Berakhot 15b — le Talmud en français

דילמא רבי יהודה היא, ו

רק

לכתחילה הוא דלא

יקרא חרש להוציא אחרים, כי גם הוא אינו יוצא לכתחילה,

הא דיעבד

אם קרא לאחרים

שפיר דמי,

וכרבי יהודה שבדיעבד יוצא אף אם לא השמיע לאזנו .

מבארת הגמרא:

לא סלקא דעתך

לפרש שרק לכתחילה לא יצאו אחרים ידי חובה בקריאת חרש, כי יש הכרח שאינו מוציאן אף בדיעבד, משום

דקתני

"חרש שוטה וקטן" ומשמע שדין ה

חרש

הוא

דומיא דשוטה,

ונלמד מכך כי

מה שוטה וקטן דיעבד נמי לא

מוציאין אחרים בקריאתם,

אף חרש דיעבד נמי לא,

ומכאן ההכרח להעמיד את המשנה כדעת רבי יוסי שאם לא השמיע לאזנו לא יצא אפילו בדיעבד.

ודוחה הגמרא את הדיוק מלשון המשנה שחרש אינו מוציא אפילו בדיעבד:

ודילמא

אין כוונת המנשה להשוות חרש לשוטה וקטן, אלא

הא

חרש

כדאיתא

שרק לכתחילה אינו מוציא,

והא

שוטה וקטן

כדאיתא

שאפילו בדיעבד אינם מוציאין. ואם כן, שבה הקושיא, שמא משנה זו כרבי יהודה.

מתרצת הגמרא:

ומי מצית לאוקמה כרבי יהודה?

-

והא מדקתני סיפא "רבי יהודה מכשיר בקטן" מכלל דרישא לאו רבי יהודה היא,

ולכן עדיף להעמידה כרבי יוסי, ולבארה שאינו מוציא אפילו בדיעבד.

דוחה הגמרא:

ודילמא כולה

כדעת

רבי יהודה היא, ו

אינו בא לחלוק על הרישא, אלא הרישא והסיפא עוסקים ב

תרי גווני קטן, וחסורי מחסרא,

והכי קתני

במשנה:

הכל כשרין לקרא את המגילה חוץ מחרש

שלכתחילה אינו קורא, ו

שוטה

שאינו מוציא אחרים אפילו בדיעבד,

וקטן

שדינו כחרש, ורק לכתחילה אינו קורא.

במה דברים אמורים

שקטן לא יוציא אחרים לכתחילה ,

בקטן שלא הגיע ל

גיל

חינוך, אבל קטן שהגיע לחינוך, אפילו לכתחילה כשר

להוציא אחרים בקריאתו,

דברי רבי יהודה, שרבי יהודה מכשיר

לצאת

ב

קריאת

קטן

שהגיע לגיל חינוך.

ונמצא שכל המשנה כרבי יהודה, וכדבריו במשנתנו לגבי קריאת שמע, שחרש אינו ראוי לקריאה רק לכתחילה, אבל בדיעבד יוצא ומוציא בקריאתו, [ושלא כרב מתנה].

ומקשה הגמרא:

במאי אוקימתא

את המשנה במגילה -

כרבי יהודה, ודיעבד, אין, לכתחילה לא.

אלא

לפי אוקימתא זו יקשה,

הא דתני רבי יהודה בריה דרבי שמעון בר פזי "חרש המדבר ואינו שומע תורם לכתחילה", מני?

הרי

לא רבי יוסי ולא רבי יהודה

סוברים כן:

דאי רבי יהודה, הא אמר

לגבי קריאת שמע בלחש

דיעבד, אין, לכתחילה לא,

ואיך יתרום חרש לכתחילה.

ואי רבי יוסי, הא אמר

שאם לא השמיע לאזנו

דיעבד נמי לא יצא,

כיון שרבנן תקנו בתרומה שישמיע את הברכה לאזנו כמו בקריאת שמע, ואם לא ישמיע לא תחול תרומתו.

אלא מאי,

בהכרח נפרש ש

רבי יהודה

הוא הסובר שחרש תורם

ואפילו לכתחילה נמי

, ואת המשנה במגילה שחרש לא יקרא נעמיד כדעת רבי יוסי [וכרב מתנה] -

אלא,

אם כן יקשה

הא דתניא: לא יברך אדם ברכת המזון בלבו,

דהיינו באופן שאינו שומעה באזניו,

ואם

בדיעבד

בירך

בלחש

יצא.

מני?

הרי

לא רבי יוסי ולא רבי יהודה

סוברים כן:

דאי רבי יהודה, הא אמר לכתחילה נמי יצא,

ולמה "לא יברך בלבו".

ואי רבי יוסי

יקשה האמור בסיפא ש"אם בירך יצא", שהרי לדעתו

דיעבד נמי לא

יצא, שהרי ברכת המזון דאורייתא היא.

לעולם רבי יהודה

הוא הסובר שחרש תורם,

ואפילו לכתחילה נמי

, והמשנה במגילה כדעת רבי יוסי , וחרש אינו מוציא אחרים בקריאתו אפילו בדיעבד,

ו

בכל זאת

לא קשיא

מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו, כי

הא,

הברייתא שחרש תורם לכתחילה,

דידיה,

רבי יהודה עצמו אמרה.

ו

אילו

הא,

הברייתא לגבי ברכת המזון, אמרה רבי יהודה רק לדעתו

דרביה

וכדלהלן:

דתנן: רבי יהודה אומר משום רבי אלעזר בן עזריה, הקורא את שמע צריך שישמיע לאזנו, שנאמר

[דברים ו ד]

"שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד".

ומשמעות תיבת "צריך" היא שחיובו רק לכתחילה, אבל בדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזנו. [ואם כן מסתבר שהוא התנא ששנה בברייתא שחיוב השמעת ברכת המזון לאזנו הוא רק לכתחילה].

אמר ליה רבי מאיר

לרבי אלעזר בן עזריה: אף לכתחילה אין צורך להשמיע קריאת שמע לאזנו, ש

הרי הוא אומר

"והיו הדברים האלה

אשר אנכי מצוך היום על לבבך"

ומשמעותו ש

אחר כונת הלב הן הן ה"דברים",

והיינו שרק צריך לכוון לבו ל"דברים" האמורים כאן, אך אינו צריך להשמיעם לאזניו.

ומסיקה הגמרא:

השתא דאתית להכי,

שמצינו דעת רבי מאיר שאין צורך להשמיע לאזניו אפילו לכתחילה, הרי

אפילו תימא רבי יהודה כרביה,

רבי אלעזר בן עזריה,

סבירא ליה,

שלכתחילה צריך להשמיע קריאת שמע לאזנו,

ו

בכל זאת

לא קשיא

מי אמר את הברייתא שצריך לכתחילה להשמיע ברכת המזון לאזניו.

כי

הא

הברייתא שחרש תורם לכתחילה -

רבי מאיר

אמרה.

ו

אילו

הא

מה שמצינו בברייתא לגבי ברכת המזון, ובמשנה בתרומות לגבי תרומת חרש, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו - נאמר לדעת

רבי יהודה.

ונמצא שהמשנה במגילה כרבי יהודה, שלכתחילה צריך להשמיע לאזנו, אך בדיעבד אף אם אינו שומע יוצא ומוציא אחרים בקריאתו.

אמר רב חסדא אמר רב שילא: הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה,

שלכתחילה צריך להשמיע קריאת שמע לאזנו, אך בדיעבד גם אם לא שמע יצא.

והלכה כרבי יהודה.

ומבארת הגמרא את דבריו:

וצריכא

לפסוק הלכה כשני הדברים שאמר רב יהודה:

דאי אשמעינן

רב חסדא רק

"הלכה כרבי יהודה", הוה אמינא אפילו לכתחילה

אינו צריך להשמיע לאזנו , לכן

קא משמע לן

שגם

הלכה כרבי יהודה

במה

שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה,

שצריך לכתחילה להשמיע לאזניו.

ו

מאידך

אי אשמעינן

רק ש

הלכה כרבי יהודה שאמר משום רבי אלעזר בן עזריה, הוה אמינא

ש

"צריך"

צורך גמור להשמיע לאזניו,

ו

אם לא השמיע

אין לו תקנה,

ולכן

קא משמע לן

רב חסדא ש

הלכה כרבי יהודה

גם במה שאמר בעצמו, שאם לא שמע, בדיעבד יצא .

אמר רב יוסף: מחלוקת

זו של רבי יוסי ורבי יהודה, נחלקו בה רק לגבי

קריאת שמע, אבל בשאר מצוות

דברי הכל

אם לא השמיע לאזנו -

לא יצא, דכתיב

[דברים כז ט]:

"הסכת ושמע ישראל".

מיתיבי

: הרי שנינו בברייתא:

לא יברך אדם ברכת המזון בליבו

בלחש, שאינו נשמע לאזנו.

ואם בירך

ולא השמיע לאזנו,

לא יצא.

ומוכח שלדעת רבי יהודה גם בשאר מצוות לא יצא.

לפיכך מעמידה הגמרא את דברי רב יוסף באופן אחר:

אלא, אי איתמר, הכי אתמר

:

אמר רב יוסף: מחלוקת

זו לא נחלקו בה אלא

בקריאת שמע

בלבד, משום

דכתיב

בה

"שמע ישראל",

שמשמעותו להשמיע באזניו,

אבל בשאר מצוות, דברי הכל יצא

אף שלא השמיע לאזניו.

ותמהה הגמרא: איך יוצא ידי חובתו בשאר מצוות,

והכתיב "הסכת ושמע ישראל"?

ומתרצת הגמרא:

ההוא

הפסוק "הסכת ושמע"

בדברי תורה כתיב,

שבעת לימודו ישמיע לאזנו , ואין ללמוד ממנו לשאר מצוות .

שנינו במשנה:

קרא ולא דקדק באותיותיה,

רבי יוסי אומר יצא, רבי יהודה אומר לא יצא.

אמר רבי טבי אמר רב אושעיה: הלכה כדברי שניהם להקל,

כרבי יהודה שאם לא השמיע לאזנו יצא, וכרבי יוסי שדקדוק אינו מעכב.

ו

עוד מימרא

אמר רבי טבי אמר רב אושעיה: מאי דכתיב

[משלי ל טו]

"שלש הנה לא תשבענה, שאול

[קבר],

ועוצר רחם,

ארץ לא שבעה מים

"

-

וכי מה ענין שאול אצל רחם?

-

אלא לומר לך, מה רחם מכניס

בו זרע

ומוציא

ממנו ולד,

אף שאול מכניס

בו את המתים

ו

לעתיד לבא

מוציא

ממנו חיים.

והלא דברים קל וחומר: ומה רחם שמכניסים בו

זרע

בחשאי, מוציאין ממנו

את הולד

בקולי קולות

-

שאול שמכניסים בו

את המת

בקולי קולות

של בכי המלוים, וכי

אינו דין ש

לעתיד לבא יהיו

מוציאין ממנו בקולי קולות

-

מכאן תשובה לאומרים אין לתחיית מתים מן התורה.

תני רבי אושעיא קמיה דרבא: "וכתבתם",

מלמד ש

הכל בכתב

וצריך לכתוב בתפילין ובמזוזה

אפילו

פסוקים של

צוואות,

כגון אלו העוסקים במצוות תפילין ומזוזה, ואין די לכתוב את עיקר הפרשה.

אמר ליה

רבא לרב אושעיא:

דאמר לך, מני?

מי הוא זה שאמר לך שנחוץ ללמוד מפסוק שצריך גם צוואות? וכי שיטת

רבי יהודה היא, דאמר

[בסוטה יז א]

גבי

כתיבת מגילת

סוטה: "אלות"

האמורות בפרשת סוטה, הכהן

כותב

במגילת סוטה, אך

צוואות

האמרות שם

אינו כותב. ו

למדת שרק

התם

במגילת סוטה

הוא

אינו כותב, משום

דכתיב

בה

"וכתב את האלות האלה",

ומשמע דוקא אלות ולא ציוויים,

אבל הכא

בתפילין ומזוזה כותבם, משום

דכתיב "וכתבתם"

ללמד ש

אפילו צוואות נמי

נכתבות.

אמנם, לא יתכן שרבי יהודה הוא זה שנצרך ללמוד מקרא ש"הכל בכתב", כי

אטו טעמיה דרבי יהודה

שאין כותבים ציווים במגילת סוטה הוא משום דכתיב

"וכתב"

ולא "וכתבתם"? הרי

טעמיה דרבי יהודה

הוא

משום דכתיב

"את ה

אלות

" ומשמע

אלות, אין, צוואות לא.

ונמצא שאין צורך ללמוד מ"וכתבתם" שבתפילין כותב גם ציוויים, שהרי אין כל טעם למעט כתיבתם. ואם כן יש לתמוה, לשם מה נאמר הריבוי ש"הכל בכתב"?

ומבארת הגמרא:

איצטריך,

רבי יהודה צריך ריבוי מ"וכתבתם" ללמד ש"הכל בכתב", כי

סלקא דעתך אמינא נילף

גזירה שוה

"כתיבה

-

כתיבה" מהתם, מה התם

במגילת סוטה

"אלות" אין, צוואות לא, אף הכא

בתפילין ומזוזה

נמי, צוואות לא

, לפיכך נכתב לשון "וכתבתם"

ללמד

שבתפילין ומזוזה כותבים

אפילו צוואות.

תני רב עובדיה קמיה דרבא: "ולמדתם"

\- תיבה זו נדרשת כשתי תיבות "ולמד תם" לומר

שיהא למודך תם

ויזהר שלא ישמיט קריאת אות, וזאת על ידי

שיתן רווח בין הדבקים

שיפסיק מעט במקום שיש הברות דומות סמוכות זו לזו .

עני רבא בתריה

: זהירות זו נחוצה במילים סמוכות שתחילת השניה שוה לסיום הראשונה

כגון "על

-

לבבך" "על

-

לבבכם" "בכל

-

לבבכם" "בכל

-

לבבך" "עשב

-

בשדך"

"ואבדתם

-

מהרה" "הכנף

-

פתיל" "אתכם

-

מארץ".

אמר רבי חמא ברבי חנינא: כל הקורא קריאת שמע ומדקדק באותיותיה מצננין לו

גיהנום, שנאמר

[תהלים סח]

"בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון" אל תקרי "בפרש?" אלא "בפרש?"

שמשמעותו למי שמפרש את התיבות, וגם

אל תקרי "בצלמון" אלא "בצלמות"

דהיינו הגיהנום, ויתפרש הפסוק כך: אם תפרש את תיבות קבלת עול מלכות שדי, אז התורה שבה "מלכים ימלוכו" תצנן לך את צל המוות בגיהנום .