Houlin 141b — le Talmud en français

אמר ליה רבי זירא

: וכי

לאו אמינא לכו

ד

כל מתניתא דלא תניא בי

רבי חייא ובי רבי אושעיא,

שהם סידרו את הברייתות, ודקדקו בדברי כל תנא לשנות כמו שאמר,

משבשתא היא, ולא תותבו מינה בי מדרשא?!

וגם ברייתא זו לא נשנית בבי מדרשם של רבי חייא ורבי אושעיא. אם כן, יתכן כי משבשתא היא, ולא כך נשנתה, אלא "

אינה בכלל מלקות ארבעים" תניא!

ומשום שרבי יהודה מודה שלאו הניתק לעשה לוקין עליו .

תא שמע: דתני רבי אושעיא ורבי חייא

: כתיב גבי שכחה

"לא תשוב

לקחתו",

ו

הוא עבר על הלאו ושב ולקח את השכחה, וכן גבי פאה דכתיב

"לא תכלה

פאת שדך",

ו

הוא

כלה

פאת שדהו -

ישנן בכלל מלקות ארבעים

אף על פי שניתקו לעשה, דכתיב בהו "לעני ולגר תעזוב אותם -

דברי רבי יהודה. שמע מינה

ד

טעמיה דרבי יהודה משום דקסבר לאו שניתק לעשה לוקין עליו!

דוחה הגמרא: יתכן שרבי יהודה סובר שלאו הניתק לעשה - אין לוקין עליו, ו

התם היינו טעם

שרבי יהודה אומר לוקין, משום

דקסבר

שהכתוב "לעני ולגר

תעזוב"

-

מעיקרא משמע,

וכך כוונת התורה: "לא תשוב" ו"לא תכלה", אלא "לעני ולגר תעזוב אותם", ואין כאן לאו הניתק לעשה, אלא ביאור אופן המצווה.

אמר ליה רבינא לרב אשי: תא שמע

: כתיב בקרבן פסח

"לא תותירו ממנו עד בקר וגו'

והנותר וגו'

באש תשרופו", בא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה, לומר לך שאין לוקין עליו, דברי רבי יהודה.

ומוכח שלדעתו לאו הניתק לעשה - אין לוקין עליו!

שמע מינה

ד

טעמא דרבי יהודה

בשילוח הקן דלוקה,

משום דקסבר "שלח" מעיקרא משמע!

ומסקינן:

שמע מינה!

אמר ליה רב אידי לרב אשי: מתניתין נמי דיקא

שטעמו של רבי יהודה הוא משום "שלח" מעיקרא משמע;

דקתני: הנוטל אם על הבנים, רבי יהודה אומר לוקה ואין משלח. ואי סלקא דעתך

ד

טעמא דרבי יהודה

משום שלדעתו

לאו שניתק לעשה לוקין עליו,

ולא משום "שלח" - מעיקרא משמע, נמצא שכוונת הכתוב "שלח" - אחר לקיחה, ואם כן

לוקה ומשלח מבעי ליה!

ו

דחינן:

דלמא הכי קאמר במתניתין

: באמת חייב עדיין לשלח, כי "שלח", אחר לקיחה משמע, אבל עדיין

אין נפטר עד דמלקין ליה.

דנה הגמרא:

עד כמה משלחה

אם עבר ונטלה בידו?

אמר רב יהודה: כדי שתצא מתחת ידו,

ואף על פי שיכול לחזור ולתפסה - מותר.

במה משלחה,

היאך יעשה כדי שייחשב שילוח?

רב הונא אמר

: אפילו אם תלש את כנפה שלא תוכל לעוף, ושלחה, כיון שיכולה ללכת

ברגליה

ב' וג' פסיעות, חשיב שילוח.

רב יהודה אמר

: צריך לשלחה

באגפיה

[בכנפיה] דווקא, שתוכל לעוף כדרכה, ולכן אסור לתלוש את כנפה ולשלחה.

ומבארת הגמרא את טעמיהם:

רב הונא אמר ברגליה, דכתיב "משלחי רגל השור והחמור".

ומשמע שילוח ברגל, נחשב שילוח.

רב יהודה אמר באגפיה, דהא

רגליה של הציפור,

כנפיה נינהו,

שעיקר תנועתה של הציפור ממקום למקום נעשה על ידי כנפיה, ולא על ידי רגליה.

ההוא דגזינהו לגפה

דאם,

ושלחה, ואחר כך תפשה. נגדיה

[הלקהו]

רב יהודה.

ו

אמר ליה: זיל רבי לה גדפיה

[המתן לה עד שיגדל כנפה],

ושלחה!

דנה הגמרא:

כמאן

אמר רב יהודה דין זה?

אי כרבי יהודה,

הרי לדעתו "

לוקה ואין משלח"

. ולמה אמר לו לשלח?

אי כרבנן,

הא

משלח ואין לוקה

קאמרי, ואם כן למה הלקהו רב יהודה?

מתרצת הגמרא:

לעולם כרבנן, ו

הלקהו רק

מכת מרדות מדרבנן,

שמלקין משום תוכחה כדי שלא ישוב לעבור, ואין להן קצבה, הלקהו, אבל מדאורייתא אין חייב מלקות.

ההוא דאתא לקמיה דרבא. אמר ליה: תימה

[מין עוף טהור]

מהו

לענין שילוח?

אמר

רבא בלבו: וכי

לא ידע האי גברא דעוף טהור חייב לשלוחי,

ומהו ספיקו?!

אמר ליה

לאדם השואל:

דלמא חדא ביעתא

[ביצה אחת]

הוא דרמיא

[היתה מוטלת בקן], וספיקך אם באופן זה מוטלת עליך מצות שילוח, והצד לפטור הוא משום שנאמר "אפרוחים או ביצים" - לשון רבים.

אמר ליה

רבא:

האי ידעי

להשיב

לך,

כי

מתניתין היא.

דתנן:

אין שם אלא אפרוח אחד או ביצה אחת

-

חייב לשלח! שלחה

אותו אדם השואל, לאותה צפור.

ואהדר לה

[החזיר עליה]

רבא פרסתקי

[מצודות] -

ותפסה.

מקשה הגמרא: איך עשה רבא דבר זה,

וליחוש לחשדא,

שמא יאמר המשלח שרבא חייבו לשלחה, כדי שיוכל לחזור ולתפסה?!

מתרצת הגמרא:

כלאחד יד.

דהיינו שרבא פירס את המצודה מרחוק, שלא ראה המשלח שתפסה.

תנו רבנן: יוני שובך ויוני עלייה חייבות בשלוח. ואסורות משום גזל

-

מפני דרכי שלום

6 .

דנה הגמרא:

אי איתא להא דאמר רבי יוסי בר רבי חנינא: חצרו של אדם קונה לו שלא מדעתו, קרי כאן "כי יקרא"

-

פרט למזומן,

שהרי גם באופן זה הוא נחשב "מזומן", כי שובך ועליה קנו לו את הקן שלא מדעתו?!

אמר רב: ביצה עם יציאת רובה

מגוף אמה

הוא דאחייב בשלוח, מקנא לא קני

לה

עד דתפול לחצרו

[דהיינו השובך או העליה].

וכי קתני חייבות בשלוח,

היינו כשמצאן

מקמי דתפול לחצרו,

שאז חייב בשילוח, ועדיין לא קנאן.

מקשה הגמרא:

אי הכי,

שמדובר באופן שעדיין לא יצאה הביצה,

אמאי אסורות משום גזל

אפילו מפני דרכי שלום, הרי מגוף האם הן, וכשהיא במעי האם עצמה אין איסור כלל לקחתה, כי כיון שאין נוח לתפסה, אין דעת בעל השובך עליה, ואינו מתקוטט עם התופסה?!

מתרצת הגמרא מה שאמרו שהן "אסורות משום גזל" - נסוב אפילו

אאמם

, כי אף על גב שלא שייך בה גזל גמור, כנ"ל, משום דרכי שלום - אסורות.

ואי בעית אימא לעולם

"אסורות משום גזל" - נסוב רק

אביצה,

והטעם לכך, משום ד

ביצה כיון דנפיק ליה רובא

-

דעתיה

של בעל השובך

עליה

לקחתה, ואף על פי שעדיין לא זכתה לו חצרו - משום דרכי שלום אסורות. אבל על האם אין איסור אפילו מפני דרכי שלום.

והשתא דאמר רב יהודה אמר רב: אסור לזכות בביצים

בזמן

שהאם רובצת עליהן, שנאמר "שלח תשלח את האם" והדר "הבנים תקח לך", אפילו תימא: אף על גב

דמיירי

דנפל לחצרו,

כל זמן שלא עמדה האם מעליהן, לא זכתה ליה החצר ולא הוי מזומן. כי

כל היכא דאיהו מצי זכי

-

חצרו נמי זכיא

ליה.

וכל היכא דאיהו לא מצי זכי,

כגון באופן זה, שאין יכול לזכות כשהאם רובצת עליהן,

חצרו נמי לא זכיא ליה,

ולכן חייבות בשילוח .

מקשה הגמרא:

אי הכי, אמאי אסורות

רק

מפני דרכי שלום? אי דשלחה

לאם - הרי זכתה לו מיד חצרו לבעל השובך, ו

גזל מעליא הוא

ליטול את הביצים. ו

אי דלא שלחה

היאך יכול ליטול את הביצים קודם ששלח את האם, הרי

שלוחי בעי

כדברי רב יהודה!

מתרצת הגמרא: כאן מדובר

בקטן,

שאינו חייב לשלחן, ובאופן זה אסורות לקחתן מפני דרכי שלום .

מקשה הגמרא: וכי

קטן בר דרכי שלום הוא

וכי האיסור במשנה נאמר לקטן שלא יטול משום דרכי שלום?

מבארת הגמרא:

הכי קאמר: אביו של קטן חייב להחזיר לו

לבעל השובך -

מפני דרכי שלום.

לוי בר סימון אקני

[הקנה] את

פירות שובכו,

האפרוחים והביצים,

לרב יהודה.

אתא לקמיה דשמואל

[ולקמן מפרש לשם מה אתא לקמיה].

אמר ליה: זיל טרוף אקן

[הכה על הקן] כי היכי

דליתגבהו

האפרוחים מיראתך,

וקנינהו

11 .

ומבארת הגמרא:

למאי,

לאיזה צורך אמר ליה להגביהם?

אי למקנא

אותם כדי שלא יוכל לוי בר סימון לחזור בו, למה דן רב יהודה משמואל היאך יקנם,

לקנינהו ליה

לוי בר סימון

ב

קנין

סודר?!