Houlin 125a — le Talmud en français

וקולית המוקדשין,

עצם מקרבנות שנעשו פיגול או נותר. שגזרו חכמים עליהם שיטמאו את הידים כדי שהכהנים לא יפגלו את הקרבן במזיד [מתוך כוונה להפסיד לבעלים], ולא יותירו מהקרבן מתוך עצלות. והגזירה היתה בין על הבשר ובין על העצמות ששימשו את הבשר.

הנוגע בהן, בין

כאשר העצמות

סתומים

ואי אפשר ליגע במוח שבתוכם,

בין

כאשר הם

נקובים

ואפשר לנגוע גם במוח - הרי הוא

טמא.

כי עצם המת בשיעור כשעורה מטמאת במגע ובמשא, אף בלא המוח שבתוכה, וכן עצמות הקרבנות שנפסלו הם עצמם מטמאים, ולכן אין הבדל אם אפשר ליגע במוח או לא.

קולית נבלה וקולית השרץ

שהעצמות בפני עצמם אינם מטמאים, ומכל מקום כאשר יש בתוכם מוח יש להם שני סיבות לטמאות, האחד, מחמת שהעצמות נחשבות "שומר" למוח, והשומר מוציא את הטומאה, והשני, שאם נשא אותם, הרי הוא נשא גם את המוח שבתוכם, ונבלה מטמאת במשא -

הרי

הנוגע בהם

כשהם

סתומים

-

טהורים,

ואינם מטמאים לא מחמת דין שומר ולא מחמת משא, לפי שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא כלל, [מה שאין כן בקולית המת וקולית המוקדשין שאף שאי אפשר ליגוע במוח, מכל מקום העצמות בפני עצמם מטמאים].

אך אם העצמות

נקובים

אפילו

כל שהוא,

שמעתה אפשר ליגוע במוח על ידי שיכניס דרך הנקב שערה של אדם [והאדם נטמא בכך] -

מטמא במגע,

ואף אם נגע בעצם הוא נטמא משום שהעצם נחשבת שומר למוח.

הטעם שבשר נבלה שאי אפשר ליגוע בו אינו מטמא מדין שומר יתבאר בגמרא, דילפינן מהפסוק "הנוגע - יטמא" ,

ו

מנין ש

אם אי אפשר ליגוע בו אינו מטמא

אף במשא,

אף על פי שנשא את המוח שבעצם?

תלמוד לומר "הנוגע"

-

"והנושא".

ודרשינן:

את שבא לכלל מגע

-

בא לכלל משא.

אבל אם

לא בא לכלל מגע

-

לא בא לכלל משא.

גמרא:

קתני במתניתין: קולית המת, הנוגע בהן בין סתומים בין נקובים טמא, ומשמע

נוגע

-

אין.

שרק אם נגע בקולית הוא נטמא.

אבל מאהיל

על הקולית -

לא

נטמא. שהרי עצם אינו מטמא באהל, ומחמת המוח שבתוכה אינו נטמא .

והוינן בה:

היכי דמי?

אי דאיכא כזית בשר

על הקולית, אם כן

באהל נמי ליטמא

?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן

דליכא

עליו

כזית בשר.

תו הוינן:

ואי דאיכא כזית מוח מבפנים,

בתוך הקולית, הרי ה

טומאה

של המוח

בוקעת

דרך העצם

ועולה

למעלה. כי העצם אינו חוצץ בפני הטומאה שבתוכו לפי שאין בו חלל טפח, ואם כן -

באהל נמי ליטמא!?

שהמאהיל על הקולית יהא טמא כיון שהאהיל על המוח שבתוכו ?

ומשנינן: הכא במאי עסקינן

דליכא כזית מוח בפנים.

ואכתי הוינן:

ואי

קסבר תנא דמתניתין ש

מוח

ש

מבפנים מעלה ארוכה

לבשר ש

מבחוץ,

והיינו, שבאדם חי אם נתקלף הבשר שעל העצם הרי המוח שמבפנים מרפא אותו, שעל ידו גדל הבשר מלמעלה, אם כן, כל עצם חלול, ואפילו אין עליו בשר -

אבר מעליא הוא!

שכל מצב שאילו היה האדם חי, הוא היה חוזר להיות שלם, גם עכשיו זה נחשב לאבר שלם .

ואם כן תיקשי,

באהל נמי ליטמא!?

שהרי אבר שלם מן המת מטמא באהל.

ומשנינן:

אמר רב יהודה בריה דרב חייא: זאת אומרת,

דסבר תנא דמתניתין, ש

מוח בפנים

-

אינו מעלה ארוכה מבחוץ.

ולכן העצם שאין עליו בשר לא נחשב לאבר, כיון שאילו היה האדם חי לא היה הבשר חוזר לגדול.

ומקשינן:

במאי אוקימתא

למתניתין, ב

דליכא כזית

מוח בתוך העצם.

אי הכי, במוקדשין

-

אמאי מטמא

הקולית? והרי לא גזרו טומאה על עצמות אלא באותם ששימשו את הנותר, דהיינו, שהיה בתוכם כזית מוח [שזהו השיעור בנותר], ואילו עצמות שאין בתוכם כזית נותר אינם מטמאים במוקדשים?

ותו

מקשינן: הא דקתני במתניתין ש

קולית נבלה וקולית השרץ

מטמאים כשהם נקובים, תיקשי,

כי ניקבו

-

אמאי מטמאו?

והרי אין בתוכם כזית מוח, ואילו העצמות של נבלה ושרץ אינם מטמאים!?

ומתרצינן:

הא לא קשיא!

רישא

דקולית המת מיירי

דליכא כזית

מוח מבפנים, והטומאה היא מחמת העצמות.

סיפא,

דקולית של מוקדשין נבלה ושרץ, מיירי

דאיכא כזית

מוח מבפנים.

ומקשינן: אי הכי, דמוקמת לרישא בדליכא כזית וסיפא דאיכא כזית, תיקשי -

מאי קמשמע לן

מתניתין? והרי כבר ידענו שעצם מת מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכזית בשר נבלה מטמא במגע ובמשא.

ומשנינן:

מילי מילי קמשמע לן!

ובכל דבר יש בו חידוש -

רישא

קולית המת

קמשמע לן: דמוח מבפנים אינו מעלה ארוכה מבחוץ!

שלכן אינו מטמא באהל.

קולית ה

מוקדשין קמשמע לן

: ד

שימוש נותר מילתא היא!

שלא רק בשר הנותר עצמו מטמא, אלא גם העצמות ששימשו את הנותר, [דהיינו שיש בהם מוח שהוא נותר] מטמאים. ולכן אפילו אם נגע בעצמות סתומים, שאי אפשר ליגע במוח שמבפנים, הרי הוא נטמא.

דאמר רב מרי בר אבוה אמר רבי יצחק: עצמות קדשים ששימשו

את ה

נותר מטמאין את הידים, הואיל ונעשה

העצם

בסיס

[מושב]

לדבר האסור

[לבשר פיגול ונותר] .

קולית

נבלה

קמשמע לן: ד

אף על גב דאיכא כזית

מוח במפנים, הרי רק אם

ניקבה

הקולית -

אין,

רק אז היא מטמאה, אבל

לא ניקבה

-

לא

מטמאה, שאפילו דין שומר אין על העצם, הואיל ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.

אביי אמר: לעולם

סבר תנא דמתניתין ד

מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ,

ולא תיקשי דאם כן תטמא קולית המת באהל משום אבר? ד

הכא במאי עסקינן: בששפה.

שניסר את העצם, ששוב אינה מעלה ארוכה, ולכן בטל ממנה שם אבר,

וכדרבי אלעזר.

דאמר רבי אלעזר: קולית ששפה לארכה, טמאה

משום אבר, שעדיין היא מעלה ארוכה, כיון שניסר אותה לאורכה הוא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסרה, ומחמת מקום זה העצם מעלה ארוכה. אבל אם ניסר אותה

לרחבה

סביב סביב, ולא שייר בה מקום מסביב לעצם שלא ניסר אותה, אינה יכולה להעלות ארוכה, והרי היא

טהורה.

וסימנך

-

דיקלא!

שכמו כן בדקל, אם נוטלים ממנו רצועה לרוחבו מסביב לדקל, הוא מתייבש, לפי שאין השרף יכול לעלות לדקל, ואם נוטלים ממנו רצועה לאורכו, עדיין השרף יכול לעלות במקום שלא ניטל, והוא מעלה ארוכה.

[אביי בא ליישב רק את הקושיא מדוע לא יחשב אבר מחמת שמעלה ארוכה, דכיון שהוא ניסר את העצם שוב אינו מעלה ארוכה. אך עדיין צריך לומר דמיירי במשנה באופן שאין כזית בשר מבחוץ, ואין כזית במוח, ואין הרישא דומה לסיפא, ומילי מילי קא משמע לן כדלעיל. אך רבי יוחנן דלהלן בא ליישב את כל הקושיות].

ורבי יוחנן אמר: לעולם

רישא דקולית המת מיירי באופן

דאיכא כזית

מוח מבפנים [כמו בסיפא], וכן יתכן דסבר האי תנא

מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ,

והקולית מטמאת באהל מחמת המוח או מחמת דין אבר, ומאי דמקשינן מדוע נקט התנא "נוגע" דמשמע שאינו מטמא באהל -

מאי "נוגע" דקתני

בקולית המת? -

מאהיל!

שאף הוא נקרא "נוגע" בפי התנא דמתניתין.

ומקשינן:

ואי מוח מבפנים מעלה ארוכה מבחוץ,

והקולית נחשבת לאבר שלם, אם כן

קולית נבלה וקולית השרץ, כי לא ניקבו אמאי טהורים?

שהרי העצם בעצמו מטמא מדין אבר [שגם בנבלה ושרץ מטמא האבר כשלעצמו], ומה איכפת לן שהעצם סתום ואי אפשר ליגע במוח שבפנים.

ומתרצינן:

אמר רבי בנימין בר גידל אמר רבי יוחנן: הכא במאי עסקינן: כגון דאיכא

בתוך הקולית

כזית מוח המתקשקש

153 ,

שהמוח התייבש והוא מקיש על הדפנות, ששוב אינו מעלה ארוכה לבשר שבחוץ, וממילא אין על העצם שם אבר.

הלכך

גבי מת

מטמא הקולית באהל, לא מדין אבר שהרי אינו מעלה ארוכה, אלא מצד הכזית מוח שבפנים, [שאף על פי שהוא יבש עדיין הוא מטמא באהל]. ואפילו אם הקולית סתומה אמרינן דה

טומאה

של המוח

בוקעת ועולה.

[והוא הדין בקולית המוקדשין שהנוגע בה אפילו כשהיא סתומה, טמא, כי העצם עצמו מטמא מאחר ששימש את הנותר שבפנים].

אבל גבי

נבלה

[ושרץ], מאחר שהקולית אינו מטמא משום אבר,

כיון דמתקשקש הוא,

וכל הטומאה אינה אלא בגלל המוח שבפנים, הלכך, אי

ניקבה

הקולית שיכול ליגע במוח

אין!

הרי היא מטמאה במגע, אי

לא ניקבה, לא.

אמר רבי אבין ואיתימא רבי יוסי בר אבין: אף אנן נמי תנינא

שמאהיל נקרא נוגע, וכדברי רבי יוחנן שאמר כן בדעת תנא דמתניתין.

דתנן במסכת אהלות:

הנוגע בכחצי זית

בשר מן המת ביד אחת,

ו

באותו זמן הוא

מאהיל

בידו השניה

על חצי זית

אחר,

או

שהיה באותו זמן

חצי זית מאהיל עליו,

שהניח את ידו תחת בשר המת, הרי הוא

טמא.

לפי ששני חצאי הזית מצטרפים, [ודלא כרבי דוסא בן הרכינס דלעיל שאין נוגע וחוזר ונוגע].

ומסיק רבי אבין לראייתו:

אי אמרת בשלמא

שמאהיל ונוגע

חד שמא הוא, משום הכי מצטרף

הני שני חצאי זיתים לשיעור כזית.

אלא אי אמרת תרי שמי נינהו מי מצטרף!?

והתנן

בסיפא דמתניתין שם:

זה הכלל: כל שהוא משם אחד

של טומאה, כגון שנגע בשני חצאי זיתים, או נשא אותם, או האהיל עליהם,

מצטרף

שני החצאים לכזית אחד

וטמא.

וכל שהוא

משני שמות,

כגון שנגע בחצי זית ונשא חצי זית, אינו מצטרף, ו

טהור.

ואי חזינן דנוגע ומאהיל מצטרפים לשיעור כזית, מוכח דחד שמא הוא, וכדרבי יוחנן.

ומקשינן:

אלא מאי

מוכח, דמאהיל ונוגע

חד שמא הוא,

ולכן הם מצטרפים. אי הכי,

אימא סיפא

דמתניתין דאהלות שם: