Berakhot 53a — le Talmud en français

אי נימא

ש

"לא שבת" מחמת

שנעשתה בו

מלאכה,

והכוונה שאין מברכין עליו

אפילו

אם לא שבת

ממלאכה דהתירא,

כגון שהדליקוהו לצורך חולה שיש בו סכנה,

ו

הרי אי אפשר לומר כן, כי

התניא "אור של חיה

[שהודלק בשבת לצורך יולדת]

ושל

חולה

שיש בו סכנה

מברכין עליו"?

אמר רב נחמן בר יצחק: מאי "שבת"?

-

ששבת מחמת מלאכת עבירה

, ואפילו אם נעשתה בו מלאכה המותרת מברכין עליו

תניא נמי הכי

עששית ש

הדליק בה נר לפני שבת, ו

היתה דולקת והולכת

בביתו של ישראל

כל היום כולו, למוצאי שבת

מברכין עליה

, כי לא נעשתה בה עבירה.

תנו רבנן: נכרי שהדליק

במוצאי שבת את נרו

מ

נר של

ישראל,

ו

כן

ישראל שהדליק

את נרו

מ

נר של

נכרי, מברכין עליו.

אבל

נכרי

שהדליק במוצאי שבת את נרו

מ

נר של

מנכרי, אין מברכין עליו.

ומבררת הגמרא:

מאי שנא נכרי

שהדליק

מנכרי דלא

מברכין על נרו? - אם

משום

שהדליק את נרו מנר ד

לא שבת, אי הכי ישראל

שהדליק

מנכרי נמי

למה מברכין על נרו, ו

הא לא שבת?

וכי תימא הך איסורא אזל ליה,

כי האש מתחדשת בכל רגע ורגע, ונמצא שהאש שהדליק מהנכרי כבר איננה,

והא

, השלהבת שלפנינו -

אחרינא הוא, ו

בה לא נעשה איסור, שהרי

בידא דישראל קא מתילדא,

אם כן יקשה,

אלא הא דתניא "המוציא שלהבת

מרשות היחיד

לרשות הרבים, חייב",

ואם כל רגע נוצרת אש אחרת,

אמאי חייב

על הוצאת חפץ מרשות אחת והנחתו ברשות אחרת, והרי

מה שעקר לא הניח, ומה שהניח לא עקר?

אלא לעולם,

באמת אש

דאיסורא נמי איתיה

בנר שהודלק מהנר של הנכרי, אך נוספת עמה עוד אש של היתר,

וכי קא מברך

על נר שהדליק הישראל מנר של נכרי -

אתוספתא

אש

דהתירא קא מברך.

מקשה הגמרא:

אי הכי,

שמברך על תוספת אש ההיתר,

נכרי

שהדליק את נרו

מ

נר של

נכרי נמי

יוכל לברך על תוספת האש המותרת שבו? -

מתרצת הגמרא:

אין הכי נמי,

מעיקר הדין היה יכול לברך על התוספת, אך גזרו

גזרה

שלא יברך על נר שהדליק נכרי מנר חברו,

משום

שחששו שיבא לברך על הנר של ה

נכרי

ה

ראשון, ו

אפילו כאשר עדיין לא נוספה בו אש של היתר, דהיינו ב

"עמוד ראשון",

שהוא השלהבת הראשונה הדולקת מיד בצאת השבת.

תנו רבנן: היה מהלך

במוצאי שבת

חוץ לכרך, וראה אור, אם רוב

תושבי העיר

נכרים, אינו מברך

"בורא מאורי האש, על אור זה, כי יתכן ש"לא שבת", ו

אם רוב

תושבי העיר

ישראל, מברך.

תמהה הגמרא:

הא גופא קשיא: אמרת

ברישא

"אם רוב נכרים אינו מברך",

ומשמע -

הא מחצה על מחצה, מברך, ו

אילו

הדר תני

בסיפא

"אם רוב ישראל מברך",

ומשמע -

הא מחצה על מחצה, אינו מברך?

מבארת הגמרא:

בדין הוא דאפילו

אם תושבי העיר הם

מחצה על מחצה

ישראל ונכרים

נמי מברך,

ואיידי דתנא רישא "רוב נכרים", תנא סיפא "רוב ישראל".

תנו רבנן: היה מהלך

במוצאי שבת

חוץ לכרך, וראה תינוק ואבוקה בידו, בודק אחריו, אם ישראל הוא, מברך, אם נכרי

הוא, אינו מברך.

שואלת הגמרא:

מאי איריא "תינוק",

והרי

אפילו

אם אוחז האבוקה הוא

גדול, נמי

יהא הדין כן?

אמר רב יהודה אמר רב: הכא ב

תחילת הלילה

סמוך ל

אחר

שקיעת החמה עסקינן,

ולפיכך אם ראוה שהאבוקה בידי

גדול, מוכחא מילתא דודאי נכרי הוא,

כי ישראל גדול לא היה אוחז אבוקה סמוך לצאת השבת. ורק כשהיא ביד

תינוק,

יש לו לבדוק, כי

אימר ישראל הוא, אקרי ונקיט

[יתכן שקרה מקרה ונטל אבוקה בשעה כזו].

תנו רבנן: היה מהלך

במוצאי שבת

חוץ לכרך, וראה אור, אם

היה האור

עבה כפי

הכבשן, מברך עליו,

כי אור בשיעור כזה מדליקים אותו כדי להאיר,

ואם לאו, אינו מברך עליו,

כי ודאי לא הודלק להאיר, אלא לבשל בו, ואין מברכים אלא על אש שהודלקה כדי להאיר.

הגמרא מקשה סתירה בין הברייתות שהביאו דין זה:

תני חדא, אור של כבשן מברכין עליו.

ותניא אידך, אין מברכין עליו?

מבארת הגמרא:

לא קשיא.

כי

הא,

הברייתא ש"אין מברכין עליו", עוסקת באור כשיעור שמדליקים בכבשן

בתחלה

[בתחילת תהליך שריפת אבני הסיד בכבשן].

ואילו

הא,

הברייתא ש"מברכין עליו", עוסקת באור כשיעור שמדליקים בכבשן

לבסוף

[בגמר תהליך שריפת האבנים], שאז מבעירים אש גדולה למעלה , ובה משתמשים גם להאיר.

הגמרא מקשה עוד סתירה בין הברייתות:

תני חדא "אור של תנור ושל כירים מברכין עליו", ותניא אידך "אין מברכין עליו"?

מתרצת הגמרא:

לא קשיא,

כי

הא

הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת באור שמדליקים בתנור וכיריים

בתחלה

[בתחילת ההסקה], ואילו

הא

הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באור שמדליקים בהם

לבסוף

[אחר ההסקה, שאז מוסיפין קיסמים דקים בפי התנור, כדי לשמור על חומו, וגם כדי להאיר בהם. הגמרא מקשה עוד סתירה בין הברייתות:

תני חדא "אור של בית הכנסת ושל בית המדרש מברכין עליו", ותניא אידך "אין מברכין עליו"?

מתרצת הגמרא:

לא קשיא,

כי

הא

הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת בבית כנסת

דאיכא

בו

אדם חשוב,

והנרות הודלקו לכבודו ולא בכדי להאיר, ואילו

הא

הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באופן

דליכא אדם חשוב,

והנרות דולקות בבית הכנסת כדי להאיר.

ואי בעית אימא: הא והא

שתי הברייתות עוסקות במקום

דאיכא אדם חשוב, ו

בכל זאת

לא קשיא,

כי

הא

הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באופן

דאיכא חזנא

[שמש] שאוכל בבית הכנסת , והנר משמש גם לאור הנחוץ לו, ואילו

הא

הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת בבית כנסת

דליכא חזנא,

והנר שהודלק לכבוד האדם החשוב, אין מטרתו להאיר.

ואי בעית אימא: הא והא

שתי הברייתות עוסקות במקום

דאיכא חזנא, ו

בכל זאת

לא קשיא,

כי

הא

הברייתא ש"אין מברכין עליו" - עוסקת באופן

דאיכא סהרא

[אור הלבנה] והוא מאיר לשמש האוכל בבית הכנסת, ואין לו צורך באור הנר שהודלק לכבוד האדם החשוב, ואילו

הא

הברייתא ש"מברכין עליו" - עוסקת באופן

דליכא סהרא,

ואז הנר נצרך גם כדי להאיר בו לשמש.

תנו רבנן: היו יושבין בבית המדרש

במוצאי שבת,

והביאו אור לפניהם, בית שמאי אומרים כל אחד ואחד מברך לעצמו, ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן,

משום שנאמר

[משלי יד כח]

"ברוב עם הדרת מלך".

דנה הגמרא:

בשלמא

דעת

בית הלל

מובנת, כי הם

מפרשי טעמא, אלא בית שמאי מאי טעמא?

-

קסברי,

שעדיף שכל אחד יברך לעצמו,

מפני בטול בית המדרש,

שאם אחד מברך ומוציא את כלם, הרי כל הלומדים צריכים להפסיק מלימודם כדי לכוון לצאת בברכתו ולענות אמן.

תניא נמי הכי: "

תלמידיו

של בית רבן גמליאל לא היו אומרים 'מרפא'

לאדם המתעטש

בבית המדרש, מפני בטול בית המדרש".

שנינו במשנה:

אין מברכין לא על הנר ולא על הבשמים של מתים.

דנה הגמרא:

מאי טעמא?

-

נר

המונח ליד המת,

לכבוד

המת

הוא דעבידא,

ואין מברכים אלא על נר שהודלק כדי להאיר. וכן

בשמים

המונחים ליד המת,

לעבורי ריחא

הרע מהמת

הוא דעבידי,

ואילו ברכת הבשמים נתקנה רק כשנוטלן להריח בהן.

אמר רב יהודה אמר רב: כל

מת

ש

מפני חשיבותו היו

מוציאין לפניו

נר בין

ביום ו

בין

בלילה,

אם הוציאו לפניו נר במוצאי שבת,

אין מברכין עליו,

כי לא הודלק כדי להאיר, אלא רק לכבוד המת.

וכל

מת

שאין מוציאין לפניו

נר

אלא בלילה,

כדי להאיר את הדרך, אם הוציאו לפנו נר במוצאי שבת,

מברכין עליו.

אמר רב הונא: בשמים

שאיסטניס נוטל עמו כדי להעביר ריח

של בית הכסא,

ושמן

מבושם

העשוי

לסוכו על הידים אחר הסעודה, כדי

להעביר

בו

את הזוהמא, אין

מברכין עליו

בורא מיני בשמים .

מדייקת הגמרא:

למימרא דכל היכא ד

הבשמים

לאו לריחא עבידא, לא מברכין עלויה,

ועל כך

מיתיבי

מברייתא:

"הנכנס לחנותו של בשם

והריח ריח, אפילו ישב שם כל היום כולו, אינו מברך אלא פעם אחד. נכנס ויצא, נכנס ויצא, מברך על כל פעם ופעם

", והא הכא

בחנותו של בשם

דלאו לריחא הוא דעבידא,

אלא כדי למכרם,

ו

בכל זאת

קמברך?

מתרצת הגמרא:

אין,

הבשמים בחנותו של בשם

לריחא נמי הוא דעבידא,

שהרי מניחם שם

כי היכי דנירחו אינשי, וניתו ונזבון מיניה.

תנו רבנן: היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח, אם רוב

תושבי הכרך

עובדי כוכבים, אינו מברך,

כי יתכן שהריח בא מבשמים של עבודה זרה, ו

אם רוב ישראל, מברך,

רבי

יוסי אומר, אפילו רוב ישראל נמי אינו מברך, מפני שבנות ישראל מקטרות ל

העביר

כשפים

[רוחות רעות] מביתם, ואין בשמים אלו מיועדים כדי להריח בהם. תמהה הגמרא:

אטו כולהו לכשפים מקטרן,

והרי רק מיעוטן עושות כך, ועדיין רוב הבשמים ראויים לברכה? מבארת הגמרא:

הוה לה מיעוטא לכשפים, ומיעוטא

נוסף

נמי

אינו ראוי לברכה, כי נעשה כדי

לגמר את הכלים, אשתכח

ששני המיעוטים יחד הם

רובא דלאו לריחא עביד, וכל רובא דלאו לריחא

עביד, לא מברך.

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: המהלך בערבי שבתות בטבריא ובמוצאי שבתות בצפורי והריח ריח, אינו מברך, מפני שחזקתו אינו עשוי אלא לגמר בו את הכלים,

כי בטבריא היו מגמרים את הבגדים בערב שבת, כדי שיריחו טוב בשבת, ואילו בצפורי עשו כן במוצאי שבת, כדי להתנחם על נטילת הנשמה היתירה.

תנו רבנן: היה מהלך בשוק של עובדי כוכבים,

אם

נתרצה להריח, הרי זה חוטא,

כי נהנה מעבודה זרה ברצון.