Version texte de ce daf : original et traduction
Houlin 111b — le Talmud en français
Houlin 111b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Houlin 111b
רב אשי איקלע לבי רמי בר אבא
שהיה
חמוה
[חמיו].
חזייה
רב אשי
לבריה דרמי בר אבא דקא
שפיד
, שהיה נותן בשיפוד,
כבדא עילוי בשרא!
אמר
רב אשי:
כמה יהיר האי מרבנן
, שלא חשש מליתן את הכבד על הבשר.
אימר דאמור רבנן
שמותר לאוכלו, לבשר, רק היכן שצלאו
דיעבד
כשהכבד מעל לבשר, אבל
לכתחילה מי אמור
רבנן שמותר לצלותו כך!?
וממשיכה הגמרא:
ואי איכא
מתחת לשיפוד
בי דוגי
, כלי שיש בו בית קיבול לקלוט את השמנונית היוצאת בשעת צלייה -
בשרא עילוי כבדא נמי אסיר
, שהרי דם הכבד נוטף לתוך שמנונית הבשר הנמצאת בכלי ואוסר אותה.
והוינן בה:
ומאי שנא
דם הכבד
מדמא דבשרא
, שגם בשעה שצולין בשר בלבד נוטף דמו לכלי עם השמנונית, וכיצד אוכלים את השמנונית?
ומשנינן: חלוקה היא התכונה של דם היוצא מהבשר מדם היוצא מן הכבד.
דמא דבשרא
-
שכן
. שוקע בתחתית הכלי, והשמנונית צפה מעליו, ולכן אפשר להפריד את השמנונית מהדם ולאוכלה.
דמא דכבדא
-
קפי
. הדם צף על גבי השמנונית ואי אפשר להפריד את השמנונית מהדם.
אמר רב נחמן אמר שמואל: סכין ששחט בה
, הרי היא בלועה מהדם היוצא בשעת השחיטה, שבית השחיטה רותח הוא, ובולעת הסכין מהדם. ולכן
אסור לחתוך בה
דבר מאכל
רותח
, כדי שלא תפלוט הסכין את הדם, ויבלע הדם במאכל ויאסור אותו.
ואם חתך בסכין השחיטה דבר
צונן
-
אמרי לה: בעי
המאכל שנחתך בסכין השחיטה
הדחה
.
ואמרי לה: לא בעי הדחה!
אמר רב יהודה אמר שמואל: קערה שמלח בה בשר
כדי להכשיר את הבשר מהדם -
אסור לאכול בה
דבר
רותח
, לפי שנבלע בקערה הדם, וכשנותנים בה דבר רותח [או מרתיחים אותו בה] הרי נותנת הקערה "טעם ראשון" בדבר הרותח, ונחשב כאיסור גמור. ולקמן יבואר מהו טעם ראשון ובמה הוא חלוק מטעם שני.
ואמרינן:
ושמואל
שהחשיב את בליעת הקערה כאילו התבשל בה הבשר עם הדם, הולך
לטעמיה
.
דאמר שמואל: מליח
-
הרי הוא כרותח.
וכבוש
-
הרי הוא כמבושל.
כלומר שמליחה מבליעה כמו צליה, וכבישה כמו בישול.
כי אתא רבין, אמר
בשם
רבי יוחנן: מליח אינו כרותח וכבוש אינו כמבושל.
אמר אביי: הא דרבין
שהקיל בשם רבי יוחנן -
ליתא!
דההיא פינכא
, קערה של חרס [שאין לה תקנה בהגעלה]
דהוה בי רבי אמי, דמלח ביה בשרא, ותבריה
רבי אמי כדי שלא יבואו לבשל בה.
ודייק אביי:
מכדי
, הרי
רבי אמי תלמיד דרבי יוחנן הוה
, ואם כן,
מאי טעמא תבריה
את הקערה? אלא,
לאו, משום
כך שברה, משום
דשמיעא ליה מיניה דרבי יוחנן דאמר מליח הרי הוא כרותח.
יתיב רב כהנא, אחוה דרב יהודה, קמיה דרב הונא, ויתיב וקאמר
:
קערה שמלח בה בשר
-
אסור לאכול בה רותח
, מפני שנבלע דם בקערה, ויתן טעם באוכל הרותח שישים בה אחר - כך.
וצנון
, שהוא דבר חריף ובולע מכח חריפותו כדבר רותח,
שחתכו בסכין
ועליה שמנונית בשר, ובלע הצנון משמנונית הבשר טעם בשר הנחשב ל"נתינת טעם ראשון" -
מותר לאוכלו
לצנון שנחתך בסכין שיש בה משמנונית הבשר, ולהטבילו
בכותח
, על אף שיש בכותח חלב.
והוינן בה:
מאי טעמא
חילק רב כהנא בין טעם הדם הבלוע בקדרה שהוא אסור ובין טעם הבשר הבלוע בסכין שמותר לאוכלו בחלב.
אמר אביי: האי
צנון שחתכו בסכין עם שמנונית בשר -
היתרא בלע
, שהשמנונית בשר, היתר היא. שהרי בשר בפני עצמו הוא דבר המותר.
והאי
, קערה שמלח בה בשר,
איסורא בלע
, שהדם הוא איסור.
אמר ליה רבא: כי בלע
הצנון
היתרא
-
מאי הוי!?
והרי
סוף סוף האי היתרא דאתי לידי איסורא הוא
, שהרי כשיאכל את הצנון הבלוע בטעם הבשר בכותח החלבי,
דאיסורא
של טעם בשר בחלב
קאכיל!?
אלא אמר רבא
: כך הוא החילוק בין קערה שמלחו בה בשר לבין צנון שנחתך בסכין שיש עליה שמנונית בשר:
האי
צנון, לפני שיתננו בכותח
אפשר
לישראל
למטעמיה
ולהווכח אם יש בו טעם משמנונית הבשר. וההיתר הוא רק כשטעם ישראל ונוכח שאין בצנון טעם בשר.
ו
אילו
האי
, טעם הדם שבקערה,
לא אפשר
לישראל
למטעמיה
, שהרי איסור הוא, ולכן אי אפשר להתירו.
אמר ליה רב פפא לרבא: וליטעמיה קפילא
נחתום
ארמאה
, ויאמר לנו אם יש בה טעם בשר!?
מי לא תנן: קדרה שבישל בה בשר
-
לא יבשל בה חלב
.
ואם בשל
הרי זו נאסרת
בנותן טעם
.
וכן אם
בישל בה תרומה
-
לא יבשל בה חולין
.
ואם בישל
אסור לזרים לאכול את החולין אם יש בהם
בנותן טעם
מהתרומה.
ואמרינן: בשלמא תרומה
-
טעים לה כהן, אלא בשר בחלב
-
מאן טעים לה?
שהרי אסורה באכילה, ואיך אפשר לדעת אם יש בו שיעור נתינת טעם?
ואמרת לן
-
ליטעמיה קפילא!
ואם כן,
הכא נמי
מדוע אסרת את הקערה שמלח בה בשר משום שאי אפשר לטעום מטעם הדם, ומדוע?
ליטעמיה קפילא
שיטעם את זה קפילא!?
אמר ליה רבא לרב פפא:
הכא נמי
מועיל טעימת קפילא,
כי קאמינא
שאסור - היכן
דליכא קפילא
גוי שיטעמנו!
איתמר: דגים שעלו
מן הכלי, בהיותם רותחים, וניתנו
בקערה
שאכלו בה בשר רותח, ונתן הבשר טעם בקערה, וקיבלו הדגים הרותחים טעם מטעם הבשר הבלוע בקערה -
רב אמר: אסור לאוכלן
לדגים אלו, שבלועים מטעם הבשר,
בכותח
חלבי.
ושמואל אמר: מותר לאוכלן בכותח
, וכפי שיבואר להלן.
ומבארינן:
רב אמר אסור
, כי "
נותן טעם
"
הוא
, שטעם הבשר הבלוע בקערה נותן טעם בדגים, וטעם זה חשוב הוא לאסור את הדגים מלאכלם בחלב שבכותח.
ושמואל אמר מותר
.
מאי טעמא? נותן טעם בר נותן טעם הוא!
שהרי קערה זו היא עצמה אינה בלועה בבשר, אלא רק בטעם של בשר, ונמצא שהיא בלועה ב"טעם ראשון", והיא נותנת טעם בדגים הנקרא "טעם שני" [או כפי שהוא נקרא "נותן טעם בר נותן טעם"], ומותר לבשל טעם בשר שהוא "נ"ט בר נ"ט" [נותן טעם בנו של נותן טעם, והיינו "טעם שני"] בחלב.
אבל, אילו התבשלו הדגים בקדרה אחת עם הבשר, אסורים הם בבישול בחלב, כי אז היו בלועים ב"טעם ראשון", שאסור לבשלו בחלב.
והא דרב
, שאסר בישול של בשר בחלב אפילו במקרה של נ"ט בר נ"ט,
לאו בפירוש איתמר, אלא מכללא איתמר
.
דרב איקלע לבי רב שימי בר חייא בר בריה
.
חש
רב
בעיניו
.
עבדו ליה שייפא
משחה מסממנים
ב
תוך קערה הנקראת "
צעא
".
בתר הכי, רמו ליה
[הכניסו עבורו]
בשולא
תבשיל
בגוויה
, באותה קערה.
טעים ליה
רב באותו בישול
טעמא דשייפא
, את טעמה של המשחה.
אמר
רב: אני רואה ש
יהיב טעמא
בקערה
כולי האי!
והיינו, נוכחתי לדעת שהטעם הנבלע בקערה הוא טעם חזק, עד שביכולתו אפילו ליתן טעם בתבשיל שמתבשל בקערה לאחר מכן.
וזה ששמע את דברי רב, הבין מדבריו שגם ביחס לנתינת טעם איסור החשיב רב לנ"ט בר נ"ט כנתינת טעם ממש, האוסרת את התבשיל.
ולא היא!
כי
שאני התם
בסממנים של המשחה,
דנפיש מררה טפי
, שמרירותם מרה מאד, ולכן ניכר טעמם באוכל. אבל נ"ט בר נ"ט רגיל אינו נותן טעם כה חזק עד שייחשב כטעם ראשון לאסור.
רבי אלעזר הוה קאים
היה משמש בסעודה
קמיה דמר שמואל
.
אייתו לקמיה
דשמואל
דגים שעלו בקערה
של בשר,
וקא אכיל
אותם
בכותח
.
יהיב ליה
שמואל לרבי אלעזר מהדגים הללו -
ולא אכל!
אמר ליה
שמואל לרבי אלעזר:
ל
רב שהוא
רבך
, שלמדת ממנו שאסור לאוכלם,
יהיבי ליה, ואכל! ואת
, שאתה תלמידו של רב,
לא אכלת!?
אתא
רבי אלעזר
לקמיה דרב
.
אמר ליה
רבי אלעזר לרב: וכי
הדר ביה מר משמעתיה
שאסרת דגים שעלו בקערה לאכלם בכותח!? שהרי שמעתי משמואל שנתן לך דגים כאלו ואכלת אותם בכותח.
אמר ליה
רב לרבי אלעזר:
חס ליה לזרעיה דאבא בר אבא דליספי לי מידי דלא סבירא לי!
והיינו, שהכחיש רב את הדבר, שלא האכילו שמואל מעולם מאכל שכזה, שלא יתכן שיאכילהו שמואל [שהוא בנו של "אבא בר אבא", שכך נקרא אביו של שמואל שהיה חסיד גדול], דבר שרב סבור שאסור לאוכלו.
רב הונא ורב חייא בר אשי הוו יתבי, חד בהאי גיסא דמברא דסורא, וחד בהאי גיסא דמברא
של סורא. והיינו, שישבו בשני צידי הנהר, כל אחד בצד אחר.
למר
, לאחד מהם,
אייתו ליה דגים שעלו בקערה, ואכל בכותח
. ואילו
למר
, לשני,
אייתו ליה תאנים וענבים בתוך הסעודה, ואכל, ולא בירך
לפני אכילתם ואחרי אכילתם, על אף שאין התאנים והענבים באים ללפת את הפת אלא הדרך להביאם לאחר הסעודה, וכלל בידינו שהם טעונים ברכה לפניהם ולאחריהם אפילו אם אכל אותם בתוך הסעודה.
מר
, האחד,
אמר ליה לחבריה: יתמא!
והיינו, בלי דעת עשית כן, וכי
עבד רבך הכי!?
ומר אמר ליה לחבריה: יתמא!
וכי
עבד רבך הכי!?
ולאחר מכן:
מר
, האוכל את הדגים שעלו בקערה בכותח,
אמר ליה לחבריה: אנא
-
כשמואל סבירא לי
, שנ"ט בר נ"ט מותר.
ומר
, שאכל את התאנים והתמרים בלי שיברך עליהם,
אמר ליה לחבריה: אנא, כרבי חייא סבירא לי
.
דתני רבי חייא: פת פוטרת כל מיני מאכל
, שהמברך על הפת אינו צריך לברך, שאפילו דברים שדרך להביאן לאחר הסעודה, אם הביאם בתוך הסעודה - הפת פוטרת אותן מברכה
! ויין פוטר כל מיני משקין
מברכה!
אמר חזקיה משום אביי: הלכתא
-
דגים שעלו בקערה
-
מותר לאכלן בכותח
.
צנון שחתכו בסכין
שחתך בה בשר
-
אסור לאוכלו בכותח
.