Houlin 44b — le Talmud en français

רב אמר:

רוב עוביה.

שמצטרף עובי הדופן אל החלל, ואפילו אל מיעוט של החלל, לשיעור רוב פסיקת הגרגרת.

ואמרי לה

, יש אומרים, הכי אמר רב:

רוב חללה.

שאין מתחשבים בחיתוך הדופן, אלא רק בפסיקתו של רוב חלל הקנה.

ההיא פסוקת הגרגרת דאתיא לקמיה דרב.

יתיב רב, וקא בדיק לה ברוב עוביה.

אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב

: הרי

לימדתנו רבינו

שיש לבודקה

ברוב חללה?!

שדריה

שלח

רב

לאותה פסוקת הגרגרת שהובאה לפניו ובדקה ברוב עוביה,

לקמיה דרבה בר בר חנה.

בדקה

רבה בר בר חנה

ברוב חללה,

ומצא שלא נפסק רוב החלל,

ואכשרה!

וזבן מינה

רבה בר בר חנה

בתליסר איסתרי פשיטי

[בשלש עשרה סלעי מדינה, שהם סלעים פשוטים וקלים]

בישרא.

דהיינו, קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו כדי לאכול ממנה בעצמו.

ותמהה הגמרא:

והיכי עביד

רבה בר בר חנה

הכי?

והתניא: חכם שטימא

-

אין חבירו רשאי לטהר.

ואם חכם אחד

אסר, אין חבירו רשאי להתיר.

ומשנינן:

שאני הכא, דרב לא אסר מיסר,

אלא רצה לבודקה לפי רוב עוביה ולא נתנוהו התלמידים לבדוק בדיקה זאת אלא שלחוה לרבה בר בר חנה, ולכן היה רשאי להתירה.

ואכתי הוינן בה:

וכיון דאורי בה חכם,

שהגיעה שאלה זו לידי צורך שיורה בה חכם,

היכי אכל מינה

רבה בר בר חנה, על אף שהכשירה?

והא כתיב

[יחזקאל ד] "

ואומר: אהה ה' אלהים, הנה נפשי לא מטומאה, ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי ועד עתה, ולא בא בפי בשר פגול"

.

ודרשינן לה לעיל הכי:

הנה נפשי לא מטומאה

-

שלא הרהרתי ביום

הרהור עבירה

לבוא לידי טומאה בלילה.

ונבילה וטרפה לא אכלתי

-

שלא אכלתי בשר "כוס, כוס" מעולם

. והיינו, שלא אכלתי מבשר בהמה מסוכנת, שמיהרו את השוחט שימהר לשוחטה, ואמרו לו "שחוט, שחוט!".

ולא בא בפי בשר פגול

-

שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם.

משום רבי נתן אמרו: שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה,

הזרוע, הלחיים והקיבה, ונהגתי בה כאילו היה בה איסור, אף שאין הבשר אסור לפני שהורמו ממנו מתנות כהונה.

ואם כן, כיצד אכל רבה בר בר חנה מבהמה שהורה בה!?

ומשנינן:

הני מילי

שיש מידת חסידות שלא לאוכלה, כשהורה החכם

מילתא דתליא בסברא,

כגון במקום שצריכים לדמות דבר לדבר, דאיכא לספוקי שמא לא היתה סברתו סברה הגונה. אך

רבה בר בר חנה

לא מכח סברא הורה כן, אלא

אגמריה סמך!

שכך קיבל מרבו, שיש לבדוק את פסוקת הגרגרת ברוב חללה, ולא ברוב עוביה.

אך עדיין דנה הגמרא מדוע קנה רבה בר בר חנה בשר מבהמה זו:

ותיפוק ליה

שהיה אסור לו לקנות מבשרה של הבהמה הזאת

משום חשדא,

שייראה כנוטל שכר עבור הוראתו, כי שמא יאמרו האנשים שהמוכר הוזיל לו את מחיר הבשר משום שהתיר לו אותו!?

דתניא

: דיין שהיה

דן את הדין

בין שני בעלי דין.

זיכה וחייב. טימא וטיהר. אסר והתיר.

וכן העדים שהעידו על שדה או על טלית שהיא של פלוני.

כולן,

בין הדיינים ובין העדים,

רשאין ליקח

מידי הזוכה את אותו החפץ שעליו היה הויכוח בבית דין.

אבל, אמרו חכמים: הרחק מן הכיעור ומן הדומה לו!

שלא יאמרו האנשים שזיכהו הדיין, או שהעידו העדים לטובתו, כדי שלאחר מכן יקנו ממנו את החפץ בזול.

ומשנינן:

הני מילי

שיש כיעור בדבר, אי הווי

מידי דמזבין בשומא,

שמעריכים אותו בשעת הקניה, ואין לו שער ידוע. דהתם איכא למיחש שיבואו לומר שהוזיל לו. אבל

הכא,

שקנה בשר במחיר שבו נמכר בשר, הרי

מתקלא,

ממשקל הבשר,

מוכח

שכך הוא מחירו, ולא הוזילו לו את המחיר. ותו ליכא לעז.

כי הא דרבא שרא טרפתא,

דהיינו שהורה בשאלת טרפה, והכשירה,

וזבן מינה בישרא.

אמרא ליה

אשתו, שהיתה

בת רב חסדא: אבא

-

שרי בוכרא

, רב חסדא אבי, היה רואה את הבכורות שהיו מביאים הכהנים לפניו לבודקו אם יש בהם מום ויהיו מותרים באכילה,

ולא זבן מיניה בישרא,

והוא לא היה קונה בשר מהבכורות שהתיר באכילה.

אמר לה

רבא:

הני מילי

שהחמיר רב חסדא אביך שלא לקנות ממה שהורה בו היתר,

בוכרא,

בכור, משום

דאשומא מזדבן.

שבשר הבכור אינו נמכר במשקל אלא רק באומד. וטעמו של דבר, כיון שהיתרו של הבכור הוא בלא פדיון, אלא משנפל בו מום הרי הוא מותר באכילה, החמירו חכמים בכבודו יותר משאר פסולי המוקדשים, ואמרו שימכרו אותו רק באומד ולא ישקלו את בשרו במשקל כדרך ששוקלים בשר חולין.

וכיון שבשר הבכור נמכר באומד, אין ראוי לו לחכם שהתירו שיקנה ממנו, שמא יאמרו שהוזיל לו מחמת שהתירו.

אבל,

הכא,

כשהורתי בשאלת טרפה,

מתקלא מוכח.

הרי הכל רואים שאני לוקח במשקל, ומשלם לפי המשקל את מחירו המלא, ונותן לידו של המוכר את המעות.

אלא,

מאי איכא,

במה יכולים אנשים לחושדני, רק

משום אומצא מעלייתא,

שנותן לי ממיטב הבשר, גם בזה אין לי לחשוש, כי

כל יומא, אומצא מעלייתא זבנו לי,

משום שחולקין לי כבוד, ולא יבואו לחשוד בי היום שהוריתי היתר בבהמתם, שמשום כך נותנים לי את מיטב הבשר.

אמר רב חסדא: איזהו תלמיד חכם? זה הרואה טרפה

-

לעצמו!

שכאשר נולד ספק טרפה בבהמתו, ויש לו צד לאיסור וצד להיתר, הוא אינו חס עליה, ואוסרה.

ואמר רב חסדא: איזהו

[משלי טו]

"שונא מתנות יחיה"?

-

זה הרואה טרפה לעצמו

. שאם על בהמה שלו הוא אינו חומד להכריע בה לצד היתר, ודאי שהוא שונא לקבל מתנות מאחרים.

דרש מר זוטרא משמיה דרב חסדא: כל מי שקורא ושונה, ורואה טרפה לעצמו, ושימש תלמידי חכמים, עליו הכתוב אומר

[תהילים קכח]

"יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך".

והיינו, זה שרואה טרפה לעצמו ואינו חומד אותה להתירה, ברור לנו שיהנה מיגיע כפיו, ולא יחמוד ממונם של אחרים.

רב זביד אמר: זוכה ונוחל שני עולמות

-

העולם הזה והעולם הבא.

והכי דרשינן:

"אשריך" - בעולם הזה, "וטוב לך"

-

בעולם הבא.

רבי אלעזר כי הוו משדרי ליה מבי נשיאה מידי,

כאשר שהיו שולחים לו מתנה מבית הנשיא,

לא שקיל! כי הוו מזמני ליה

לעכול אצלם,

לא אזיל.

אמר

רבי אלעזר והסביר את טעמו לנשיא: וכי

לא קא בעי מר דאיחי!?

וכי אין רצונך שאחיה,

דכתיב "שונא מתנות יחיה".

רבי זירא, כי משדרי ליה,

כאשר היו שולחים לו מתנה

- לא שקיל

. אבל

כי הוו מזמנין ליה

לאכול אצלם -

אזיל.

אמר