמא.

ו

אילו

ב

בהמה

טהורה, טהור.

ולהלן מבארת הגמרא טעמי הלכות אלו.

גמרא:

דנה הגמרא:

מאי טעמא דתנא קמא

, הסובר שבכל אופן, בין בבהמה טהורה ובין בבהמה טמאה, העובר טהור?

אמר רב חסדא: קל וחומר: אם הועילה אמו

של העובר

להתירו באכילה,

שכאשר נשחטה האם והיה העובר בתוכה, הועילה לו מחיצות רחמה להיות מותר באכילה, אפילו אם הוא מת.

וכי

לא תועיל לו

מחיצת אמו בחייה

לטהוריה

[לטהרו]

מידי

טומאת

נבלה?!

אך ממשיכה הגמרא לדון: היתר זה שמטהרת אותו היותו במחיצת אמו לטהרו מטומאת נבילה, ושלמידים אותו בקל וחומר מהיתר האכילה,

אשכחן,

מצינו אותו רק לגבי

בהמה טהורה,

שאם נשחטה, ונמצא העובר מת בתוכה, התירה אותו היותו במחיצת אמו באכילה.

אולם לגבי

בהמה טמאה,

שהעובר בקרבה לא עתיד להיות ניתר באכילה בשחיטת אמו,

מנלן

שהעובר שבתוכה אינו מטמא כנבילה?

מבארת הגמרא:

אמר קרא

[ויקרא יא לט],

"וכי ימות מן הבהמה

אשר היא לכם לאוכלה, הנוגע בנבלתם יטמא על הערב"

ודורשת הגמרא: "מן הבהמה" האמור בפסוק -

זו בהמה טמאה.

"אשר היא לכם לאכלה"

-

זו בהמה טהורה. איתקש

, הוקשה נבלת

בהמה טמאה ל

נבלת

בהמה טהורה,

ללמדך,

מה בהמה טהורה,

נבלת

עוברה

הנמצא בתוכה

טהור, אף בהמה טמאה,

נבלת

עוברה

הנמצא בתוכה

טהור.

זהו טעם דברי תנא קמא במשנתנו, המטהר נבלת בהמה טמאה בתוך מעי אמה, כדין נבלת בהמה טהורה.

אך שואלת הגמרא:

ורבי יוסי הגלילי,

המחלק בין נבלת עובר של בהמה טהורה, שרק היא טהורה, לבין נבלת עובר של בהמה טמאה, שהיא טמאה,

מאי טעמא

בחילוק זה?

אמר רבי יצחק: דאמר קרא

[ויקרא יא כז]

"וכל הולך על כפיו

-

בכל החיה ההולכת

על ארבע, טמאים הם לכם. כל הנוגע בנבלתם יטמא עד הערב".

ודורש רבי יוסי הגלילי כך:

מהלכי כפים,

כלומר, אלו ההולכים על כפות שלמות, שאין פרסותיהם סדוקות, הנמצאים

ב

תוך בהמה

חיה, טמאתי לך.

וכפי שנאמר בסוף הפסוק "הנוגע בנבלתם יטמא".

אולם נבלת עובר הנמצא בבהמה טהורה, טהורה.

אך שואלת הגמרא:

אלא מעתה,

עובר

קלוט

[שפרסותיו קלוטות, כלומר שלימות ואינם סדוקות. ואין בו את סימן הטהרה של "מפריס פרסה"], הנמצא מת

במעי פרה

-

ליטמא,

ד"מהלכי כפים בחיה", הוא,

וכפי שלמדנו מהאמור בפסוק, שנבלת עובר מהלכי כפיים, מטמאת?

ואם כן, איך אומר רבי יוסי שכל הנמצא בבהמה טהורה, טהור? הרי עובר קלוט זה נמצא בתוך בהמה טהורה, ועל כרחך טמא הוא!?

ומתרצת הגמרא: בפסוק הזה נאמר "וכל הולך על כפיו בכל חיה ההולכת על ארבע", ולמידים כך כי הטומאה שגזרה התורה היא רק על נבלת עובר שהוא

מהלכי כפים

[שפרסותיו קלוטות], ונמצא

ב

תוך בהמה שהיא

מהלכי

על

ארבע

[כלומר, שגם ארבע פרסות האם, קלוטות ושלמות].

ו

אילו

האי,

עובר קלוט הנמצא במעי פרה,

"מהלכי ארבע ב

תוך

מהלכי שמנה" הוא.

שהרי הפרה שבתוכה הוא נמצא, פרסותיה שסועות ומחולקות כל אחת לשתיים, ודומה הדבר כאילו יש לה שמונה פרסות. ולכן נחשב עובר זה כבעל ארבע פרסות, הנמצא בתוך בהמה בעלת שמונה רגליים [שהרי פרסותיה סדוקות].

מקשה הגמרא: אם כן, עובר שיש לו דמות

פרה,

ונמצא

במעי גמל,

אף היא

לא תטמא, ד

הרי, עובר זה שדמות פרה לו,

מהלכי שמנה

[שהרי פרסותיו שסועות] הנמצא

ב

תוך

מהלכי ארבע, הוא

. שהרי לגמל ארבע פרסות קלוטות. ואם כן, אף הוא לא יטמא, שהרי טומאת ולד העובר היא רק ב"מהלכי על ארבע במהלכי על ארבע", ואילו עובר זה "מהלך על שמונה במהלך על ארבע" הוא!?

ומתרצת הגמרא: כיון שבפסוק לא נאמר רק

"הולך

על כפיו", אלא נאמר

"וכל הולך

על כפיו", הרי שתיבת "וכל" באה

לרבות

אף את עובר בעל דמות

פרה,

שנמצא

במעי גמל,

שאף נבלתו מטמאת.

ומקשה הגמרא: עובר פרה

קלוט

בפרסותיו, הנמצא

ב

תוך

מעי

פרה שאף היא

קלוטה,

לכאורה דינו

ליטמא! ד

הרי

מהלכי ארבע

[שהרי פרסותיו קלוטות] הנמצא

ב

תוך

מהלכי

על

ארבע הוא.

ואם כן, דינו שיטמא כמפורש בפסוק, ואילו רבי יוסי הגלילי לא חילק בדבריו, אלא אמר "בטהורה טהור"?!

ומתרצת הגמרא:

להכי,

לעניין זה, מודה רבי יוסי ש

אהני

מסייע

קל וחומר דרב חסדא

שהובא לעיל "אם הועילה אמו להתירו באכילה, לא תועיל לו לטהרו מידי נבילה"?! ואם כן, ודאי שעובר זה טהור.

מתקיף לה רב אחדבוי בר אמי

: לדבריך, אף

חזיר

הנמצא

במעי חזירתא לא ליטמא! ד

הרי,

מהלכי

על

שמונה

[חזיר, פרסותיו שסועות כבהמה טהורה] הנמצא

ב

תוך

מהלכי

על

שמנה הוא,

ואם כן, אף נבלתו של לא תטמא? ואיך שנה רבי יוסי במשנתנו שכל נבלת עובר טמא הנמצא בטמאה מטמא, והרי חזיר בהמה טמאה הוא, ועל כורחך שאין נבלת עוברו מטמאת?

אלא, אמר רב נחמן בר יצחק

: המקור לדברי רבי יוסי שנבלת עובר בהמה טמאה מטמאה בנגיעה, הוא

מהכא

:

נאמר [ויקרא ה ב]:

"או נפש כי תגע בכל טמא, או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה, או בנבלת שרץ טמא".

וכי נבלת בהמה טמאה

האמורה בפסוק, רק היא

מטמאה, ובטהורה לא מטמאה

נבלתה!?

אלא, איזה זה

הטמא שדיבר בו הכתוב, שיש בו חילוק בין נבלת בהמה טמאה לטהורה? -

זה עובר

שמת במעי אמו,

ש

דוקא

בטמאה

הוא

טמא. ו

אילו

בטהורה

הוא

טהור.

ומכאן המקור לדברי רבי יוסי שרק נבלת עובר בהמה טמאה מטמאה, ולא של טהורה.

שואלת הגמרא:

ו

כי

מאחר דנפקא ליה

, שלמדנו את דינו של רבי יוסי

מדרב נחמן בר יצחק,

מ"נפש כי תגע", כאמור, אם כן,

דרבי יצחק,

הדורש מן הפסוק "וכל הולך על כפיו",

למה לי?

ומתרצת הגמרא:

אי לאו

הדרשה

דרבי יצחק

מ"וכל הולך על כפיו",

הוה אמינא

כי

כוליה

, כל הפסוק של "נפש כי תגע" [שממנו לומד רב נחמן בר יצחק את דינו של רבי יוסי], אך ורק

לכדרבי הוא דאתא,

שהוא נצרך לדינו של רבי [כפי שיבואר להלן בדף עא א, והוא נלמד מתיבת "בהמה" שבפסוק הזה]. ואם כי רבי לומד את דינו מ"בהמה טמאה", ואילו רב נחמן בר יצחק לומד מ"חיה טמאה" שבאותו פסוק, בכל זאת, אי אפשר ללמוד את שני הדינים, כי הכלל הוא, שכל פרשה שנאמרה פעם אחת, וחזרה ונשנית, מפני חידוש אחד היא נשנית. ולכן, אין לדרוש הלכות נוספות מפרשה זו.

וכיון שתיבת "בהמה" נדרשת לדינו של רבי, כאמור, שוב אין לו לרב נחמן בר יצחק ללמוד את דינו של רבי יוסי מתיבת "טמאה" שבפסוק זה. וכיון שמצינו שהוקשה בהמה טמאה לטהורה, יש לנו להקיש ולטהר את העובר בשתיהן, ולא לדרוש מן הכתוב "נבלת חיה טמאה" לטמא את עוברה של הטמאה.

לכן

קא משמע לן

רבי יצחק את הדרשה של "וכל הולך על כפיו", שלכל הפחות עובר של בהמה טמאה ההולכת על ארבע, טמא, ובהכרח שבטל ההיקש של בהמה טמאה לבהמה טהורה, וניתן ללמוד ולדרוש מן הכתוב "נבלת חיה טמאה" לעובר של טמאה, שאף הוא מטמא, כדרשתו של רב נחמן בר יצחק. ואף ב"הולכי על שמונה" כמו חזיר במעי חזירה, מטמאים.

תניא, אמר רבי יונתן

:

נמתי,

אמרתי

לו לבן עזאי: למדנו

על

נבלת בהמה טהורה שמטמאה.

ממה שנאמר "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב". ונמצא, שאף בהמה המותרת באכילה, נבלתה מטמאת במגע.

ו

כן על

נבלת בהמה טמאה שמטמאה.

ו

נבלת חיה טמאה שמטמאה,

שנאמר "או בנבלת חיה טמאה, או בנבלת בהמה טמאה".

אולם, דינה של

נבלת חיה טהורה, לא למדנו,

ומנין שהיא טמאה?

נם,

אמר

לי

בן עזאי: דבר זה למידים ממה שנאמר [ויקרא יא כז],

"כל הולך על כפיו, בכל החיה ההולכת".

"בכל" ריבוי הוא, ובא לרבות אף חיה טהורה, ובסופו של אותו פסוק נאמר "הנוגע בנבלתם יטמא", וזהו המקור לטומאה של נבלת חיה טהורה.

נמתי

, אמרתי

לו

לבן עזאי:

וכי נאמר "וכל" חיה,

שמכך יכולים לרבות את כל החיות, אף הטהורות?

והלא לא נאמר אלא "בכל" החיה.

ומשמעות הדבר היא, שרק

למהלכי כפים ב

תוך ה

חיה,

דהיינו, לעוברים שבתוך מעי אמם,

הוא דאתא

, בא הכתוב לרבות, שנבלת עובר חיה טמאה מטמאת. ושוב אין ללמוד מכך לטומאת נבלת חיה טהורה עצמה!?

נם

אמר

לי

בן עזאי:

ומה ישמעאל אומר בדבר הזה?

מנין הוא למד את טומאת נבלת חיה טהורה?

נמתי לו

: רבי ישמעאל למד זאת מן הפסוק [ויקרא יא לט]: "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה, הנוגע בנבלתה יטמא עד הערב", והוא דורש את הפסוק כך:

"וכי ימות מן הבהמה" -

זו בהמה טמאה.

"אשר היא לכם לאכלה

" - זו

בהמה טהורה.

והרי

למדנו

במקום אחר את הכלל, ש

חיה

היא

בכלל בהמה, ובהמה

היא

בכלל חיה.

ולכן,

חיה טהורה

היא

בכלל בהמה טהורה,

הילכך נבלת חיה טהורה מטמאת כשם שנבלת בהמה טהורה מטמאת.

וכן,

חיה טמאה

נבלתה מטמאת, לפי שהיא

בכלל בהמה טמאה,

האמורה בפסוק, שנבלתה מטמאת.

וכמו כן יש לשנות להיפך: