Berakhot 34a — le Talmud en français

הרי בקריאתו השניה הוא מגלה שקודם לכן דבר כאיש אל חברו, ולכן לא כיוון, וכי

חברותא כלפי שמיא מי איכא?!

הרי מלמדים אותו לכוון, ו

אי

דרכו ש

לא

ל

כוון דעתיה מעיקרא,

מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין דעתיה.

מתניתין:

(האומר "יברכוך טובים", הרי זה דרכי מינות,

כי משמע כאילו רק הטובים ראויים לברך את ה', אך באמת צריך לצרף גם את הרשעים ולהתפלל עמם

).

שליח צבור

העובר לפני התיבה וטעה

באמצע תפלת שמונה עשרה, ואינו יודע כיצד לתקן ולהמשיך תפלתו,

יעבור אחר

וימשיך את התפלה

תחתיו, ו

אף שבכל תפלה ראוי לסרב מעט כאשר מבקשים ממנו לרדת לפני התיבה, באופן זה, כיון שגנאי הוא שתנא התפלה מופסקת זמן רב,

לא יהא

השני

סרבן באותה שעה,

אלא יסכים מיד לרדת לפני התיבה.

מהיכן הוא

השני

מתחיל?

-

מתחלת הברכה

שטעה זה

הראשון.

שליח צבור

העובר לפני התיבה, לא יענה אמן אחר

ברכת

הכהנים, מפני

חשש

הטרוף

[שיתבלבל בהקראת תיבות ברכת כהנים].

ו

מפני חשש זה, אפילו

אם אין שם כהן אלא הוא, לא ישא את כפיו,

שמא יטעה ולא יתחיל כראוי בברכת שים שלום,

ו

אולם

אם הבטחתו

[בטוח בעצמו]

ש

יכול

הוא

להיות

נושא את כפיו וחוזר לתפלתו

בלא טעות,

רשאי

לשאת את כפיו.

חסר טקסט ה

ט"ז

[קכח יד] נקט שההיתר רק לשאת כפיו, כי החשש שמא מחמת אימת הציבור יתבלבל בברכת שים שלום [רש"י ד"ה אם], ועל כך יכול להיות מובטח כפי הכרת טבע עצמו, אך בעניית אמן אחר הכהנים, החשש שיתבלבל מחמת כוונתו באמן, ועל כך אינו יכול להיות מובטח, כי אין בידו להפוך מחשבתו כרצונו, ואינו רשאי לענות. אולם ב

מדרש רבה

[ריש כי תבא] אמרו שאם יכול לחזור לתפלתו, יענה גם אמן. וביאר

בתוס'

יו"ט

שהמשנה נקטה חידוש שאפילו נושא כפיו, אף שהוא הפסק גדול. וכל שכן שיענה אמן. אך מסקנתו, שאין למדין הלכה ממדרש. וכתב ה

פרי חדש

, שלא דייק, כי בדבר שלא התפרש בש"ס סומכים על מדרש.

ובאליהו רבה

כתב שאם מתפלל מתוך הסידור ומובטח לו שלא יתבלבל, מותר, וב

חיי

אדם

[לב] נקט שכל המתפלל מתוך הסידור, מותר. וכתבו שההיתר לענות רק על הברכת כהנים, שאינה הפסק כי הברכה היא צורך התפלה, והאמן מורה על קבלת הברכה, אך על מה שמברכים "אשר קדשנו בקדושתו" לא יענה, וראה

אגרות משה

[או"ח ח"ד כא ב] ה

מג"א

[קכח לא] דייק מלשון המשנה [והשו"ע] שההיתר לישא כפיו כשמובטח, הוא רק כשאין כהן אחר, אבל אם יש כהנים אחרים לא יעקור רגליו לצורך כך, [אלא יאמר או"א ברכנו, וראה פמ"ג].

והגרעק"א

דקדק כן מלשון המשנה, אם אין כהן", שלא אמרה "ואפילו אם אין" כי כאשר מובטח אינו נושא כפיו אלא רק אם אין כהן. אך ה

פרי חדש

הקל אף במקום כהנים אחרים, [ומה שנקטה המשנה "אם אין שם כהן אחר" הוא לחדש שמי שאינו מובטח לא ישא כפיו אפילו באופן זה]. וב

הגהות מיימוניות

[תפלה טו אות ו] כתוב שהמקרא לכהנים ישמע את תפלת הש"ץ מתחילתה, והוא יאמר "שים שלום" ולא הש"ץ שנשא כפיו וצריך להמתין שיחזור מהדוכן, וכתב הב"י שרק לצורך מקרא תקנו כן, כי אפשר לייחד מראש אדם שישמע, אך בש"ץ שארע שטעה ולא יכלו לדעת מראש, כל אדם יכול להשלימו.

גמרא:

תנו רבנן

: כאשר מבקשים מאדם להיות

העובר לפני התיבה, צריך לסרב

בתחילה, ולעשות עצמו כאינו רוצה, כאומר שאינו ראוי לכך,

ואם אינו מסרב,

אין בו דרך ארץ, והוא

דומה לתבשיל שאין בו מלח, ואם מסרב יותר מדאי, דומה לתבשיל שהקדיחתו מלח,

כי נראה כמתייהר .

כיצד הוא עושה?

-

פעם ראשונה יסרב,

שניה, מהבהב

מראה שמתכונן לקום,

שלישית, פושט את רגליו ויורד

לפני התיבה.

תנו רבנן: שלשה רובן קשה ומיעוטן יפה, ואלו הן: שאור

שראוי ליתן ממנו קצת בעיסה להחמיצה, אך אם יתן יותר מדאי, תחמיץ.

ומלח

שמיעוטו נותן טעם טוב בתבשיל, אך ריבויו מקלקל,

וסרבנות

כגון של ש"ץ, וכדלעיל.

אמר רב הונא

: שליח צבור ש

טעה ב

אחת מ

שלש

ברכות ה

ראשונות,

העומד תחתיו

חוזר לראש

התפלה, כי שלשתן עוסקות בשבח הקב"ה, ונחשבות כברכה אחת.

ואם טעה

ב

אחת מהברכות ה

אמצעיות חוזר ל"אתה חונן"

שהיא תחילת האמצעיות, וכלן כברכה אחת של בקשת צרכיו.

ואם טעה

ב

אחת משלשת הברכות ה

אחרונות חוזר ל"עבודה",

כי שלשתן עוסקות בהודאה לה', ונחשבות כברכה אחת.

ורב אסי אמר

: ברכות ה

אמצעיות אין להן סדר,

ולפיכך אם טעה ודלג ברכה אחת, אומרה במקום שנזכר, ואינו חוזר לראש התפלה.

מתיב רב ששת

: הרי שנינו במשנתנו

"מהיכן הוא חוזר?

-

מתחלת הברכה שטעה זה",

והיינו אפילו בברכות האמצעיות,

תיובתא דרב הונא

שאמר שצריך לחזור ל"חונן הדעת".

אמר לך רב הונא: אמצעיות כלהו חדא ברכתא נינהו

, ומה ששנינו שחוזר "מתחלת הברכה שטעה זה" ביאורו שחוזר ל"חונן הדעת" שהיא תחילת האמצעיות.

אמר רב יהודה: לעולם אל ישאל אדם צרכיו

הפרטיים,

לא בשלש ראשונות, ולא בשלש אחרונות, אלא באמצעיות

, כיון

דאמר רבי חנינא

: בברכות

ראשונות דומה לעבד שמסדר שבח לפני רבו,

וב

אמצעיות דומה לעבד שמבקש פרס מרבו,

ואז מבקש צרכיו הפרטיים, ואילו ב

אחרונות דומה לעבד שקבל פרס מרבו ונפטר והולך לו.

תנו רבנן: מעשה בתלמיד אחד שירד לפני התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מאריך

בתפלתו

יותר מדאי. אמרו לו תלמידיו, רבינו, כמה ארכן הוא זה! אמר להם, כלום מאריך יותר ממשה רבינו, דכתיב ביה

אחר מעשה העגל [דברים ט כה]

"את ארבעים היום ואת ארבעים הלילה וגו'".

שוב

היה

מעשה בתלמיד אחד שירד לפני

התיבה בפני רבי אליעזר, והיה מקצר

בתפלתו

יותר מדאי, אמרו לו תלמידיו, כמה קצרן הוא זה! אמר להם, כלום מקצר יותר ממשה רבינו, דכתיב

[במדבר יב יג] שבתפלתו על מרים אחותו, כשלקתה בצרעת, אמר רק

"אל נא רפא נא לה".

אמר

רבי יעקב אמר רב חסדא: כל המבקש רחמים על חבירו, אין צריך להזכיר

את

שמו,

כי הקב"ה יודע למי כוונתו,

שנאמר "אל נא רפא נא לה", ולא קמדכר שמה דמרים.

תנו רבנן

[בתוספתא, א יא]:

אלו ברכות שאדם שוחה בהן: ב"אבות"

ישחה ב

תחלה וסוף, ב"הודאה" תחלה וסוף.

ואם בא לשוח בסוף כל ברכה

וברכה ובתחלת כל ברכה וברכה, מלמדין אותו שלא ישחה.

אמר רבי שמעון בן פזי אמר רבי יהושע בן לוי משום בר קפרא: הדיוט

שוחה

כמו שאמרנו.