Houlin 138b — le Talmud en français

אלמא,

מוכח מהרישא, כי

מתנות דכהן לא מזבין איניש.

כי אין המוכר רוצה להפקיע מצוותו לתת מתנות.

הכא נמי

לגבי מתנת ראשית הגז,

מתנות דכהן לא מזבין איניש.

ומסתבר שהשאיר בידו גם את "ראשית הגז", על גיזת הלוקח.

הלכך,

אם

שייר המוכר,

ה

מוכר חייב, דאמר ליה לוקח: מתנה דכהן

-

גבך היא

ולא קניתיה ממך.

לא שייר

-

לוקח חייב,

שהרי קנה את כל הצאן עם ראשית הגז. ואינו יכול לתבוע מהמוכר שיחזיר לו דמים בשווי ראשית הגז

. דאמר ליה מוכר: מתנה דכהן לא זבני לך!

וכל מעותיך היו תשלום בעד הגיזה הנותרת.

הדרן עלך פרק ראשית הגז

--- title: "חברותא - חולין — פרק שנים עשרה - שילוח הקן" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02368.html#HtmpReportNum0011L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0011L5" --- פרק שנים עשרה - שילוח הקן

Оригинал главы פרק שנים עשרה - שילוח הקן

מתניתין:

שילוח

הקן

נוהג בארץ ובחוצה לארץ, בפני הבית,

בזמן שבית המקדש קיים,

ושלא בפני הבית.

ונוהג

בחולין

דווקא, אבל

לא במוקדשין.

חומר

יש

בכיסוי הדם משילוח הקן, שכסוי הדם נוהג בחיה ובעוף, במזומן ובשאין מזומן

[כפי שיבואר להלן במתניתין],

ושילוח הקן אינו נוהג אלא בעוף

ולא בחיה,

ואינו נוהג אלא בשאינו מזומן.

איזהו שאינו מזומן? כגון אווזין ותרנגולין ש

ברחו מהבית ו

קננו בפרדס,

ואינן חוזרות משם מעצמן, וכיון שיכולות לברוח משם, לא חשיבי מזומן לו וחייב.

אבל אם קננו בבית, וכן יוני הרדיסאות

[יבואר בגמרא] שדרכן ליגדל עם בני אדם -

פטור משילוח,

משום דהוי מזומן.

עוף טמא

-

פטור מלשלח

כדיליף לה בגמרא.

עוף טמא

ה

רובץ על ביצי עוף טהור, ו

כן עוף

טהור רובץ על ביצי עוף טמא

-

פטור מלשלח

כדיליף בגמרא.

קורא זכר

שהוא עוף טהור, ודרכו לרבוץ על ביצי עופות אחרים,

רבי אליעזר מחייב

בשילוח,

וחכמים פוטרין.

וטעמא מפרש בגמרא.

גמרא:

רבי אבין ורבי מיישא

מפרשי להנך מתנייתא דכיסוי הדם, אותו ואת בנו, גיד הנשה, הזרוע והלחיים, ראשית הגז, שלוח הקן, כדלהלן:

חד

מינייהו

אמר: כל היכא דתנן

בהנך מתנייתא דנוהגין

בארץ ובחוצה לארץ

-

שלא לצורך

הוא, שהרי אינן חובת קרקע אלא חובת הגוף, ומהיכא תיתי לפטור בחוץ לארץ?

לבד מראשית הגז,

דבהא איכא חידוש:

לאפוקי מדרבי אלעאי דאמר

ד

ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ,

דיליף לה מתרומה [והוא הדין דמתניתין דמתנות נשנית לצורך דהא יליף לה מראשית הגז].

וחד אמר: כל היכא דתנן

בהנך מתנייתא דנוהגין

בפני בעל הבית ושלא בפני הבית

-

שלא לצורך

הוא,

לבד מ

מתניתין ד

אותו ואת בנו,

דבהא איכא חידוש, ד

סלקא דעתך אמינא, הואיל ובעניינא דקדשים כתיב

דינא דאותו ואת בנו, נימא:

בזמן דאיכא קדשים

-

ננהוג

האי דינא, אבל

בזמן דליכא קדשים

-

לא ננהוג, קא משמע לן.

ותרוויהו,

רבי אבין ורבי מיישא,

אמרי: כל היכא דתנן

בהנך מתנייתא שנהגו

בחולין ובמוקדשין, לצורך

הוא.

לבד מגיד הנשה,

שהרי

פשיטא,

דבר פשוט הוא, שהוא נוהג במוקדשין, מהטעם: וכי

משום דאיקדש, פקע ליה איסור גיד הנשה

שהיה עליו קודם

מיניה!?

ותמהינן:

ו

כי

לאו אוקימנא

לההיא דתנן בגיד הנשה שנוהג אף במוקדשין,

בולדות קדשים,

אשר לגביהם סלקא דעתך אמינא, כיון שאיסור מוקדשין קדם, לפי שיצירת הולד קודמת ליצירת הגידין, והוה אמינא שלא ליחול איסור גיד הנשה על איסור מוקדשין משום שאין איסור חל על איסור, קא משמע לן שבכל זאת נוהג.

ואם כן, הרי צריכא למימר שנהגו במוקדשין?

ומהדרינן:

ומאי טעמא אוקימנא

בולדות קדשים,

לאו,

האם לא

משום דקשיא לן, לא ליתני

לה, כי שלא לצורך הוא?!

ועל כך אמרו רבי אבין ורבי מיישא כי

מעיקרא נמי לא תקשי לך.

כי היות דאיכא מילי טובא דתני שלא לצורך אגב חד מילתא שלצורך הוא, הכא נמי,

איידי דתנא

"בחולין ובמוקדשין"

לצורך,

תנא ליה נמי בגיד הנשה, אף על גב דשלא לצורך הוא.

שנינו במשנתנו:

בחולין אבל לא במוקדשין.

והוינן בה:

אמאי לא

נהוג מצות שילוח הקן במוקדשין? ומבארינן:

דאמר קרא "שלח תשלח את האם"

-

במי שאתה מצווה לשלחו

דווקא,

יצא זה,

צפור המוקדשין,

שאי אתה מצווה לשלחו, אלא להביאו לידי גזבר.

אמר רבינא: הלכך, עוף טהור

שהיה בבית,

שהרג את הנפש,

ואחר כך ברח, ונמצא בקן בדרך,

פטור משלוח. מאי טעמא? דאמר קרא "שלח תשלח את האם"

-

במי שאתה מצווה לשלחו. יצא זה שהרג את הנפש, שאי אתה מצווה לשלחו אלא להביאו לבית דין!