Houlin 136b — le Talmud en français

ואמרינן:

מתניתין

דלא כרבי אלעאי.

כי לרבי אלעאי גם בראשית הגז, הגדל בחיוב - חייב, גדל בפטור - פטור, דילפינן מתרומה.

אי מה תרומה ממין על שאינו מינו

-

לא

ניתנת,

אף

ב

ראשית הגז

נימא ד

ממין על שאינו מינו לא?

וגבי תרומה מנלן

שאין תורמין ממין על שאינו מינו?

דתניא: היו לו שני מיני תאנים, שחורות ולבנות

1 , וכן

אם היו לו

שני מיני חטין, אין תורמים ומעשרים מזה על זה. רבי יצחק אומר משום רבי אלעאי: בית שמאי אומרים: אין תורמין

ממין על שאינו מינו,

ובית הלל אומרים: תורמין!

דסבירא להו דלא חשיב תרי מיני כיון דחד פירא הוא [ותנא קמא סבר דלא נחלקו בית הלל בדבר זה, אלא לכולי עלמא תרי מיני נינהו].

מי נימא ד

אף

ב

ראשית הגז ממין על שאינו מינו לא?!

ואמרינן:

אין! והתנן

[בניחותא]:

היו לו ב' מינים, שחופות ולבנות, מכר לו שחופות אבל לא לבנות,

הואיל ומכר לו כל השחופות ולא שייר גבי דידיה,

זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו

[ואף על גב דלא לקח צאן אלא רק גיזין, הרי לקח מתנות הכהן ולהכי חייב ליתן]. חזינן דאין מפרישין ממין על שאינו מינו, דאי מפרישין, אם כן, כולה גיזה - דשחופות ולבנות - חדא גיזה חשיבא, והרי שייר הלוקח גבי המוכר חלק מהגיזה דהיינו הלבנות, ותנן "לקח גז צאנו של חבירו, אם שייר - המוכר חייב".

ותמהינן:

אלא מעתה, סיפא, דקתני

: מכר לו

זכרים אבל לא נקבות, זה נותן לעצמו וזה נותן לעצמו, הכי נמי

נימא ד

משום דתרי מיני נינהו

הוא, הא זכרים ונקבות ודאי חד מינא נינהו?

אלא

על כרחך דודאי חשיב שיור גבי מוכר, ועליו מוטל ליתן ראשית הגז על כל הגיזה.

והכא

עצה טובה קא משמע לן

תנא,

ד

כיון דגיזת הנקבות רכיך וגיזת הזכרים אשון [קשה], לא ליתיב ליה לכהן ראשית הגז אגיזת הזכרים שמכר מגיזת הנקבות שברשותו, אלא

ליתיב ליה מהאי

גיזת הנקבות

דרכיך

אנקבות, ויקנה מהלוקח גיזת זכרים כדי שיעור ראשית הגז שחייב ליתן אזכרים,

ו

ליתיב ליה לכהן

מהאי דאשון

3 .

הכא נמי בשחופות ולבנות, דגיזת הלבנות טובה משל שחופות,

עצה טובה קא משמע לן

תנא, שלא יתן ראשית הגז מלבנות אשחופות, אלא יקנה מהלוקח גיזת שחופות כשיעור ראשית הגז דבעי ליתן אשחופות, וליתיב להו לכהן מתרוייהו, מלבנות אלבנות ומשחופות אשחופות.

אם כן הדרא קושיין לדוכתה, דאדרבה, חזינן ממתניתין דמפרישין ממין על שאינו מינו, ורק עצה טובה קא משמע לן!

ואמרינן: האי לאו קושיא היא, ד

הא אוקימנא למתניתין דלא כרבי אלעאי!

אי מה תרומה בעינן ראשית ששיריה ניכרין, דאם אמר כל גרני תרומה - לא אמר כלום, שהרי אין שיריים כלל אלא הכל תרומה

! אף ראשית הגז

נימא ד

בעינן שיהו שיריה ניכרין?

ואמרינן:

אין!

באמת בעינן שיהו שיריה ניכרין.

והתנן

[בניחותא]:

האומר כל גרני תרומה ו

כן האומר

כל עיסתי חלה, לא אמר כלום.

משמע,

הא

אמר

כל גזיי ראשית

הגז,

דבריו קיימין

6 . ותניא אידך

דאי אמר כל גזיי ראשית -

לא אמר כלום.

וקשיין אהדדי

! אלא לאו, שמע מינה: הא

דתנן לא אמר כלום -

רבי אלעאי

היא דמקיש ראשית הגז לתרומה,

והא

דתניא דבריו קיימין -

רבנן

היא,

שמע מינה!

אמר רב נחמן בר יצחק: האידנא נהוג עלמא כהני תלת סבי

:

כרבי אלעאי

-

בראשית הגז

8 . דתניא: רבי אלעאי אומר: ראשית הגז אינו נוהג אלא בארץ

9 .

וכרבי יהודה בן בתירה

-

בדברי תורה. דתניא: רבי יהודה בן בתירה אומר: אין דברי תורה מקבלין טומאה,

ולהכי אין בעל קרי צריך טבילה ללמוד תורה.

וכרבי יאשיה

-

בכלאים. דתניא: רבי יאשיה אומר: לעולם אין חייב עד שיזרע חטה ושעורה וחרצן

ביחד

במפולת יד

[שיפיל את שלשתן יחד בשעת זריעה].

שנינו במשנתינו:

חומר בזרוע

[

וכו'

]

.

והוינן בה:

וליתני

עוד מילתא דחמיר ראשית הגז ממתנות:

חומר בראשית הגז שנוהג

גם

בטריפות, מה שאין כן במתנות

שאין נוהג בטריפות, דאמר קרא "ונתן לכהן", משמע דבעי ליתן לאכילת כהן עצמו ולא לאכילת כלבו?

אמר רבינא: הא מני

מתניתין -

רבי שמעון היא

11 . דתניא: רבי שמעון פוטר את הטרפות מראשית הגז!

ולדידיה שוו ראשית הגז ומתנות.

מאי טעמא דרבי שמעון? יליף

גזרה שוה

"נתינה"

-

"נתינה" ממתנות

כהונה.

מה

ב

מתנות

-

טרפה לא

מחייבא,

אף

ב

ראשית הגז נמי

-

טרפה לא!

ומקשינן:

ואי יליף

גזרה שוה ד

"נתינה"

-

"נתינה" ממתנות, לילף

הך גזירה שוה ד

"נתינה"

-

"נתינה"

נמי

מתרומה,

דהתם נמי כתיב נתינה, ונימא הכי:

מה תרומה בארץ אין

נוהגת,

בחוצה לארץ

-

לא, אף ראשית הגז נמי, בארץ

-

אין, בחוצה לארץ

-

לא!?

וכי תימא דהכי נמי, דבאמת כך הוא הדין,

אלמה תנן: ראשית הגז נוהג בארץ ובחוצה לארץ!

אם כן מוכח דלא דרשינן האי גזירה שוה?!

אלא, היינו טעמא דרבי שמעון, דיליף

גזרה שוה

"צאן"

-

"צאן" ממעשר. מה

ב

מעשר

-

טרפה לא

מיחייבא [כדלקמן],

אף ראשית הגז

-

טרפה לא

13 .

והתם,

במעשר,

מנלן

דאינו נוהג בטרפה?

דכתיב

בעניינא דמעשר:

"כל אשר יעבור תחת השבט".

ודרשינן:

פרט לטריפה שאינה עוברת,

דהיינו שאינה יכולה לעבור תחת השבט משום שאינה יכולה ללכת, כגון שנחתכו רגליה מן הארכובה ולמעלה. ומינה יליף לכל הטרפות שאין חייבות במעשר .

והוינן בה:

ולילף

בגזרה שוה

"צאן"

-

"צאן" מבכור, מה

דין

בכור

נוהג

אפילו

ב

טרפה

[שהרי נתקדש ממעי אמו, ואי אפשר להקריבו והוא טעון קבורה],

אף ראשית הגז

נימא דנוהג

אפילו

ב

טרפה?

ומתרצינן:

מסתברא דממעשר הוה ליה למילף

ראשית הגז,

שכן

ראשית הגז שוה למעשר בפרטים אלו:

שניהם נוהגים לאו דווקא ב

זכרים

15 ,

אלא גם בנקבות. מה שאין כן בכור שנוהג דווקא בזכר .

שניהם לא נהגו ב

טמאים

[בהמה טמאה]. מה שאין כן בכור שנוהג גם בטמא, דהיינו פטר חמור.

שניהם נהגו דווקא

ב

צאן

מרובים.

מעשר בעשרה דווקא, וראשית הגז בחמש רחלות. מה שאין כן בכור שנוהג בבהמה יחידה.

בכור קדוש

מרחם.

מה שאין כן מעשר וראשית הגז שאינם קדושים מרחם.

שניהם לא נהגו ב

אדם

אלא רק בבהמה. מה שאין כן בכור, שגם בכור אדם קדוש וטעון פדיון.

שניהם נהגו גם ב

פשוט.

מה שאין כן בכור, נוהג דווקא בבכור הנולד ראשון ולא בפשוטים הבאין אחריו.

שניהם לא נהגו

לפני הדיבור

דהיינו לפני מתן תורה. מה שאין כן בכור, שנהג כבר במצרים.

ומקשינן:

אדרבה! מבכור הוה ליה למילף

ראשית הגז,

שכן

הם שוים בפרטים אלו:

שניהם, בכור וראשית הגז, נוהגין ב

יתום

דהיינו שמתה אמו בשעת לידתו. מה שאין כן במעשר שאינו נוהג ביתום, שלמד בכור בגזרה שוה מקדשים דכתיב בהו "שבעת ימים יהיה תחת אמו" והתמעט יתום.

שלקחו בשותפות נתנו

דהיינו שנוהגין שני דינים אלו גם בלקוח ובשותפות ובמה שניתן במתנה. מה שאין כן מעשר, שאינו נוהג בלקוח , ולא בשותפות, דכתיב "יהיה לך" - ולא שותפות, ולא לקוח, ולא במה שניתן במתנה.

שניהם נוהגין אף שלא

בפני

הבית, מה שאין כן מעשר שנוהג רק כשבית המקדש קיים.

שניהם מתנות הניתנות ל

כהן

הן, מה שאין כן מעשר שנאכל לבעלים.