Houlin 31b — le Talmud en français

וכלים דומיא דאדם

הם,

מה אדם דבר

כוונה, אף כלים נמי

הם ברי כוונה

דקא מכוין להו אדם

היושב בצידם שיהיו טהורים.

שואל רבא על דבריו:

וכי תימא

[ואם תאמר], אם המשנה מדברת

ביושב ומצפה

לגל,

מאי למימרא

[מה היא מחדשת]?

השיב רבא: אף שפשוט הדבר שהטבילה כשרה מדאורייתא, מכל מקום היה מקום לפוסלה מדרבנן משני טעמים:

א.

מהו דתימא, ליגזר משום

שהגל דומה ל

חרדלית של גשמים

שזה זרם גשמים היורד מההר, והטבילה פסולה בו מדאורייתא, לפי שמי הגשמים אינם מטהרים אלא כשהם מכונסים , ואף שגלי הים נדונים כמעין והם מטהרים בזוחלים, יש לחוש שידמו אותם לחרדלית ויכשירו את החרדלית.

ב.

אי נמי,

כיון שאף מדאורייתא לא כל הגל כשר לטבילה, אלא רק החלק שמגיע לארץ ומחובר אליה ולא החלק שנמצא באויר,

ליגזר ראשין

שלו שהגיעו לארץ

אטו כיפין

שלו שנמצאים באויר עדיין ודומים לכיפה, שמא יזרוק לשם כלים.

קא משמע לן דלא גזרינן

גזירות אלו.

והוינן:

ומנא תימרא דלא מטבלינן בכיפין?

[ומנין תדע שאין מטבילים בכיפים?]

ומייתינן מתניתין:

דתנן

מטבילין בראשין

של גל,

ואין מטבילין בכיפין

שלו, לפי

שאין מטבילין באויר

אלא במחובר לקרקע .

והדרינן לסוגין והוינן:

אלא,

טבילה לצורך

חולין דלא בעי כוונה מיהא מנלן?

ומשנינן:

דתנן: פירות שנפלו לתוך אמת המים

שהיא כשרה לטבילת ידים ,

ופשט

-

מי שידיו טמאות

את ידיו

ונטלן

ומתוך כך הטביל את הידים -

ידיו טהורות

אף שלא התכוין להטבילם ,

ופירות

אלו לא הוכשרו לקבל טומאה מפני שלא נפלו למים מרצונו, ו

אינן ב

כלל הכתוב בתורה

"כי יותן"

שמשמעו שהמים יהיו על הפירות לרצון האדם.

ממשיכה המשנה:

ואם

הכניס את ידיו למים

בשביל שיודחו ידיו

ויטהרו, בודאי שהמתכוין לטהר ידיו -

ידיו טהורות

166 , ופירות ב"כי יותן"

מאחר שבסופו של דבר נוח לו שנפלו הפירות למים, מפני שבסיבתם נתקיים רצונו לטהר את ידיו .

ממשנה זו מוכח שהידים נטהרות בלי כוונה לטהר אותם, והוא הדין שהטבילה מטהרת ללא כוונה כדעת רב.

הגמרא לא מקשה על רבי יוחנן ממשנה זו, מפני שטומאת ידים היא מדרבנן, ולדעת רבי יוחנן יש לומר שחכמים הקלו בה .

איתיביה רבא לרב נחמן

ממשנה על רב:

טבל

אדם

לחולין, והוחזק לחולין

[נתכוין להעמיד גופו בחזקת טהור לחולין] -

אסור

אותו אדם

ל

אכול

מעשר

שני בירושלים, כי חז"ל החמירו בטהרתו של האוכל דבר קדוש, שיהיה צריך לכוין בטבילה לשם אכילתו [חגיגה י"ח ב].

ומקשה רבא: משמע מהמשנה שאם לא יכוין אדם לטבילה כלל - לא יהיה טהור אף לחולין, שהמשנה אומרת טבל לחולין הוחזק לחולין"

הוחזק

-

אין, לא הוחזק

-

לא

טהור הוא אף לחולין!

ומתרץ רב נחמן:

הכי קאמר

התנא:

אף על פי שהוחזק לחולין

בכל זאת

אסור למעשר

וכל שכן אם לא התכוין כלל שאסור במעשר, אבל לענין חולין הוא טהור אף כשלא התכוין כלל.

איתיביה

רבא מהסיפא של משנה זו:

טבל ולא הוחזק

-

כאילו לא טבל. מאי לאו

[האם אין הפירוש הוא]

כאילו לא טבל כלל

ואף לחולין אינו טהור!

ומשני רב נחמן:

לא, כאילו לא טבל למעשר, אבל טבל לחולין,

שהמשנה שם מלמדת מעלות שיש בטהרה לענין מעשר ותרומה וקדשים .

הוא סבר, דחויי קא מדחי ליה

[רבא סבר שרב נחמן דוחה אותו] ומתרץ בדוחק את דברי רב,

נפק דק ואשכח

[רב נחמן דקדק ומצא ברייתא כדבריו],

דתניא: טבל ולא הוחזק

-

מותר לחולין ואסור למעשר.

אמר ליה אביי לרב יוסף: לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן מהא

ברייתא שאומרת שלחולין לא צריך כוונה?

אמר ליה

רב יוסף: באמת ברייתא זו מוכיחה כדעת רב, אבל נחלקו תנאים במחלוקת רב ורבי יוחנן, ו

רבי יוחנן הוא דאמר כרבי יונתן בן יוסף

הדורש מהמקרא שטבילה צריכה כוונה.

בפרשת נגעי בגדים כתוב בתורה, שאם הכהן רואה אחרי הסגר ראשון שהנגע לא פשה, הוא מצוה לכבס את הבגד ומסגירו שבעה ימים נוספים. כיבוס זה אינו טבילה אלא ליבון.

נאמר בתורה אחר כך, "והבגד או השתי או הערב או כל כלי עור אשר תכבס וסר מהם הנגע וכבס שנית וטהר" [ויקרא י"ג נ"ח] הכיבוס השני הוא טבילה , ורבי יונתן דורש מפסוק זה שהטבילה צריכה כוונה.

דתניא: רבי יונתן בן יוסף אומר

: לא היה צריך להיות כתוב אלא

"וכובס", מה תלמוד לומר

[מה למדנו] מהמילה

"שנית"

והלוא ידוע שזה כבוס שני? אלא

מקיש

הכתוב

תכבוסת שניה לתכבוסת ראשונה

ומדמה אותם לדין זה,

מה תכבוסת ראשונה

היא

לדעת

ומצווי הכהן,

אף תכבוסת שניה

צריכה להיות

לדעת

המטביל ואם הבגד נפל מעצמו למים לא עלתה לו טבילה .

אי

יעלה על דעתך לומר:

מה להלן

בתכבוסת הראשונה

בעינן דעת כהן, אף כאן

בתכבוסת שניה

בעינן דעת כהן

ולא מספיק דעת המטביל,

תלמוד לומר

"וכבס שנית

וטהר"

מלמד שהבגד נטהר

מכל מקום

ולא על ידי דעת כהן.

מתקיף לה רב שימי בר אשי: ומי אמר רבי יוחנן הכי

שההלכה כרבי יונתן בן יוסף,

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן: נפלה סכין ושחטה אף על פי ששחטה כדרכה

-

פסולה.

והוינן בה: טעמא דנפלה, הא הפילה הוא

-

כשרה, ואף על גב דלא מיכוין?

ואמרינן: מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה? ואמר רבא: רבי נתן היא,

וכיון שהמשנה סוברת ששחיטה לא צריכה כוונה, הוא הדין לטבילה, ששניהם מעשים מתירים הם, השחיטה מתירה את הבשר לאכילה והטבילה מתירה את האשה לבעלה!

ומתרצינן:

בשחיטה, אפילו רבי יונתן בן יוסף

מודה לרבי נתן שהיא לא צריכה כוונה, ואף שיש לדמות שחיטה לטבילה, מכל מקום

מדגלי רחמנא

שה

מתעסק בקדשים

ושוחטם שלא בכוונה שהקרבן

פסול,

דכתיב בקדשים "לרצונכם תזבחו" דמשמע שתהיה השחיטה מדעת,

מכלל דחולין לא בעינן כוונה

שאם היה צריך בשחיטת חולין כוונה, לא היתה התורה צריכה ללמד על קדשים.

והוינן:

ורבנן

דרבי נתן מה יענו על כך, הלוא מוכח מקדשים שבחולין לא צריך כוונה?

ומשנינן: לרבנן,

נהי דלא בעינן כוונה לזביחה

ולהתיר בשחיטה זו כמו בקדשים,

לחתיכה

של סימנים

בעינן

כוונה.

אמר רבא: בהא זכנהו

[בזה נצחן]

רבי נתן לרבנן

במלחמה של תורה:

מי כתיב

[האם כתוב]

וחתכת

שמלשון זה אפשר להבין שצריך כוונה לחתיכה, הלוא

"וזבחת" כתיב, אי בעינן כוונה לחתיכה

מפני שמשמע מלשון הפסוק שצריך להתכוין לפעולה הנאמרת בו,

אפילו לזביחה נמי ליבעי

כוונה, שהרי זביחה כתובה בפסוק,

אי לא בעינן כוונה לזביחה,

כי אין משמע שצריך לעשות זביחה בכוונה,

לחתיכה נמי לא ליבעי,

שהרי אין משמע שהפעולה הנאמרת בפסוק תעשה בכוונה !

והדרינן לעיקר סוגין ומבררינן:

היכי דמי

[באיזה מקרה] נחלקו רב ורבי יוחנן לגבי

נדה שנאנסה וטבלה?

ואמרינן:

אילימא דאנסה

אותה

חברתה ואטבלה

כדי לטהרה ולהתירה לבעלה? ודחינן: בזה לא אמר רבי יוחנן שהיא אסורה, שכן

כוונה דחברתה כוונה מעלייתא היא

שהרי בטהרת הכלים מתכוין המטביל, ומשם לומדים שטבילה צריכה כוונה !

ועוד

דחינן: בזה לא אמר רב שאסורה לאכול בתרומה, אלא

בתרומה נמי אכלה.

ומייתינן מתניתין:

דתנן: החרשת והשוטה והסומא

ושנטרפה דעתה

ואין הן יכולות להטהר מטומאת נידתן בעצמן,

אם יש להן פקחות

שיעשו את הבדיקות הנצרכות ויטבילו אותן, הרי הם

מתקנות אותן,

ו

אוכלות בתרומה

178 .

[נדה י"ג ב].

אמר רב פפא

: מחלוקת רב ורבי יוחנן היא, שלדעת רב יש לדמות טבילה לשחיטה, ולכן

לרבי נתן

שמכשיר את השחיטה במפיל סכין, בטבילה הוא מתיר אפילו באופן

שנפלה מן הגשר

לנהר.

ולרבנן,

שמכשירים בשחיטה רק באופן שהיתה כוונה לחתוך, גם בטבילה הם מתירים רק באופן

שירדה להקר

ולא לשם טהרה. ורבי יוחנן לא מטהר אלא כשהיתה כוונה להטהר.

הגמרא מביאה דין מדיני פרה אדומה הקשור במחלוקת רבי נתן ורבנן.

אמר רבא: שחט פרה

אדומה,

ושחט בהמה אחרת

של חולין

עמה

במעשה אחד -

לדברי הכל

הפרה

פסולה

משום שפרה אדומה נפסלת בעשיית מלאכה אחרת עמה, שכן יש בדבר משום היסח הדעת הפוסל בפרה. ושחיטת הבהמה של חולין כשרה אף לרבנן, שהרי שחטה בכוונה.