Haguiga 10b — le Talmud en français

ומפרשינן: כי טעם הפטור כאן [בין לרבי שמעון בין לרבי יהודה], הוא משום ש

"מלאכת מחשבת

" הוא ש

אסרה תורה

.

ו

אינו אלא שערה, כיון ש

"מלאכת מחשבת" לא כתיבא

גבי שבת, אלא במלאכת המשכן הוא נכתב, ומתוך סמיכות פרשת שבת למלאכת המשכן [בפרשת ויקהל] אנו למדים שלא אסרה תורה בשבת אלא מלאכת מחשבת. שנינו במשנה:

חגיגות

והמעילות, הרי הם כהררים התלויין בשערה:

ותמהינן: הרי חגיגות

מיכתב כתיבן

[כתובים הם במפורש] בתורה, שנאמר: וחגותם אותו חג לה', והאיך שנינו שהחגיגות תלויות בשערה?! ומשנינן:

לא צריכא

, לפיכך חשובים הם כהררים התלויים בשערה, מפני שאין הפסוק מוכרח לפרשו על קרבן חגיגה.

ו

כדאמר ליה רב פפא לאביי: ממאי דהאי "וחגותם אותו חג לה

'" פירושו:

זביחה

, ובא ללמד על קרבן חגיגה?

והרי

דילמא: חוגו חגא

[הרבו שמחה וחגיגה]

קאמר רחמנא?!

והואיל ואין מוכרח לפרש את הפסוק על קרבן חגיגה, אין קרבן חגיגה אלא כתלוי ב"שערה".

ותמהה הגמרא על שאמרנו כי אין הכרח לפרש את הכתוב על קרבן חגיגה [ולכן אינם אלא כהררים התלויים בשערה]:

אלא מעתה

, שלשון "וחגותם" אינו בהכרח קרבן, וכי נאמר כי הא

דכתיב

במצרים: ואחר באו משה ואהרן ויאמרו אל פרעה: כה אמר ה' שלח את עמי

"ויחוגו" לי במדבר, הכי נמי

תפרש שאין הכוונה לקרבן, אלא:

חוגו חגא הוא?!

והרי ודאי שקרבן הוא! וכדמפרש ואזיל; וכשם שמתפרש לשון חגיגה במצרים לקרבן, כך פשיטא שהחגיגה האמורה ביום טוב אף היא לקרבן. ואין קרבן חגיגה תלוי בשערה!

וכי תימא הכי נמי

[אכן אף במצרים אין הכוונה לקרבן אלא לחגיגה בעלמא],

והכתיב

: "ויקרא פרעה אל משה ויאמר: לכו עבדו את ה', רק צאנכם ובקרכם יוצג [במצרים].

ויאמר משה

[לפרעה]:

גם אתה תתן בידינו זבחים

[שלמים]

ועולות

[כדי שנחוג במדבר, כמו שאמרתי].

ועל כרחך שלשון חגיגה שאודותיו דיבר משה מתפרש לקרבן, ואם כן, גם "וחגותם" האמור ביום טוב פירושו חגיגה בקרבן, ונמצא שדין קרבן חגיגה מפורש בתורה ואינו תלוי בשערה?!

ומפרשינן: אף במצרים אינו בהכרח לקרבן.

כי

דילמא הכי קאמר רחמנא: אכלו ושתו, וחוגו חגא קמאי

[לפני]!

ולשון "זבחים" שאמר משה לפרעה שיתן בידם, אינו שלמים, אלא בשר בהמות שחוטות כדי לאוכלן.

ואף ביום טוב אין לשון "וחגותם" בהכרח לקרבן, ואין תלוי דין הקרבן אלא בשערה. ואכתי תמהינן על שאנו אומרים שאין הקרבן מפורש [כי יתכן שאמרה תורה "וחגותם" לחגיגה ולשמחה]:

לא סלקא דעתך

לומר שאין הקרבן מפורש בתורה.

ד

הא

כתיב: ולא ילין חלב חגי עד בוקר

[החלב של ה"חג" שלי, שהוא האימורין המוקטרים על המזבח, לא ילין עד הבוקר הבא אחריו, אלא יקטיר את החלב ביום החג, ואם "לנו" האימורים, שעבר עליהם הלילה בלא הקטרה על המזבח, נפסלו].

ואי סלקא דעתך

שאין קרבן החגיגה מפורש בתורה, ומה שאמרה תורה "וחגותם" -

חוגו חגא הוא

[ב"ח], ואף "חלב חגי" משמעותו שלא ילין חלב הבהמה שנשחטה לשמחה ולחגיגה, ולא לקרבן.

אי אפשר לומר כן.

שהרי: וכי

תרבא

[חלב]

לחגא אית ליה!?

וכי יש חלב הנפסל ב"לינה" בבהמה המובאת לשמחה וחגיגה?!

והרי אין שום משמעות ל"חלב" אלא לקרבן, להקטירו על גבי המזבח.

ובהכרח שעל חלב הקרבן הכתוב מדבר, ללמדך שלא ילין עד הבוקר אלא יקטירו על המזבח לפנינ עלות השחר.

והרי לך קרבן מפורש, ואינו תלוי בשערה.

ומפרשינן: אכן אין הדבר מפורש בתורה, ואין מפסוק זה ראיה, כי:

ודלמא הכי קאמר רחמנא: חלב הבא בזמן "חג

" -

לא ילין!

והיינו, קרבנות של נדר ונדבה שאתה מביא בחג, לא ילינו עד הבוקר אלא יוקטרו קודם לכן. ואין הכתוב מדבר על קרבן חגיגה, ולכן היא אינה מפורשת בתורה.

ותמהה הגמרא על שאנו אומרים כי יש לפרש פסוק זה על שאר קרבנות שהובאו בחג [ולכן אין החגיגה מפורשת אלא תלויה בשערה]:

אלא מעתה

, שמשמעות "לא ילין חלב חגי" היא איסור לינה בחלב קרבנות הנדרים והנדבות המובאים בחג, האם גם נאמר לפי זה כי רק חלב

הבא בזמן חג

["חלב חגי"],

הוא דלא ילין, הא

חלב

דכל השנה כולה ילין?!

והרי זה לא יתכן.

כי "היא העולה על מוקדה על המזבח [אברים של עולה יהיו על המזבח להקטרה]

כל הלילה עד הבקר" כתיב

, ולא לאחריו! הרי שבכל הקרבנות אסורה לינת האימורים [ובכללם ה"חלב"], ואין אתה יכול לפרש את איסור הלינה שבפסוק "לא ילין חלב חגי" רק בקרבנות הבאות ברגל לבדם?!

ואם כן, בהכרח, שמדבר הפסוק בחלב קרבן החגיגה, ונמצא קרבן חגיגה מפורש בתורה, ואינו תלוי בשערה.

ומפרשינן:

דילמא

אין כוונת הכתוב לקרבן חגיגה, אלא לקרבנות הבאות בחג. ודקשיא לך הרי כל הקרבנות שבכל זמן אסור להלינם, ולא רק ברגל, ממאמר הכתוב "כל הלילה עד הבוקר", אין זו קושיא, כי:

אי מההיא

קרא

הוה אמינא

[לשון "הוה אמינא" לאו דוקא, אלא כך הוא באמת, שפת אמת]

ההוא

קרא

ל

מצות

עשה

הוא בא, שיקריבו את אימורי כל הקרבנות עד לפני סוף הלילה, ולא ילינו אותם כל הלילה.

ולפיכך

כתב רחמנא האי

קרא, "לא ילין חלב חגי עד בוקר", כדי

ל

חדש בקרבנות נדר ונדבה הבאים ברגל [בלבד!] איסור

לאו

, שלא ישהו אותם עד הבוקר.

ולא התחדש איסור הלאו הזה אלא בקרבנות הבאים בחג, ואילו קרבנות הבאים בשאר ימות השנה איסור לינת אימוריהם אינו אלא ב"עשה".

ועדיין יכולים אנו לומר שאין החגיגה מפורשת בתורה, ואינה אלא תלויה בשערה.

ודוחה הגמרא: כיצד אפשר לפרש את הכתוב "לא ילין חלב חגי" על כל קרבנות הרגל,

ללאו

על לינה ברגל, מלבד העשה שבכל הקרבנות?!

והרי כבר

כתב

רחמנא

קרא אחרינא

ללאו של איסור לינה בשאר הקרבנות, במשך כל ימות השנה: שנאמר

"ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב, ביום הראשון לבקר

"

ומוכח שהפסוק "לא ילין חלב חגי" אינו בא ללמד חידוש איסור לינה של הקרבנות הבאים בחג, אלא בקרבן חגיגה הכתוב מדבר, ונמצאת קרבן חגיגה מפורש בתורה!

ושוב טוענת הגמרא:

ודלמא

אכן בא הכתוב לחדש איסור לינה בשאר הקרבנות הבאים בחג, ואינו בא לגלות על קרבן חגיגה, אלא בא הכתוב

לעבור עליו

, באיסור לינה נוסף, בשאר הקרבנות הבאים בחג.

כדי שיהיה המשהה הקטרת אימורים בחג עובר על הלינה

בשני לאוין ועשה

.

ומאחר שנתבאר שאין קרבן חגיגה מפורש בתורה, צריכים אנו לבאר היכן היא רמוזה בתורה.

ומפרשינן:

אלא, אתיא

קרבן חגיגה ביום טוב בגזירה שוה

"מדבר מדבר

".

כתיב הכא

במצרים:

ויחגו לי "במדבר

".

וכתיב התם: הזבחים ומנחה הגשתם לי "במדבר

".

מה להלן זבחים, אף כאן זבחים

נמצא פירוש הכתוב "ויחגו לי במדבר" לקרבן. ולכן, אף "וחגותם" האמור ביום טוב לקרבן הוא.

ומאי "כהררין התלויין בשערה

", כלומר: למה אנו קוראים ללימוד זה "שערה", אף שגזירה שוה היא כדבר המפורש בתורה?

משום ש

דברי תורה

["ויחגו לי במדבר"]

מדברי קבלה

["הזבחים ומנחה"]

לא ילפינן

, ולכן, אין חשובה גזירה שוה זו כמקור גמור, אלא רק כשערה, לתלות עליה את המקור לכך ש"ויחוגו" האמור במצרים הוא בקרבן, ובעקבותיה ללמוד את החגיגה ביום טוב.

שנינו במשנה: חגיגות

והמעילות

הרי הם כהררים התלויים בשערה:

ותמהינן: הרי דין המעילות

מיכתב כתיבן

בהדיא בתורה, ואינן תלויין בשערה?!

אמר רמי בר חמא: לא נצרכא אלא לכדתנן

[כלומר: הדין המבואר במשנה זו, וכיוצא בה, הוא זה שתלוי בשערה]:

השליח שעשה שליחותו

ששלחו בעל הבית. כגון: שהיה לבעל הבית מעות הקדש, ונתחלפו לו במעות חולין שלו, ואמר לשליח: צא וקח לי בהן חלוק או טלית, והלך השליח וקנה כאשר נצטוה, הרי

בעל הבית מעל

, ולא השליח, כיון ששלוחו של אדם כמותו.

אך אם

לא עשה

השליח

שליחותו

, אלא הלך וקנה בהם דבר אחר, שלא ציוהו בעל הבית, הרי ה

שליח מעל

ולא בעל הבית. כיון שלענין זה אינו שליח, והרי השליח כשאר מוציא מעות הקדש, והוא המועל, ולא מי ששלחו.

והדין האמור ברישא הוא התלוי בשערה. כי יש לתמוה ולומר:

וכי

גם במקום שכן

עשה

השליח

שליחותו

-

אמאי מעל

בעל הבית?!

וכי

יתכן לומר ש

זה

השליח

חוטא

, שמוציא את מעות ההקדש לחולין,

וזה

בעל הבית ששלחו

מתחייב

על ידו!?

והרי קיימא לן: אין שליח לדבר עבירה, ואין השולח מתחייב על ידי שלוחו?!

ו

היינו

חידוש זה שמתחייב המשלח -

כהררין התלויים בשערה

.

אמר

דחה

רבא: ומאי קושיא

היא זו?!

דילמא שאני מעילה

, שאנו מחייבים את המשלח אף שבעלמא אין שליח לדבר עבירה, משום

דילפא

מעילה בגזירה שוה

"חטא חטא" מתרומה

.

נאמר במעילה: נפש כי תמעול מעל "וחטאה" בשגגה מקדשי ה', ונאמר בתרומה: ולא תשאו עליו "חטא" בהרימכם את חלבו ממנו.

מה התם

בתרומה,

שלוחו של אדם כמותו

שנאמר: כן תרימו "גם" אתם תרומת ה' - "גם" לרבות שלוחכם.

אף כאן

במעילה,

שלוחו של אדם כמותו

ואף שלדבר עבירה הוא.

וכיון שמגזירה שוה הוא נלמד, אין זה תלוי בשערה, אלא כדבר המפורש בתורה!?

אלא, אמר רבא: לא נצרכא אלא לכדתניא

[הדין התלוי בשערה הוא זה שלמדנו בברייתא]:

בעל הבית שנתן בשוגג ביד שלוחו מעות של הקדש כדי ליקח לו חלוק או טלית, ו

נזכר בעל הבית

שמעות הקדש הן קודם שהגיע השליח אצל החנוני,

ולא נזכר שליח

שמעות הקדש הם, והוציאם - הרי ה

שליח מעל

ולא המשלח.

והטעם: הואיל וודאי ביטל המשלח את שליחותו משנזכר, שהרי אין רצונו שיוציא השליח מעות של הקדש, בטלה שליחותו. ולפיכך פטור המשלח וחייב השליח, שהרי הוציא מעות הקדש לחולין ולא בתורת שליחות [רש"י].

והרי יש לנו לתמוה ולומר:

שליח עניא

-

מאי קא עביד!?

[וכי מה עשה השליח המסכן שאתה מחייבו]?!

והרי קרוב לאונס הוא, כיון שלא ידע שמעות של הקדש הם, ולמה חייב [תוספות]?!

היינו כהררין התלויין בשערה

.

אמר רב אשי: מאי קושיא

היא זו?

! דלמא

לכן מעל השליח,

מידי דהוה א

שאר

מוציא מעות הקדש לחולין!?

כלומר: אין זה אונס אלא שוגג, וכל חיוב על מעילה, בשוגג הוא?!

אלא אמר רב אשי: לא נצרכא אלא לכדתנן

:

נטל

לעצמו

אבן או קורה של הקדש, הרי זה לא מעל

בנטילה.

ואם

נתנה

הנוטל

לחבירו

:

הוא

, הנוטל,

מעל

בנתינתו, שהרי הוציאן מיד הקדש לחולין [רש"י].

וחבירו לא מעל

לכשישתמש בהם, הואיל ועל ידי מעילת הנותן כבר יצאו לחולין.

ותלוי הוא בשערה, כי יש לתמוה, ולומר:

מכדי מישקל שקלה

[הרי לקחה הנוטל], ואם כן

מה לי הוא

[מה לי השאירם בידו],

ומה לי

נתנה ל

חבירו

, בין כך ובין כך יש לנוטל למעול [על פי רש"י במסכת מעילה]?!

כלומר: הואיל והוצאה מרשות הקדש חשובה מעילה, מה הפרש יש בין הוצאה מרשות הקדש לרשותו, לבין הוצאה לרשותו של אחר?!

היינו כהררין התלויים בשערה

.

ודחינן:

ומאי קושיא

היא זו?

! דילמא כד

פירשה

שמואל

.