Version texte de ce daf : original et traduction
Berakhot 30b — le Talmud en français
Berakhot 30b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Berakhot 30b
בנהרדעא
כי היא מקום שיש בו חבר עיר, ונפטרתי בתפלת הש"ץ,
לבר מההוא יומא דאתא פולמוסא
[חיל]
דמלכא למתא, ואטרידו רבנן
דנהרדעא ,
ולא צלו,
ומאחר שהציבור לא התפללו,
צלי לי
מוסף
ביחיד,
משום ד
הואי יחיד שלא בחבר עיר!
ובאופן זה אף היחיד חייב, וכדברי רבי יהודה בשיטת אלעזר בן עזריה.
יתיב רבי חנינא קרא
קמיה דרבי ינאי, ויתיב וקאמר: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה!
שיחיד שאינו בחבר עיר, חייב במוספין.
אמר ליה
רבי ינאי:
פוק קרא קראיך לברא
[אמור דבריך מחוץ לבית המדרש!], שהרי אין האמת כדבריך, כי
אין הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה!
אמר רבי יוחנן: אני ראיתי את רבי ינאי, דצלי והדר צלי
ביחידות, שתי תפלות זו אחר זו. ובהכרח שחרית ומוסף היו [שהם התפלות היחידות שבאות זו אחר זו] . ומוכח, שהלכה כחכמים, שיחיד מתפלל מוספין.
אמר ליה רבי ירמיה לרב זירא
: ומנין לך שהיו אלו תפלות שחרית ומוסף?
ודלמא
שתיהן היו תפלת שחרית,
ו
חזר להתפלל כי
מעיקרא לא כיוון דעתיה, ולבסוף כיוון דעתיה
.
אמר ליה רב זירא: חזי מאן
הוא
גברא רבא דקמסהיד עליה
על רבי ינאי?! - הלא רבי יוחנן הוא שהעיד כן. וודאי גברא רבא כמותו לא היה מעיד, אם לא דקדק יפה בדבר, ומצא שהתפלה השניה היתה לשם תפלת מוספין.
רבי אמי ורבי אסי, אף על גב דהוו להו תליסר בי כנישתא בטבריא, לא הוו מצלו
תפלתם,
אלא ביני עמודי, היכא דהוו גרסי!
כי מיום שחרב בית המקדש אין לו לקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד [כדלעיל ח א].
איתמר: רב יצחק בר אבדימי משום רבינו
[רב]
אמר: הלכה כרבי יהודה שאמר משום
רבי אלעזר בן עזריה
"אין היחיד מתפלל מוספין, אלא במקום שאין שם חבר עיר".
רב חייא בר אבא צלי, ו
שוב
הדר
ו
צלי
.
אמר ליה רבי זירא: מאי טעמא עביד מר הכי?
אילימא משום דלא כוון מר דעתיה
בתפלה הראשונה, וכל שלא כיון באבות לא יצא ידי חובתו -
והאמר רבי אלעזר: לעולם ימוד אדם עצמו, אם יכול לכוין את לבו
[לכל הפחות בברכת "אבות"],
יתפלל, ואם
לאו, אל יתפלל!
ואם כן לא היה לך להתפלל את התפלה הראשונה, אם לא היית בטוח בעצמך שתוכל לכוין.
אלא
, אם חזרת והתפללת משום
דלא אדכר מר
"יעלה ויבא"
דריש ירחא
-
וה
רי גם משום כך אין חיוב לחזור ולהתפלל.
כי
תניא
בברייתא:
טעה ולא הזכיר של ראש חדש בערבית, אין מחזירין אותו, מפני שיכול לאומרה בשחרית.
ואם טעה ולא הזכיר יעלה ויבא
בשחרית, אין מחזירין אותו,
מפני שיכול לאומרה
[את הזכרת הראש חדש]
במוספין
. וכן אם לא הזכיר
במוספין, אין מחזירין אותו מפני שיכול לאומרה במנחה.
ואם כן מפני מה התפללת פעמיים זו אחר זו?
אמר ליה
רב חייא בר אבא: וכי
לאו אתמר עלה
על ברייתא זו:
אמר רבי יוחנן
: רק
ב
אדם המתפלל עם ה
ציבור שנו
ש"אין מחזירין אותו, משום שישמע "יעלה ויבא" משליח הציבור בחזרת הש"ץ, אבל המתפלל ביחידות, וטעה ולא הזכיר "יעלה ויבא", צריך לחזור ולהתפלל.
דנה הגמרא: מי שיש לו להתפלל שתי תפלות זו אחר זו, כגון שחרית ומוסף, או שטעה בראשונה וחוזר ומתפלל,
כמה
ישהה בין תפלה לתפלה?
רב הונא ורב חסדא
השיבו על נידון זה:
חד אמר
לאחר שסיים את הראשונה ימתין עד
כדי שתתחונן דעתו עליו
[שתתיישב דעתו לערוך דבריו בלשון תחנה].
וחד אמר
: ימתין עד
כדי שתתחולל דעתו עליו
[לשון "חילוי", ואף הוא לשון תפלה]. מפרשת הגמרא את דבריהם:
מאן דאמר "כדי שתתחונן דעתו עליו"
, נקט לשון זו, משום
דכתיב
[דברים ג כג]
"ואתחנן אל ה'
".
ומאן דאמר "כדי שתתחולל דעתו עליו",
נקט לשון זו, משום
דכתיב
[שמות לב יא]
"ויחל משה
".
אמר רב ענן אמר רב: טעה ולא הזכיר
"יעלה ויבא"
של ראש חדש
בתפלת
ערבית, אין מחזירין אותו
להתפלל שוב,
לפי
שאין בית דין מקדשין את החדש אלא ביום ולא בלילה [ראה ראש השנה כה ב].
אמר אמימר: מסתברא מילתא דרב, בחודש מלא,
שעושין בחודש שאחריו שני ימים ראש חודש [ביום ל' של החודש היוצא, וביום א' של החודש הנכנס]. ואם שכח בליל א' דראש חודש "יעלה ויבא", אינו חוזר, משום שיכול לאומרו בערבית של היום השני דראש חדש, שהוא ראש חודש גמור.
אבל ב
אם ה
חודש
היוצא
חסר
, ואין בחדש הנכנס אלא יום ראש חדש אחד, אם שכח "יעלה ויבא" בערבית
מחזירין אותו.
אמר ליה רב אשי
לאמימר:
מכדי, רב
הרי
טעמא קאמר
, משום "שאין מקדשין את החדש בלילה", ולטעם זה -
מה לי חסר
ומה לי מלא?
אלא לא שנא
בין חסר למלא, ולעולם אם טעה בערבית אין מחזירין אותו.
הדרן עלך פרק תפילת השחר
--- title: "חברותא - ברכות — פרק חמישי - אין עומדין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02337.html#HtmpReportNum0004L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0004L5" --- פרק חמישי - אין עומדין
Оригинал главы פרק חמישי - אין עומדין
מתניתין:
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש
שהוא דרך הכנעה.
חסידים הראשונים היו שוהים
בבית הכנסת
שעה אחת
קודם התפלה,
ו
אחר כך
מתפללין,
כדי שיבטלו מלבם תענוגות העולם הזה והנאותיהם, ו
יכוונו
את
לבם לאביהם שבשמים
.
והעומד באמצע תפלתו -
אפילו המלך שואל בשלומו, לא ישיבנו
.
ואפילו נחש כרוך על עקבו, לא יפסיק
בדיבור את תפילתו.
גמרא:
שנינו במשנה: אין עומדים להתפלל, אלא מתוך כובד ראש.
דנה הגמרא:
מנא הני מילי?
אמר רבי אלעזר
: מ
דאמר קרא
אצל חנה [שמואל א א י]
"והיא מרת נפש
", שהוא ענין הכנעה.
דוחה הגמרא: ו
ממאי
מה הראיה שצריך לנהוג כן? והרי
דילמא חנה שאני,
שנהגה בהכנעה משום
דהות מרירא לבא טובא
, כי שלא היו לה בנים. אבל כל אדם אינו חייב לנהוג כך.
אלא, אמר רבי יוסי ברבי חנינא: מהכא
למדו שיעמוד בכובד ראש: שנאמר [תהילים ה ח]
"ואני ברב חסדך אבא ביתך, אשתחוה אל היכל קדשך
-
ביראתך
", הרי שצריך לעמוד לתפלה מתוך יראה.
דוחה הגמרא: ו
ממאי
מה הראיה שיש חיוב לעמוד באופן זה?
דילמא דוד שאני, דהוה מצער נפשיה ברחמי טובא
.
אלא, אמר רבי יהושע בן לוי: מהכא
למדו שיעמוד בכובד ראש: שנאמר [תהילים כט ב]
"השתחוו לה' בהדרת קדש" אל תיקרי "בהדרת" אלא "בחרדת",
שהוא ענין הכנעה ויראה.
דוחה הגמרא: ו
ממאי
איך הוכחת מקרא שהוצאתו מידי פשוטו? והרי
דילמא לעולם אימא לך
, שהכוונה ל
"הדרת
" ממש, והיינו שצריך להתהדר בלבושו כשעומד בתפלה, כעומד לפני מלך.
כי הא דרב יהודה הוה מציין
[מקשט]
נפשיה
קודם התפלה,
והדר מצלי
.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מהכא
למדו שצריך לעמוד בתפלה מתוך כובד ראש:
שנאמר [תהילים ב יא]
"עבדו את ה' ביראה, וגילו ברעדה
". כלומר, תפלה שהיא במקום עבודה, עשו אותה ביראה.
עוד דורשת הגמרא במשמעות פסוק זה:
מאי "וגילו ברעדה"
, והרי "גילה" ו"רעדה" הם דבר והיפוכו?
אמר רב אדא בר מתנא אמר רב: במקום גילה
-
שם תהא רעדה!
שאף בזמן שמחה, צריך האדם להיות ביראה, כדי שלא ימשך מתוך השמחה לתענוגי העולם וישכח מבוראו, ונמצא שההיראה מביאה לידי שמחה, כי על ידה מתעלה בקיום המצוות.
אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר
ליה אביי: הרי
"וגילו ברעדה" כתיב,
ומשמעתו שלא יהיה אדם בשמחה יתירה, כדי שלא יראה כפורק עול.
אמר ליה
רבה:
אנא
-
תפילין מנחנא.
והם עדות שממשלת קוני עלי, ואף כשאני בשמחה יתירה, אין אני נראה כפורק עול.
רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה
רבי ירמיה: הרי [משלי יד כג]
"בכל עצב יהיה מותר" כתיב,
ומשמעותו שאם אדם מראה את עצמו עצוב, הריהו מקבל שכר על כך, ואם כן אין לו לאדם להראות עצמו בשמחה.
אמר ליה: אנא
-
תפילין מנחנא,
ועל ידי שהתפילין עלי, איני נראה כפורק עול מחמת שמחתי.
מר בריה דרבינא עבד הלולא
שמחת נשואין
לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא,