Houlin 123a — le Talmud en français

אמר רב נחמן בר יצחק

: לא רבי אבהו אמרה משמיה דריש לקיש אלא

איבו אמרה

משמיה דריש לקיש.

וארבעי אמר בה,

ארבעה דברים הם ששיעורן ארבעה מילין.

וחדא מינייהו

הנוספת על השלשה האמורים היינו

עבודה,

הא דסוגייתנו דכדי עיבוד בארבעה מילין.

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לא שנו

שצריך לטרוח ארבעה מילין לתפילה ולנטילת ידים -

אלא לפניו,

שבית הכנסת או המים לנטילת הידים נמצאים בכיוון הליכתו.

אבל

אם הם

לאחריו,

שהוא צריך לשנות את כיוון הליכתו בשביל כך,

אפילו מיל אחד אינו חוזר!

רב אחא בר יעקב אמר: ומינה,

מתוך דברי רבי יוסי ברבי חנינא שאמר "אפילו מיל", למדנו, שדוקא

מיל הוא דאינו חוזר, הא פחות ממיל חוזר!

תנו רבנן: ליגיון

של אנשי צבא

העובר

במלחמה

ממקום למקום ונכנס לבית

-

הבית טמא.

שאין לך כל ליגיון וליגיון שאין לו כמה קרקפילין

[עור ראש של אדם מת ], שהיו נושאים אתם ועושים בהם כישוף.

ואל תתמה

על דבר זה,

שהרי קרקפלו של רבי ישמעאל

כהן גדול [שהפשיטו את עורו קודם מיתתו]

מונח בראש מלכים.

מתניתין:

לעיל שנינו שישנם עורות שדינם כבשר לגבי טומאת נבלות. אך שאר העורות אינם נחשבים כבשר, ואינם מטמאות בטומאת נבלות, [וכדדרשינן בתורת כהנים, שנאמר "בנבלתה" ולא בעור].

אך מכל מקום בעוד שהעור מחובר לבשר הוא נחשב "שומר" לבשר, וגם לאחר שהתחיל להפשיט את העור, הרי הוא משמש כ"יד" לאחיזת הבהמה, והיד והשומר מוציאים את הטומאה מבשר הנבלה לאוכל טהור, וכן הם מכניסים את הטומאה מאוכל טמא לבשר הטהור.

משנתנו דנה מתי נחשב העור ליד לבשר לגבי להכניס ולהוציא את הטומאה:

אדם טמא

המפשיט

את העור

בבהמה ובחיה

-

בטהורה

, והיינו, שנשחטו הבהמה והחיה כהלכתם, [שהבשר טהור, והנידון הוא להכניס את הטומאה מהאדם המפשיט לבהמה באמצעות העור],

ובטמאה

כלומר, שהיה האדם המפשיט טהור, אלא שעשה זאת בבהמה טמאה, שהיא נבלה, [והנידון הוא להוציא את הטומאה מהנבלה לאדם המפשיט באמצעות העור],

בין

ב

בהמה

דקה ו

בין

ב

בהמה

גסה

-

הרי הדין בזה חלוק, שאם הפשיט את העור כדי

ל

עשות ממנו

שטיח,

כלומר, לשטוח את העור על השולחן או על המיטה, שאז נעשה ההפשט באופן שעושה חתך בעור לכל אורך הבהמה מראשה ועד זנבה ומפשיט משני הצדדים, הרי כל עוד שהפשיט רק

כדי אחיזה

[שני טפחים], עדיין נחשב העור המופשט ל"יד" כדי להכניס את הטומאה לבהמה הטהורה ולהוציא את הטומאה מהבהמה הטמאה, לפי שרגילים לטלטל את הבהמה על ידי העור.

אבל, משהפשיט יותר מכך, שוב אין רגילים לטלטל את הבהמה על ידי העור, ולפיכך אינו נחשב ליד .

ולחמת

אם מפשיט את העור לעשות ממנו כלי, שאז צורת ההפשט היא על ידי שחותך את העור סביב הצואר ומפשיט אותו שלם כלפי הזנב, הרי

עד שיפשיט את החזה

נחשב העור ליד, לפי שבצורת ההפשט הזאת קשה להפשיט את החזה, ולפעמים, כשהוא מגיע לחזה, הוא משאיר אותו בינתיים בלתי מופשט, ומשתמש בעור לטלטל על ידו את הבהמה.

אבל לאחר שהפשיט את החזה הוא גומר מיד להפשיט את כל העור לפיכך אינו נחשב עוד ליד, [על פי תוספות].

המרגיל

המפשיט את העור לצורך חמת, אלא שעשה זאת בצורה הפוכה, שהתחיל להפשיט מהרגלים כלפי הראש, שאז הוא מפשיט את החזה בסוף, הרי

כולו חיבור,

שעד שיפשיט את כל העור הוא נחשב כמחובר לבשר, והרי הוא יד

ל

ענין

טומאה,

בין

ליטמא

להכניס את הטומאה, בין

לטמא

להוציא את הטומאה .

ואם הפשיט גם את החזה ונשאר רק

עור שעל הצואר

-

רבי יוחנן בן נורי אומר

: העור המופשט

אינו

עוד

חיבור.

שמה שאמרנו "כולו חיבור" לאו דוקא הוא, אלא הכוונה עד סוף החזה, אבל משהפשיט את החזה הרי אף על פי שעור הצואר לא הופשט עדיין, שוב אינו נחשב ליד, לפי שעור הצואר נפשט מעצמו בקלות.

וחכמים אומרים

: הרי הוא

חיבור עד שיפשיט את

העור

כולו

ואפילו מהצואר, ש"כולו חיבור" דוקא הוא .

גמרא:

שנינו במשנה: המפשיט את העור כדי לעשותו שטיח - שיעורו בכדי אחיזה.

והוינן בה:

מכאן ואילך,

אם הפשיט יותר מכדי אחיזה -

מאי

דינו?

אמר רב: טהור המופשט!

שכל העור המופשט אינו יד. [אבל העור שעדיין לא הפשיטו ומחובר לבשר, דינו כ"שומר", שהוא מכניס ומוציא את הטומאה, ומצטרף לשיעור כביצה לטומאת אוכלין].

רבי אסי אמר: טפח

מתוך העור המופשט

הסמוך לבשר

-

טמא

כדין יד, לפי שהוא אוחז באותו הטפח כדי למשוך בו את העור ולהפשיטו. [ומה שאמרה המשנה "כדי אחיזה" היינו שאם עדיין לא הפשיט שני טפחים הרי כולו נחשב ליד. אך כאשר הפשיט שני טפחים, רק הטפח הסמוך לבשר דינו כיד] .

מיתיבי

: תניא:

המפשיט כשיעור הזה

[כדי אחיזה],

מכאן ואילך

אם המשיך להפשיט

הנוגע ב

עור ה

מופשט

הרי הוא

טהור,

לפי שלאחר שהופשט העור בשיעור של יותר מכדי אחיזה שוב אינו נחשב העור כולו ליד.

ודייקינן:

מאי לאו, אפילו

נגע

בטפח הסמוך לבשר

גם כן הרי הוא טהור, דהא משמע שכל העור המופשט טהור, וקשיא לרבי אסי?

ומתרצינן:

לא!

אלא

לבד מטפח הסמוך לבשר,

ששם הוא נחשב יד, ומטמא.

תא שמע

: תניא: אם הפשיט יותר מכדי אחיזה, הרי, אם נגע

בעור שכנגד הבשר,

שעדיין לא הופשט כלל, הרי הוא

טמא.

ודייקינן: דוקא אם נגע ב

עור שכנגד הבשר

הרי הוא

טמא, הא

אם נגע

בטפח הסמוך לבשר

הרי הוא

טהור,

וקשיא לרבי אסי?

ומתרצינן: האי

תנא, כל טפח הסמוך לבשר

-

"עור שכנגד הבשר" קרי ליה!

תא שמע

: תניא:

המפשיט בבהמה ובחיה, בטהורה ובטמאה, בדקה ובגסה, לשטיח

-

כדי אחיזה

חשיב יד. ואם הפשיט יותר מכדי אחיזה הרי אפילו

טפח הסמוך לבשר טהור.

הרי להדיא דלא כרבי אסי!?

ומתרצינן:

הכא במאי עסקינן: בטפח ראשון

מהעור הסמוך ל"כדי אחיזה", כלומר, דמיירי באופן שהפשיט כדי אחיזה ועוד טפח אחד, ובזה מודה רב אסי שאין העור נחשב ליד, כיון שאין לעור שימוש כלל, [משום שהעור עדיין לא מספיק גדול בשביל לאחוז בו כשהוא ממשיך להפשיט, אלא הוא חותך בסכין בלא לאחוז בעור]. ורבי אסי מטמא מדין יד רק באופן שהפשיט יותר משלשה טפחים, שאז העור מכביד כלפי מטה, ונוח לו לאחוז בעור בשביל להמשיך להפשיט.

ולפי זה ישנם שלשה דרגות:

א. כשהפשיט רק כדי אחיזה, לכולי עלמא העור משמש יד לבהמה, לפי שמטלטלים את הבהמה על ידי העור.

ב. כשהפשיט כדי אחיזה ועוד טפח, לכולי עלמא אינו משמש ליד כלל, לא לטלטל את הבהמה ולא לאחיזה בשעת המשך ההפשטה.

ג. כשהפשיט יותר משלשה טפחים, העור משמש לאחיזה בשביל המשך ההפשטה, ובאופן זה נחלקו רב ורבי אסי האם יש לעור דין יד .

תנא: כמה

הוא השיעור של

"כדי אחיזה"? טפח.

ומקשינן:

והא תניא: טפחיים?

ומתרצינן:

אמר אביי

: "טפח" דברייתא קמייתא היינו

טפח כפול.

שיש "טפח" ששיעורו הוא כשני טפחים .

תניא נמי הכי: כמה כדי אחיזה? טפח כפול!

תנן התם

במסכת כלים:

טלית

טמאה

שהתחיל

בה לקורעה

כדי לבטלה מתורת בגד, ולטהרה בכך מטומאתה, הרי

כיון שנקרע רובה

-

שוב אינו חבור.

שבטלה מלהיות בגד,

וטהורה

מטומאה שהיתה עליה .

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: לא שנו

שהיא טהורה בקריעת רובה בלבד,

אלא בטלית "טבולת יום",

שכבר הטביל אותה במקוה, אלא שעדיין אינו יכול להשתמש בה לצורך טהרות כל זמן שלא העריב השמש. והוא קורע אותה בשביל שיוכל להשתמש בה מיד לצורך טהרות, ובזה מועילה קריעת הרוב בלבד כדי לטהרה מיד,

דמיגו דלא חס עלה ואטבלה

למרות שהמים מקלקלים את הבגד, הלכך אמרינן ד

לא חייס עלה

גם לענין זה,

וקרע לה רובה,

ואין לחשוש שמא יבוא לטהרה מבלי שיקרע את הרוב.

אבל טלית שאינה טבולת יום,

שעדיין לא הטביל אותה במקוה,

לא

נטהרת עד שיקרע את כולה.

גזירה,

שאם נטהרנה בקריעת רובה -

דלמא

יחוס עליה ו

לא אתי למיקרעה רובה,

אלא חציה בלבד, ויאמר שיש כאן רוב.

אמר רבה: שתי תשובות בדבר.

חדא,

על כרחך המשנה לא מדברת בטלית טבולת יום, כי אותה טלית אסורה לטהרות אפילו לאחר שקרעה -

שמא

יראו זאת אנשים שאינם מבינים שהקריעה מטהרת את הטלית, והם רואים שהטלית נטמאה היום והוא משתמש בה לטהרות לאחר שהטביל אותה, ו

יאמרו

שהטבילה לבד טיהרה אותה, ויבואו לטעות ולומר כי

טבילה בת יומא עולה

ללא הערב שמש.

אלא, המשנה מדברת בטלית שלא הוטבלה כלל, אלא שקרע אותה למחרת שנטמאה, דהשתא אין חשש שיאמרו שטבילה בת יומא עולה, לפי שהאנשים שרואים שמשתמשים היום בטלית לטהרות יאמרו שודאי הוטבלה אתמול . וקשה לדבריך דמיירי המשנה בטלית שהיא טבולת יום?