Houlin 5b — le Talmud en français

וממעטינן מהא דכתיב "

מעם הארץ"

[דמשמע - ולא כל עם הארץ!] -

פרט למומר.

רבי שמעון בן יוסי אומר משום רבי שמעון

: מכאן אתה למד להוציא מומר: מהא דכתיב בקרבן חטאת "

אשר לא תעשינה בשגגה

-

ואשם"

, וסמיך ליה "או הודע אליו חטאתו אשר חטא, והביא אשמו", ומשמע שרק

השב מידיעתו,

שנודע לו עכשיו שחטא, ואילו היה יודע בשעת עשיית החטא שיש עבירה בדבר הוא היה נמנע מלחטוא -

מביא קרבן

חטאת

על שגגתו.

אבל אם

אינו שב מידיעתו,

אלא יש להניח שגם אם היה יודע מהאיסור היה חוטא, כגון מומר -

אינו מביא קרבן על שגגתו.

ולכן אם אכל חלב מתוך מחשבה שהוא שומן ואחר כך נודע לו שאכל חלב, ורוצה להביא קרבן חטאת על אכילתו בשוגג - אין מקבלין ממנו, משום שגם אם היה יודע בשעת האכילה שהחתיכה שאכל היא חלב ולא שומן הוא לא היה נמנע מלאכלה.

ואמרינן:

מאי בינייהו

דתנא קמא, דיליף ממיעוטא ד"מעם הארץ", ובין רבי שמעון בן יוסי משום רבי שמעון, והא לתרוויהו מומר אינו מביא קרבן חטאת?

ואמר רב המנונא: מומר לאכול חלב,

ושגג באכילת דם, וביחס לאכילת דם הוא איננו מומר,

והביא קרבן

חטאת

על

אכילת

הדם

-

איכא בינייהו.

לתנא קמא, דדריש "מעם הארץ" ולא כל עם הארץ לאפוקי מומר, התמעטו כל המומרים, ואפילו מומר לאכילת חלב אינו יכול להביא קרבן על אכילת דם, שכלפיה הוא אינו מומר. ואילו אליבא דרבי שמעון התמעט רק המומר לאותה עבירה, שביחס אליה אין הוא "שב מידיעתו", אבל מומר לאכילת חלב שאכל בשגגה דם ונודע לו מאכילת הדם הרי הוא שב מידיעתו וחייב להביא קרבן חטאת.

ומוכח מברייתא זו דהמיעוט של מומר הוא או מהמיעוט של "מעם הארץ" או מהלימוד של "שב מידיעתו", ותיקשי מהא דילפינן בברייתא לעיל למעט מומר מהדרשה - מכם ולא כולכם, להוציא את המומר!?

ומתרצינן:

חדא

קרא איצטריך

בחטאת, וחדא

איצטריך

בעולה. וצריכי

תרוויהו.

דאי אשמעינן

דמומר התמעט מקרבן

חטאת,

הוה אמינא שרק ממנו הוא התמעט

משום דלכפרה הוא

בא, ומומר זה, שבדעתו לחזור ולשנות בחטאו אפילו במזיד, לאו בר כפרה הוא,

אבל

בקרבן

עולה,

דקרבן

דורון הוא, אימא לקבל מיניה.

ואי אשמעינן

קרבן

עולה,

הוה אמינא דאין מקבלין מן המומר עולה

משום דלאו בר חיובא הוא, אבל

קרבן

חטאת דחיובא הוא, אימא לקבל מיניה

כדי שלא יהא חוטא נשכר. הלכך

צריכא

לאשמעינן בין בעולה ובין בחטאת שאין המומר יכול להביאם.

והשתא הוינן בהא דאמרינן "מן הבהמה" להביא בני אדם שהם פושעים, הדומים לבהמה.

ו

כי

כל היכא דכתיב "בהמה"

לישנא ד

גריעותא היא?

והכתיב "אדם ובהמה תושיע ה'", ואמר רב יהודה אמר רב

: הא דכתיב "אדם ובהמה"

אלו בני אדם שהן ערומין בדעת

כאדם הראשון,

ומשימין עצמן

דכאי רוח, שאינם מתגאים,

כבהמה,

ובזכות זאת מושיעם ה'. ומוכח איפכא דלשון "בהמה" הוא למעליותא!?

ומשנינן:

התם כתיב "אדם ובהמה"

, הילכך דרשינן לה למעליותא. אבל

הכא, "בהמה" לחודיה כתיב.

ולכן דרשינן לה לגריעותא.

ופרכינן:

ו

כי

כל היכא דכתיב "אדם ובהמה", מעליותא היא?

והא כתיב "וזרעתי את בית ישראל

-

זרע אדם וזרע בהמה",

ודרשינן ד"זרע בהמה" המכוון הוא לאדם בור, שלא קרא ולא שנה ולא שימש תלמידי חכמים!?

ומשנינן:

התם הא חלקיה קרא,

דכתיב "

זרע אדם" לחוד ו"זרע בהמה" לחוד,

ולפיכך דריש לה לגריעותא, דרק היכא דכתיב "אדם ובהמה" ביחד דריש לה למעליותא.

[

סימן נקלף

]

אמר רב חנן אמר רבי יעקב בר אידי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: רבן גמליאל

בנו של רבי יהודה הנשיא, שהיה מן אחרוני התנאים,

ובית דינו

-

נמנו על שחיטת כותי,

לאחר שנשנית משנתנו דכתיב בה "הכל שוחטין" ואפילו כותי,

ואסרוה.

אמר ליה רבי זירא לרבי יעקב בר אידי: שמא לא שמע רבי

[והיינו רבי יעקב בר אידי, ששמע מרבי יהושע בן לוי משום בר קפרא] שנמנו לאסור שחיטת כותי

אלא כשאין ישראל עומד על גביו,

אבל כשישראל עומד על גביו שחיטתו כשירה, ואם כן, כך הוא גם הדין של משנתנו, ונמצא שלא נמנו לאסור את מה שמשנתנו התירה, אלא סבירא להו כמשנתנו ששחיטת כותי מותרת כאשר ישראל עומד על גביו, ולא אסרו אלא כשאינו עומד על גביו.

אמר ליה

רבי יעקב בר אידי לרבי זירא:

דמי האי מרבנן

[על רבי זירא אמר כן]

כדלא גמירי אינשי שמעתא!

וכי ב

שאין ישראל עומד על גביו

של הכותי

למימרא בעי

שאסור לאכול משחיטתו!? והא פשיטא לן דלית להו לכותיים דינא ד"לפני עור", ואם לא תהיה השחיטה כראוי הם יכשילו אותנו באכילת נבילה, ובהא לא אצטריך לאשמעינן דאסרוה לשחיטת כותי, אלא, בהכרח, נמנו לאסור אפילו כשישראל עומד על גביו.

ודנה הגמרא: האם

קבלה מיניה

רבי זירא מרבי יעקב דרבן גמליאל ובית דינו אסרו לשחיטת כותי אפילו כשישראל עומד על גביו,

או לא קבלה מיניה?

תא שמע: דאמר רב נחמן אמר רבי אסי: אני ראיתי את רבי יוחנן שאכל משחיטת כותי

[כשישראל עומד על גביו, או שחתך בשר ונתן לו, ואכל הכותי].

ואף רבי אסי

עצמו

אכל משחיטת כותי.

ותהי בה רבי זירא

בלבו - כיצד אכלו רבי יוחנן ורבי אסי משחיטת כותי? האם

לא שמיעא להו

הא דאמרינן דרבן גמליאל ובית דינו נמנו על שחיטת כותי ואסרוה.

דאי שמיעא להו הוו מקבלי לה

ולא היו אוכלים משחיטתו.

או דלמא

אכן

שמיע להו

-

ולא קבלוה?!

הדר, פשיט

רבי זירא

לנפשיה

את אשר תהה בלבו.

מסתברא, דשמיע להו

-

ולא קבלוה.

דאי סלקא דעתך לא שמיע להו,

ולכן אכלו משחיטת הכותי,

ואי הוה שמיע להו

-

הוו מקבלי לה, היכי מסתייעא מילתא,

איך אירע לצדיקים אלו מכשול שכזה,

למיכל איסורא?!

והרי,

השתא, בהמתן של צדיקים,

כחמורו של פנחס בן יאיר,

אין הקב"ה מביא תקלה על ידן

שתאכל הבהמה דבר האסור,

צדיקים עצמן, לא כל שכן

שלא תארע להם תקלה שכזאת!?