Haguiga 18b — le Talmud en français

מתניתין:

א. עשו חכמים "מעלות", זו למעלה מזו, בשמירת טהרה של מעשר שני, תרומה, בשר קודש, ומי חטאת של פרה אדומה [להזות מהם על טמאי מתים].

המעלות שעשו הן בשלשה תחומי טהרה:

האחד, טהרת הידים.

השני, כוונת הטהרה של האדם בטבילה.

השלישי, טהרת הבגדים של האנשים האוכלים תרומה, מעשר וקדשים, והעוסקים במי חטאת.

"מעלות" אלו כולן - מדברי סופרים הן.

והזכירה משנתנו את מעלות הטהרה האלו כאן, גבי הלכות הרגל, היות ויש חילוקי דינים בדיני הטהרה הללו בין ימות הרגל לשאר ימות השנה, וכפי שיתבאר בפרק הבא.

ב. שלמה המלך גזר על הידים שיהיו "טמאות", ויהיו טובלין אותן לאכילת קודש.

ג. בדורות מאוחרים יותר, גזרו חכמים בכמה דברים שיהיו מטמאין את הידים הנוגעות בהם [ומפורטים הם בפרק ראשון של שבת דף יג ואילך].

ובדורות מאוחרים יותר, גזרו טומאה אפילו על סתם ידים, ואפילו אין ידועה להן טומאה כל שהיא, מפני שהידים "עסקניות הן".

[רש"י במסכת שבת יד א, ביאר שהידים נוגעות במקומות המסואבים, כגון בבשרו ובמקום הטינופת, וגנאי הוא לטומאה שתאכל בידים מסואבות, ולכן גזרו עליהן טומאה כאילו נגעו בטומאה].

ד. כל טומאות הידים, עשאון חכמים כדין "שני לטומאה", שהוא פוסל את התרומה שהוא נוגע בה, ומטמא את הקודש לעשותו שלישי לטומאה. וכשיגע הקודש שנעשה "שלישי לטומאה" בקודש אחר, הוא יעשה אותו "רביעי לטומאה בקודש", ובכך יפסלנו.

ה. עוד יתבאר בסוגייתנו, דין מעשר שני: האם הוא כתרומה, להפסל בנגיעת שני לטומאה [או להפסל מנגיעת ידיים שיש להם דין שני לטומאה], או שהוא כחולין, ואינו נטמא מנגיעת שני לטומאה או מנגיעת ידיים.

א. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין טהרת הידים:

נוטלין לידים

, זה שאפשר לטהר את הידים על ידי נטילתן במים בלבד, בלי צורך בהטבלתן במקוה של ארבעים סאה, הוא רק

ל

ענין

חולין, ול

ענין

מעשר

שני

ול

ענין

תרומה

.

ו

אילו

ל

פני אכילת [רש"י]

קודש

אין די בנטילת הידים, אלא

מטבילין

את הידים במקוה של ארבעים סאה.

וטבילת ידים לקודש, היא "מעלה בקודש" שעשו חכמים בענין טהרת הידים.

ו

אילו

ל

ענין נגיעה במי

חטאת

[מים המקודשים באפר פרה אדומה כדי להזות מהן על טמאי מתים], עשו חכמים מעלה חמורה יותר -

ש

אם נטמאו ידיו

בטומאת ידים בעלמא, שאינה מטמאת אלא את הידים -

נטמא

כל

גופו

לענין נגיעה במי חטאת. שאם נגע בגופו במי החטאת - פסלם, עד שיטבול את כל גופו. ואין די בטהרת ידיו.

ב. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין כוונה בטבילה:

אם

טבל

אדם

לחולין

, ו

הוחזק

[התכוין] להטהר

ל

שם

חולין

, שנתכוין בטבילתו להעמיד גופו בטהרה לשם חולין - הרי זה

אסור למעשר

שני! שאין די בטבילה שנעשתה בכוונה שכזו, לטהרו לענין מעשר שני.

ואם

טבל למעשר

שני ו

הוחזק

להטהר רק

למעשר

שני -

אסור לתרומה

, לפי שמעלתה של התרומה היא מעלה יותר חמורה מן המעלה של המעשר שני.

ואם

טבל לתרומה

ו

הוחזק ל

שם

תרומה

, הרי זה

אסור לקודש

, לפי שהקודש במעלה חמורה מן התרומה.

ואם

טבל לקודש

ו

הוחזק ל

שם

קודש

, הרי זה

אסור ל

מי

חטאת

, היות והחטאת היא במעלה חמורה הימנו.

אבל להיפך:

אם

טבל לחמור

והוחזק לו - הרי הוא

מותר לקל

. וכגון שטבל והוחזק למי חטאת הרי הוא מותר לקודש.

ואם

טבל ולא הוחזק

כלל, שנתכוין לרחיצה בעלמא בלבד - דינו הוא

כאילו לא טבל

.

ובגמרא יבואר מה משמיענו התנא בדין זה.

ג. ואלו הן המעלות שעשו חכמים לענין טהרת הבגדים:

א. יכול אדם לאכול מאכלי חולין בין כשהוא טמא ובין שהמאכלים טמאים, אך אדם הנוהג כן נקרא "עם הארץ".

ב. ה"פרושים" נקראים אותם אנשים שהיו מקפידים לאכול אף את חוליהן בטהרה. והיינו, הקפידו שהמאכלים עצמם יהיו טהורים, והקפידו שגופם יהיה טהור.

מתוך כך היו הפרושים נזהרים בטהרת כל אשר להם, כדי שלא ייטמאו מאכלי חוליהן.

ג. אך יש שנוהגים בדרגת טהרה גבוהה מזו, ואוכלים את חוליהן "על טהרת תרומה".

והיינו, שנזהרים בטהרת האוכל שלהם, אפילו הוא חולין, כאילו הוא היה תרומה. ואם על הצד שהוא תרומה היה האוכל הזה טמא, אין הם אוכלים אותו, על אף שמצד היותו חולין הוא טהור לגמרי.

וכגון מאכל שנגע בו שני לטומאה, שאם הוא תרומה הרי הוא נעשה שלישי לטומאה, ואם הוא חולין אינו נעשה שלישי לטומאה, כי אין מושג של שלישי לטומאה בחולין, אלא הוא טהור לגמרי. ובכל זאת היו הללו שאוכלים את מאכליהם על טהרת תרומה נמנעים מלאוכלו, כאילו הוא היה תרומה טמאה.

והיו עושין כן, כדי להרגיל עצמם בטהרת תרומה, ומתוך כך היו נזהרים בטהרת כל אשר להם, שלא ייטמאו אפילו בטומאה שאינה פוסלת אלא את התרומה.

ד. יש שהיו מוסיפים טהרה, ומקפידים לאכול חוליהן על טהרת הקודש, שטהרתו חמורה יותר מן התרומה [כגון: אוכל שנגע בשלישי לטומאה, שאינו נפסל להיות רביעי לטומאה, אלא אם היה בשר קודש, והם לא אכלו חוליהן שנגעו בשלישי לטומאה].

בגדי עם הארץ

, שאינם מקפידים לאכול את חוליהן בטהרה, הרי הם נחשבים כאילו הם טמאים בטומאת

"מדרס" ל

גבי

פרושין

[האוכלים את חוליהן על טהרת חולין בלבד].

"טומאת מדרס" מן התורה, נוהגת בדבר שזב או נדה ישבו או שכבו עליהם, והיא הטומאה החמורה ביותר מבין "אבות הטומאה" [להוציא מת, שהוא "אבי אבות הטומאה"], לפי שהיא מטמאת את האדם לטמא את בגדיו. והיינו, שמטמאה את האדם הנוגע בה בצורה כזאת, שלא רק הוא עצמו נטמא, אלא שהוא מטמא אף את בגדיו!

ואילו שאר "אבות הטומאה", מטמאים רק את האדם הנוגע בהן, והוא נעשה "ראשון לטומאה", אך אינו מטמא בגדיו, אלא רק אוכלים ומשקים שיגע בהם.

והטעם שבגדי עם הארץ נחשבים כטמאים בטומאת מדרס לפרושים, היא מפני שאנו חוששים שמא ישבה אשתו של העם הארץ כשהיא נדה על אותם הבגדים, ונעשו למדרס הנדה, שהוא אב הטומאה.

ואילו

בגדי פרושין

כטמאים בטומאת

מדרס

הן

ל

גבי כהנים

אוכלי תרומה

.

ומעלה היא בתרומה, שחוששים על בגדי הפרושים שנעשו מדרס לנדה, על אף שהפרושים האוכלים חוליהן בטהרת חולין משמרים את בגדיהם ממדרס הנדה, שמטמא אף את החולין.

בגדי אוכלי תרומה מדרס

הן

ל

גבי אוכלי

קודש

.

בגדי

אוכלי

קודש מדרס

הן

ל

גבי מי

חטאת

.

וכל האמור כאן הן מעלות מדברי סופרים, שאמרו: אין שמירת טהרתן של אלו חשובה שמירה אצל אלו. ומתוך שהם מצויים אלו אצל אלו, הרי זה כאילו לא שמרוה, ולכן גזרו בהם, בבגדיהן, שמא ישבה עליהם אשתו נדה, והרי הן מדרס הנדה.

ומוסיפה המשנה ומבארת, שבדבר זה אין חולקין כבוד לשום אדם [מאירי], ולפיכך:

יוסף בן יועזר היה חסיד שבכהונה

, ואוכל תרומות בטהרה, [ואף היה נשיא. מאירי],

ו

מכל מקום

היתה מטפחתו

טמאה בטומאת

מדרס לקודש

.

יוחנן בן גודגדא, היה אוכל

חוליו

על טהרת הקודש כל ימיו

.

ו

מכל מקום

היתה מטפחתו

נחשבת כטמאה בטומאת

מדרס ל

מי שנוגע במי

חטאת;

[אבל לקודש לא, שאין חילוק בין אוכל חולין על טהרת הקודש לקודש גמור, כמבואר בגמרא].

גמרא:

שנינו במשנה: נוטלין לידים לחולין ולמעשר:

ותמהינן: וכי

חולין ומעשר

שני -

מי בעו נטילת ידים

כלל?!

והרי טומאת ידים, בגדר שני לטומאה היא, ואין שני לטומאה מטמא אלא קודש ותרומה בלבד, וכמבואר במשנה שמביאה הגמרא, ומה צורך יש בנטילת הידיים לחולין ולמעשר שני!?

ורמינהי

סתירה לכך מהמשנה במסכת בכורים:

דתנן התם:

התרומה והביכורים

:

א.

חייבין

זרים

עליהן

אם אכלום במזיד -

מיתה

בידי שמים.

ב.

ו

חייבים הזרים שאכלום לתרומה ולביכורים בשוגג, בתשלום הקרן, ובתוספת תשלום של

חומש

על הקרן שמשלמים.

ג.

ואסור לזרים

לאכול את התרומה והבכורים באיסור לאו, שנאמר "וכל זר לא יאכל קודש".

ד.

והן

התרומה והבכורים, משניתנו לכהן - הרי הם

נכסי כהן

, שהם נחשבים ממונו הגמור, לקדש בהן את האשה, וליקח בדמיהן עבדים, קרקעות, ובהמה טמאה [רש"י].

ה.

ועולין

[מתבטלין כשנתערבו בחולין] רק

באחד ומאה

[מאה של היתר כנגד אחד של איסור]. אבל בפחות מכאן אין עולין, אלא כל החולין אסורים לזרים, ואינם כשאר איסורים שבטלים ברוב רגיל, של אחד בשניים.

ו.

וטעונין

התרומה והבכורים -

נטילת ידים

קודם שיגע בהן, שהרי גזרו חכמים עלהידים שיהיו שני לטומאה. וכל שני לטומאה פוסל את התרומה.

ז.

ו

טעון מי שנטמא בטומאה דאורייתא, וטבל,

הערב שמש

של אותו יום שטבל בו, כי רק משחלף והעריב אותו היום הוא נטהר לאכול בתרומה ובכורים.

הרי אלו

, כל הדינים האמורים, נוהגים אך ורק

בתרומה ובכורים, מה שאין כן במעשר

שני.

מעשר שני נאכל לזרים, ולכן לא שייכת בו מיתה וחומש על אכילתו. והחומש שצריכים להוסיף כשפודה מעשר שני אינו מענינה של ברייתא זו, שהרי תרומה ובכורים אינן נפדים כלל.

וכן אין מעשר שני נכסי בעליו לקנות בהן כל מה שירצה, היות ולא ניתן מעשר שני אלא לאכילה ושתיה וסיכה.

וכמו כן טמא שטבל ובא לאכול מעשר שני אינו טעון הערב שמש, אלא משטבל, הוא אוכל מעשר שני.

הרי לנו שסוברת המשנה הזו, כי אין מעשר שני טעון נטילת ידים לאכילתו,

וכל שכן בחולין

אין צריך עבורם נטילת ידים. וכיון שכן:

קשיא מעשר

, שבמשנתנו מבוא שצריך נטילת ידים,

אמעשר

במשנה בבכורים, שמבואר בה שאינו צריך?!

וכן

קשיא חולין

, שבמשנתנו הצריכה בהם נטילת ידים,

אחולין

שבאותה משנה משמע שפטורים מנטילה?!

ומפרשינן:

בשלמא מעשר אמעשר לא קשיא

, כי יש לחלק:

הא

המשנה בבכורים, שאינה מצריכה נטילת ידים למעשר שני -

רבי מאיר

היא.

והא

משנתנו המצריכה נטילת ידים למעשר שני -

רבנן

היא, שלשיטתם כל שני לטומאה, ובכלל זאת הידים, פוסלים אף מעשר שני, ולא רק תרומה וקודש [כדעת רבי מאיר. תוספות].

ומצינו את שיטת רבי מאיר, שאינו מצריך נטילת ידים למעשר, במסכת פרה,

דתנן

בה:

כל הטעון ביאת מים מדברי סופרים

,

כל אדם הטמא בטומאה שהיא רק מדברי סופרים, ואינה טומאה מן התורה, וחכמים הם שהצריכוהו לבוא במים וליטהר, ובכלל זה מי שידיו טמאות בטומאת ידים, שאינה אלא מדברי סופרים, הרי דינו הוא בגדר "שני לטומאה". ולפיכך הוא:

א.

מטמא את הקודש

לעשותו שלישי לטומאה, ומשיגע השלישי לטומאה בקודש אחר הוא יפסלנו.

ב.

ופוסל את התרומה

[אבל אין אותה תרומה מטמאת תרומה אחרת, שאין בתרומה אלא שלישי לטומאה, ולפיכך הוא קרוי "פוסל" ולא "מטמא"].

ג.

ומותר

אפילו באכילה

לחולין ולמעשר

שני,

דברי רבי מאיר

.

וחכמים אוסרים

במי שנטמא טומאה מדברי סופרים, ובכלל זה ידים -

במעשר

שני, אפילו בנגיעה.

ומשנתנו שהצריכה נטילה למעשר שני - היא כחכמים. והמשנה במסכת ביכורים שאינה מצריכה נטילת ידים למעשר שני, היא לפי רבי מאיר.

אלא

מה שהקשינו את סתירת המשניות מ

חולין אחולין

עדיין

קשיא?!

ומשנינן:

לא קשיא

:

כאן

משנתנו שהצריכה נטילה לחולין - מיירי

באכילה

, ואפילו לאכילת פירות של חולין, ולאו דוקא פת, צריך נטילת ידים.

כאן

המשנה במסכת פרה, שאינה מצרכת נטילה לחולין - מיירי

בנגיעה

בעלמא.

מתקיף לה רב שימי בר אשי

:

הרי

עד כאן לא פליגי רבנן עליה דרבי מאיר

במשנה בפרה -

אלא

ב

"אכילה" דמעשר!

כי אף לדעת חכמים אין איסור באכילה בלי נטילת ידים אלא באכילת מעשר שני, למי שנטמא בטומאה של חכמים, ובכללן ידים - [כאן חוזרת בה הגמרא, מהבנתה הקודמת בדעת חכמים לענין מעשר, שהוא אף לענין נגיעה.]

אבל בנגיעה דמעשר

שני,

ובאכילה דחולין

כולי עלמא

לא פליגי

שאין טומאת הידים מעכבת.

שהואיל ולא נאמר במשנה וחכמים "פוסלים" במעשר שני, אלא וחכמים "אוסרים" במעשר שני, הרי משמע שאף לענין מעשר שני לא אסרו חכמים אלא באכילה, ולא דיברו על פסול של נגיעה.

ומשמע מכל שלא אסרו אכילה אלא במעשר שני, שבחולין אפילו אכילה מותרת.

וכיון שכן, משנתנו, שהצריכה נטילה לחולין, אפילו אם תפרשנה באכילה, יקשה: כמאן היא?!

אלא

יש לומר כי

אידי

, זאת משנתנו,

ואידי

, וזאת המשנה במסכת פרה, מדובר בשתיהן

באכילה

: וחוזרת בה עתה הגמרא מן התירוץ על הקושיה ממעשר אמעשר שתירצה בתחילת הסוגיא: הא רבי מאיר והא רבנן.

אלא משנתנו כרבי מאיר היא, הסובר במשנה במסכת פרה שלא צריך נטילה למעשר שני אפילו באכילה, וכל שכן בחולין.

ו

מה שאמרה משנתנו שכן צריך נטילה למעשר ולחולין -

לא קשיא!

כאן

משנתנו שהצריכה נטילה לחולין ולמעשר שני - מדברת

באכילה דנהמא

[פת], שהצריכו חכמים נטילת ידים לפני אכילת פת, אפילו של חולין, משום "סרך תרומה", כדי שירגילו אוכלי תרומה ליטול את ידיהם לפני אכילת תרומה [חולין קו א].

כאן

המשניות במסכת בכורים ובמסכת פרה, שלא הצריך בהן רבי מאיר נטילה למעשר ולחולין - מדברות

באכילה דפירי

[אכילת פירות].

דאמר רב נחמן: כל הנוטל ידיו לפירות, הרי זה מ"גסי הרוח

",

שמתיימר לנהוג עצמו בצדקות, בדבר שאין בו חובה.

תנו רבנן: הנוטל ידיו

:

אם

נתכוון

בנטילתן לטהר אותן הרי

ידיו טהורות

. אבל

לא נתכוון

לטהרן, הרי

ידיו

ממשיכות להיות

טמאות

.

וכן המטביל ידיו

במקוה של ארבעים סאה:

אם

נתכוון

לטהרן, הרי

ידיו טהורות

, ואם

לא נתכוון

לטהרן, הרי

ידיו טמאות

.

ותמהינן:

והתניא: בין נתכוון בין לא נתכוון

-

ידיו טהורות?!

אמר רב נחמן: לא קשיא

:

כאן

דקתני אפילו לא נתכוון ידיו טהורות -

ל

אכילת פת של

חולין

.