Haguiga 24a — le Talmud en français

אמר

תירץ

ריש לקיש משום בר קפרא

:

לא נצרכא

עדותו של רבי עקיבא - שהיא אכן רק מדרבנן -

אלא לשיירי מנחה

, לאחר שנקמצו, והוקטר הקומץ, שאותן הכלי מצרף רק מדרבנן [ומדאורייתא לא, כדמפרש טעמא ואזיל; ובסמוך מקשה הגמרא: תינח סולת, לבונה וגחלים מאי איכא למימר?!].

ומפני מה שונים שיירי מנחה משאר קודש שהכלי מצרפו מדאורייתא, כי:

מ

דאורייתא

רק קודש ה

צריך לכלי

שקידושו על ידי הכלי, דומיא דקטורת שבכף של נשיאים שהכף קידשה [טורי אבן] - הוא ש

הכלי מצרפו

.

אבל קודש

שאין צריך לכלי

כגון שיירי מנחה, שהן עומדים לאכילת כהנים -

אין כלי מצרפו

.

ואתו רבנן וגזרו: דאף על גב דאינו צריך לכלי

כמו שיירי מנחה -

כלי מצרפו

.

ואכתי מקשינן:

תינח

שיירי מנחה כשהן

סולת

, שבהן צירוף הכלי הוא אכן רק מדרבנן.

אבל

קטורת ולבונה

[וגחלים שניתנו במחתה לצורך הקטורת, מאירי] שאף עליהם אמר רבי עקיבא שהם נפסלים, ומשמע מדרבנן בעלמא [כיון ששנינו "הוסיף"],

מאי איכא למימר

, לדעת רב חנין הסובר שצירוף כלי הוא מדאורייתא? שהרי אלו צריכים הם לכלי!

אמר

פירש

רב נחמן אמר רבה בר אבוה

: המשנה בעדיות מדוברת ב

כגון שצברן

לסממני הקטורת ולגרגירי הלבונה

על גבי קרטבלא

[עור שלוק] שאין לו תוך, וצירוף בכלי כעין זה הוא רק מדרבנן, כי:

מ

דאורייתא

רק כלי ש

יש לו תוך

בדומה לכף של קטורת - הוא ש

מצרף

את מה שבתוכו להיות כאחד לגבי טומאה.

אבל כלי ש

אין לו תוך

-

אינו מצרף

את מה שעל גביו להיות אחד.

ואתו

ובאו

רבנן ותיקנו: דאף על גב דאין לו תוך

לכלי, אף הוא

מצרף

את אשר על גביו.

ופליגא דרבי חנין

, שאמר צירוף כלי מדאורייתא הוא,

אדרבי חייא בר אבא

.

דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מעדותו של רבי עקיבא

שהיא מדרבנן וכדקתני: "הוסיף" -

נשנית משנה זו

, ששנינו: הכלי מצרף מה שבתוכו לקודש.

הרי למדת בדעת רבי יוחנן, שכל עיקר דין צירוף כלי אינו אלא מדרבנן! שנינו במשנה:

הרביעי בקודש פסול

:

תניא אמר רבי יוסי: מנין לרביעי בקודש שהוא פסול?

ודין הוא

[מדין קל וחומר הוא נלמד]:

ומה מחוסר כפורים

[כגון זב ויולדת שטבלו והעריב שמשם, ועדיין עליהם להביא קרבן לכפרתם למחרת, ועד שלא הביאו כפרתם "מחוסרי כפורים" הם נקראים],

שכשר לתרומה

[רש"י], מותר הוא באכילת תרומה, מכל מקום הרי הוא

פסול לקודש

, אסור הוא באכילת קדשים.

שלישי

לטומאה, שהוא חמור מן המחוסר כפורים, בכך

ש

הרי

פסול

הוא

בתרומה

.

כלומר: אם שני לטומאה [אפילו חולין] נגע בתרומה, הוא עשאה שלישי לטומאה, ופסלה.

אינו דין שיעשה

שלישי לטומאה, בנגעו בקודש -

רביעי לקודש

, ויפסול את הקודש בכך.

שמא תאמר: דיו לבא מן הדין להיות כנדון.

הואיל ואתה בא ללמוד משלישי לתרומה, אם כן כשאתה בא ללמוד ממנו לקודש לא תלמד אלא שיש לקודש שלישי לטומאה, אבל רביעי לא תלמד.

אינו כן, כיון שבכל מקום שאם תאמר בו "דיו" שוב לא תלמד קל וחומר, כי אינך נצרך לו, הרי אתה למד ממנו אפילו יותר מן הנידון -

ו

הרי כבר

למדנו שלישי לקודש מן התורה

, כדמפרש ואזיל.

ו

אם כן, אתה למד

רביעי בקל וחומר

, כיון שלשלישי כשלעצמו אינו צריך [נתבאר על פי רש"י פסחים יח ב].

ומפרשינן לה:

שלישי לקודש מן התורה

-

מנין?

דכתיב: "והבשר

[של קדשים]

אשר יגע בכל טמא

-

לא יאכל!

".

מי

, האם

לא עסקינן דנגע

הבשר של קודש

בשני

לטומאה, שאף הוא נקרא "טמא",

וקאמר רחמנא: לא יאכל

.

רביעי מקל וחומר

-

הא דאמרן

.

שנינו במשנה:

ולתרומה, אם נטמאת

אחת מידיו, חבירתה טהורה.

ואילו לקודש, אם נטמאת ידו האחת, מטביל שתיהן, ואם לא יטביל שתיהן, ויגע בקודש אפילו ביד הטהורה, יטמא הקודש.

אמר רב שיזבי

: מעלה זו שאמרו חכמים, אין פירושה כי בכחה של היד הראשונה לטמאות את היד השניה, אלא רק

בחיבורין שנו

את משנתנו!

והיינו, גזירה היא שגזרו חכמים, שצריך לטבול גם את היד השניה, במקום שבא לנגוע בקודש בידו הטהורה בעוד שידו הטמאה נוגעת בידו הטהורה [וזו היא משמעות "בחיבורין"].

כי במצב שכזה יש לחשוש שמא תגע היד הטמאה עצמה בקודש, ותטמאנו.

ולכן חייבוהו להטביל את שתי הידים, ואם לא יטביל, ותגע ידו הטמאה בטהורה, ובהיותה נוגעת בה תיגע היד הטהורה בקודש, אז כל אחת מן הידים, אפילו היד הטהורה, תטמא את הקודש, מגזירת חכמים.

אבל שלא בחיבורין

, כגון שנגעה תחילה היד הטהורה בטמאה, ופרשה ממנה, ונגעה הטהורה בקודש -

לא

נטמא הקודש. כי אין בכחה של היד הטמאה לטמאות את היד השניה הטהורה.

גזרו חכמים שכל דבר הפוסל את התרומה - מטמא את המשקין, להיות "תחילה".

כלומר: כל דבר הפוסל את התרומה, כגון ידים שהן שניות לטומאה ופוסלות במגען את התרומה, אם נגעו הידים במשקין, הרי הן עושין את המשקין בדרגה של "ראשון לטומאה".

דבר "טמא" נקרא זה שיכול להעביר את הטומאה הלאה.

דבר "פסול" [בעניני טהרה] נקרא זה שבעצמו נטמא, אך אין בכוחו להעביר טומאה הלאה.

איתיביה אביי

לרב שיזבי מהא דתניא:

יד

טמאה, אפילו כשהיתה

נגובה

שאין בה משקין שייטמאו מהיד, ויהיו ראשון לטומאה, ויטמאו את היד השניה הנוגעת בהן [כדין משקין המטמאין את הידים מדרבנן] - הרי היד עצמה

מטמא

את היד

חבירתה

, שנגעה בה, ויש בכח היד שנטמאה מחברתה כדי

"לטמא

" הלאה,

לקודש

.

כלומר: אותו קודש שנגעה בו היד הטהורה [לאחר שנגעה ביד הטמאה], הרי הוא "טמא", ולא "פסול", ולכן, יש בכחו לטמא קודש אחר.

ליד הטמאה יש דין של שני לטומאה, והקודש הראשון שנגעה בו היד נעשה שלישי לטומאה, והוא פוסל קודש אחר, שנעשה רביעי לטומאה.

אבל לא

מטמאת היד הטמאה את חבירתה ביחס

לתרומה

, שאפילו לפסול את התרומה גרידא לא תפסול היד השניה,

דברי רבי

.

רבי יוסי ברבי יהודה אומר

: אין בכחה של היד הטהורה אלא

לפסול

את הקודש שנוגעת בו.

אבל לא לטמא

אותו עד שיוכל לפסול קודש אחר.

ולכן אם יגע קודש זה, שהוא רק פסול ואינו טמא בקודש אחר, הוא לא יפסלנו.

ותיקשי:

אי אמרת בשלמא

, שיד מטמא את חברתה לקודש

שלא בחיבורין

, והיינו, שהיד השניה נטמאת מן הראשונה -

היינו רבותיה ד"נגובה

"!

כלומר: ניחא חידוש הברייתא, שאפילו יד נגובה, שאין עליה משקין לטמא את היד השניה, מטמאת היד הטמאה בעצמה את הטהורה.

אלא אי אמרת

: רק

בחיבורין

, רק כשנוגעת היד הטמאה בטהורה בשעה שהיד הטהורה נוגעת בקודש,

אין

, אז נטמא הקודש ממגע היד הטהורה.

אבל

שלא בחיבורין

, בשעה שאין היד הטמאה נטגעת בטהורה,

לא

נטמא הקודש ממגע היד הטהורה, כי היא נשארת בטהרתה, היות ולא גזרו עליה טומאה, אלא גזרו רק בנגיעה בחיבורין, מפני החשש שמא בשעת החיבור, תיגע גם היד הטמאה בקודש.

אם כן,

מאי רבותא ד

יד

"נגובה

" [מה חידוש יש ביד נגובה שהיא מטמאה את הקודש]?

והרי כיון שאנו חוששים שהיד הטמאה עצמה, שהיא שני לטומאה תגע בקודש, בשעת החיבור, הרי ודאי שיד טמאה מטמאה את הקודש בעצמה, ואין היא צריכה למשקין שבתוכה כדי לטמאות אותו?!

איתמר נמי

, שהיד השניה, הטהורה, שנגעה בטמאה, מטמאת אפילו שלא בחיבורין, כיון שהיא עצמה נטמאת [טורי אבן]:

דאיתמר:

אמר ריש לקיש: לא שנו

שידו הטמאה של אדם הנוגעת ביד טהורה מטמאת אותה,

אלא

כשנגעה היד הטמאה ב

ידו

הטהורה, שלו עצמו.