Houlin 2b — le Talmud en français

אבל

אם

אמר הרי עלי

קרבן [או צדקה], שיש חשש דלמא פשע ולא יקיים נדרו,

לא

אמר רבי יהודה שנודרים לכתחילה.

ואם כן, תיקשי לרב אשי, שאמר כל היכא דקתני "הכל" הכוונה היא שעושין כן לכתחילה. שהרי בערכין ובנדרין הוא מקבל על עצמו התחייבות כספית ואין הוא נודר חפץ מסויים להקדש, ואם כן הכל מודים שאין לעשות כן לכתחילה, ובכל זאת קתני "הכל מעריכין ונודרין"!? אך רב אשי פרך לאידך גיסא:

וכל

היכא דקתני "

הכל" לאו

דין

לכתחילה הוא?

וכי לא יתכן שינקוט התנא האי לישנא בדין שהוא לכתחילה!?

אלא,

הא דתנן במסכת ערכין [ג ב]:

הכל

[לאתויי קטן]

חייבים בסוכה. הכל

[לאתויי קטן]

חייבין בציצית

האם

הכי נמי

נימא שכוונת התנא לומר

דלאו לכתחילה הוא!?

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: "הכל

חייבין"

-

לא קאמינא

שהוא לשון דיעבד, שהרי כשאומר התנא "חייבין" מוכח שהוא דין לכתחילה, שחייבין לעשותו.

אמר ליה רב אשי:

אלא, מעתה,

דקתני במסכת מנחות [צג א]:

הכל

[ואפילו יורשין]

סומכין

על הקרבן,

אחד האנשים ואחד נשים.

האם

הכי נמי

נימא

דלאו לכתחילה

הוא?

והא כתיב "וסמך ידו

-

ונרצה"?!

אמר ליה רב אחא בריה דרבא:

אין!

אכן

איכא

, יש מקומות שנקט התנא לישנא ד"

הכל"

שהוא

לכתחילה, ואיכא,

ויש מקומות שנקט התנא לשון "

הכל"

שהוא

דיעבד!

אלא, הא קשיא לי לדבריך: "

הכל"

דקתני

הכא

במתניתין,

ממאי

דלישנא

דלכתחילה הוא,

עד

דתקשי לך

מתחילת דבריו של התנא לסוף דבריו?

דלמא

הכא "הכל" - לישנא ד

דיעבד הוא, ולא תקשי לך

מידי!?

אמר ליה

רב אשי:

אנא,

מהא דכתב התנא "

שחיטתן כשרה"

הוא דקא

קשיא לי.

כי

מדקתני "שחיטתן כשרה",

שהוא לישנא ד

דיעבד

-

מכלל

זה אתה למד

ד

הא דקתני בתחילה "

הכל

שוחטין"

לכתחילה הוא, דאי

הכל שוחטין גם הוא לישנא

דיעבד,

תיקשי לך -

תרתי "דיעבד" למה לי?!

ולפיכך קא קשיא לי מרישא דמשמע דשוחטין לכתחילה לסיפא דמשמע דרק בדיעבד שחיטתן כשרה.

אמר רבה בר עולא: הכי קתני

לכתחילה ודיעבד במתניתין:

הכל שוחטין

לכתחילה, לומר כי

אפילו

אדם

טמא,

שיכול לשחוט

בח ולין.

ותמהינן:

טמא

שיכול לשחוט

בחולין

-

מאי למימרא?

מאי קא משמע לן שיכול לשחוט, והרי לא הוזהרו ישראל שלא לאכול בשר חולין טמא?

ומבארינן: החידוש הוא שמותר לטמא לשחוט אפילו

בחולין שנעשו על טהרת הקודש,

שיש אנשים המקבלים על עצמם לנהוג טהרה באכילת חולין כבאכילת קודש כדי שאם יאכלו קדשים יהיו בקיאין בשמירתם.

וקסבר

תנא דמתניתין כי

חולין שנעשו על טהרת הקדש

-

כקדש דמו,

שחייב מי שקיבל על עצמו לאכול חולין בטהרת הקודש לנהוג בהם בשמירתם מטומאה כאילו היו קודש ממש, ובכל זאת יכול אדם טמא לשחוט לכתחילה בסכין ארוכה חולין שנעשו על טהרת הקודש, ולא חיישינן שמא יגע בבהמה ויטמא אותה.

כיצד הוא עושה,

לשחוט מבלי לטמא?

מביא סכין ארוכה ושוחט בה, כדי שלא יגע בבשר.

עד כאן הוא ביאור הרישא של המשנה דהכל שוחטין לכתחילה.

והא דקתני ואם שחטו שחיטתן כשירה דמשמע דיעבד, כונת המשנה לומר כי

במוקדשים,

דהיינו, קרבנות,

לא ישחוט

הטמא אפילו בסכין ארוכה, כי

שמא יגע בבשר,

והרי הוא מוזהר מן התורה לשמור את הקדשים שלא יטמאו, והלכך גזרו חכמים שלא ישחוט אפילו בסכין ארוכה כדי להרחיק את האדם מן העבירה.

ואם שחט

הטמא,

ואומר: ברי לי שלא נגעתי

ולא טמאתי את הבשר -

שחיטתו,

בדיעבד,

כשרה.

חוץ מחרש שוטה וקטן, דאפילו בחולין גרידי

[שלא קיבל עליו טהרה בהן], אם שחטו

בדיעבד, נמי לא

מכשרינן לשחיטתם.

כי אין מוסרין לחרש שוטה וקטן לשחוט, ואפילו אחרים רואים אותן.

שמא ישהו

בשעת השחיטה ולא יעשו אותה כאחת,

או

שמא ידרסו,

שילחצו על הסכין בכח עד שייחתכו הסימנים ולא יוליכו ויביאו את הסכין,

ושמא יחלידו,

שישחטו על ידי נעיצת הסכין מתחת לעור, או בין שני הסימנים.

וכיון שהם מועדים לקלקל, עד שאין מוסרים להם לשחוט אפילו כשאחרים רואים את השחיטה, אם שחטו בדיעבד שחיטתם פסולה, מחמת החששות האלה.

שנינו בסיפא של המשנה:

וכולן ששחטו,

ואחרים רואין אותן - שחיטתן כשרה.

ודנה הגמרא:

אהייא

קאי האי "וכולן ששחטו"?

אילימא

דקאי

אחרש שוטה וקטן,

ומשום

דעלה קאי,

שהוי המשך לדין חרש שוטה וקטן, הכתובים במשנה לפני כן, אם כן, תיקשי - אמאי קתני "וכולן" ששחטו שחיטתן כשרה, שלשון זה כולל עוד שוחטין, בנוסף לחרש שוטה וקטן, והרי כיון דקאי על חרש שוטה וקטן - "

ואם שחטו" מיבעי ליה

למיכתב.

אלא אטמא בחולין

קאי, שאם שחטו טמאים, שחיטתן כשרה, בדיעבד.

ופרכינן: טמא בחולין -

הא אמרת: לכתחילה נמי שחיט?!

ואלא,

קאי

אטמא במוקדשים,

שלכתחילה לא ישחט, ואם שחט ואחרים רואים אותו שלא נגע בבשר שחיטתו כשירה.

ותמהינן: אי איירי מתניתין בטמא במוקדשים, אמאי בעינן "ואחרים רואים אותן", והא

בברי לי

שטוען השוחט שלא טימא אותם

סגי?!

ומשנינן: מתניתין איירי היכא

דליתיה

השוחט

קמן דנשייליה.

ודנה הגמרא: וכי

האי

דינא ד

טמא

לא ישחוט

במוקדשים

לכתחילה, ואם שחט שחיטתו כשרה, האם

מ

מתניתין ד

הכא נפקא

לן? והיינו, האם במשנתנו סתם רבי דין זה? והרי

מ

מתניתין ד

התם,

במסכת זבחים,

נפקא

לן האי דינא!?

דתנן: כל הפסולין

לעבודת הקרבנות

ששחטו

קרבן -

שחיטתן כשרה,

משום

שהשחיטה כשרה

בקדשים אפילו

בזרים, בנשים, ובעבדים, ובטמאים

[על אף שהם פסולים לעבודות אחרות],

ואפילו

אם שחטו הפסולין

ב

קרבנות שהם

קדשי קדשים

שחיטתן כשרה!

ובלבד שלא יהיו טמאין נוגעין בבשר,

שיזהרו שלא יטמאוהו ויפסלוהו!

ומוכח דשחיטה של טמאים במוקדשים אינה לכתחילה, דהא קתני "שחיטתן כשרה", שהוא לישנא דדיעבד!?

ומשנינן:

הכא,

שנה רבי את

עיקר

הדין, לפי שפרק זה עוסק בעניני שחיטה, ואילו

התם

שנה רבי דין זה

איידי דתנא שאר פסולין,

ולפיכך

תנא נמי טמא במוקדשים.

ואי בעית אימא

תריץ איפכא:

התם,

במסכת זבחים, סתם רבי את

עיקר

דינא, כיון דבקדשים קאי, ואילו

הכא, איידי דתנא

דינא ד

טמא ב

שחיטת

חולין תני נמי טמא במוקדשים!

ותו הוינן בה:

האי טמא

-

דאיטמא במאי?

אילימא דאיטמי במת,

ונהיה בכך טמא בדרגת "אב הטומאה" [שהרי מת עצמו הוא בדרגת אבי אבות הטומאה], הרי אם כן, בנגעו בסכין הרי הוא מטמא אותה בטומאה חמורה כמותו, שהרי "וכל אשר יגע על פני השדה

בחלל חרב

או במת"

אמר רחמנא,