Békhorot 61a — le Talmud en français

והא דתאני

"

יקרבו

",

רבי שמעון היא, דאמר: מביאין קדשים לבית הפסול

. כלומר, אין חוששים שמא יבואו לידי פסול.

והא דתני

"

ימותו

":

רבי יהודה היא, דאמר

במשנתנו:

טעות מעשר

היינו אחד עשר שקראו עשירי -

תמורה הויא, וסבר רבי יהודה: תמורת מעשר מתה

כתמורת חטאת, וכיון שספק הוא ימותו שניהם.

ומקשינן:

והא תנן

במשנתנו:

אמרו משום רבי מאיר

בתשובה לדברי רבי יהודה שאמר אין אחד עשר עושה תמורה, כי אין תמורה עושה תמורה -

אילו היה

אחד עשר

תמורה, לא היה קרב

-

מכלל דרבי יהודה סבר

-

קרב

, שאם לא כן, אין זו תשובה לדברי רבי יהודה, כי הוא הרי סובר שאכן אינו קרב!?

וכי תימא: רבי מאיר למאי דסבירא ליה

[לשיטתו]

קאמר

-

והתניא

בבריתא שרבי יהודה עצמו סובר כן, שהרי שנינו:

אין בין אחד עשר

שקראו "עשירי"

ל

שאר

שלמים, אלא שזה

השלמים

עושה קדושה

על ידי תמורה -

ליקרב, וזה אין עושה קדושה

על ידי תמורה

ליקרב, דברי רבי יהודה

.

הרי משמע דלרבי יהודה

קדושה

לקדש אחרים -

ליקרב הוא דלא עביד

אחד עשר,

הא איהו גופיה

[אבל האחד עשר בעצמו]

קריב

שלמים ואינו מת!?

ועוד תניא

: כתיב בפרשת שלמים [ויקרא ג א]: ואם זבח שלמים קרבנו, "

אם מן הבקר

הוא מקריב... " וכתיב עוד שם בפסוק ו: "ואם מן הצאן קרבנו", ואם כן, לא היה צריך הכתוב לומר בתחילה "אם מן הבקר", שהרי כיון שבהמשך עוסק הכתוב בצאן, ממילא משמע שבתחילה עוסק הכתוב בבקר. אלא בא הכתוב

לרבות אחד עשר

שקראו "עשירי"

לשלמים

אמרת: וכי הקדש לפניו

[קודם שחל] הוא

מקדש, או לאחריו

[לאחר שחל] הוא

מקדש, הוי אומר לאחריו מקדש

, שאחר חלות ההקדש אם המיר חלה התמורה ואם כן, טעות מעשר שהיא תמורה, אין עושה תמורה ליקרב אלא לאחר שחל המעשר, ולא קודם.

והרי

סתם סיפרא מני

, הלוא

רבי יהודה

היא,

וקתני

"

אם מן הבקר

"

לרבות אחד עשר לשלמים

, הרי שסובר רבי יהודה שאחד עשר קרב שלמים.

אלא תרגמה רבי שמעון ברבי אבא

לברייתא ששנינו בה "יצאו שנים בעשירי, ימותו" -

קמיה דרבי יוחנן

:

במעשר בזמן הזה עסקינן

שאי אפשר להקריבו וצריך להמתין עד שיומם,

ומשום תקלה

שלא יבואו בו לידי גיזה ועבודה עד שיומם, או שישחטנו בלי מום - ימות, והוא הדין אחד עשר שקראו "עשירי" שהוא שלמים, שימות משום תקלה.

ומקשינן:

אי הכי,

דבזמן הזה עוסקת הברייתא,

מאי איריא תרי אפילו חד נמי

, [למה שנינו - באופן שיצאו שניהם בעשירי - שימותו שניהם, אפילו אם לא קרא אלא לעשירי בלבד "עשירי", ימות בזמן הזה משום תקלה]!? ומשנינן:

לא מיבעיא קאמר, לא מיבעיא חד

שקראו "עשירי" - שימות, משום

דלא נפיש פסידא

[אין ההפסד גדול כל כך],

אבל תרי, כיון דנפישי פסידא

[ההפסד גדול] הייתי אומר שלא ימותו מיד, אלא

לישהינהו עד דניפול בהו מומא

[ימתין עד שיפול בהם מום]

וליכלינהו

ולא נחוש לתקלה -

קא משמע לן

שאפילו אם היו שנים ימותו, משום תקלה.

איתמר: האומר לשלוחו

"

צא ועשר

מעשר בהמה

עלי

":

רב פפי משמיה דרבא אמר

: אם

קרא

השליח

לתשיעי

"

עשירי

", הרי הוא

קדוש

ומשום שלא הפסידו, שהרי הוא נאכל במומו,

ו

אילו אם קרא השליח

לאחד עשר

"

עשירי

"

אינו קדוש

, שהרי הפסידו אימורים שצריך להקריבם על המזבח , וחזה ושוק שצריך ליתנם לכהנים, ואם כן, יכול לומר לו "לא שלחתיך לטעות, ולדעת כן אינך שלוחי".

ורב פפא אמר: אפילו קרא לתשיעי

"

עשירי

",

אינו קדוש

, ומשום

דאמר ליה

המשלח לשליח: "

לתקוני שדרתיך ולא לעוותי

" [לתקן אותי שלחתיך, ולא לקלקל אותי], כי אף תשיעי שקראו "עשירי" הפסד הוא, כי צריך הוא להמתין עד שיומם.

ומקשינן לשניהם:

ומאי שנא מהא דתנן

במסכת תרומות:

האומר לשלוחו

"

צא ותרום

", הרי השליח

תורם כדעת של בעל הבית

[כפי שידוע לו דעתו של בעל הבית], אם עין יפה לו, הרי זה תורם אחד מארבעים, ואם עין בינונית לו, תורם אחד מחמשים, או עין רעה, שהיא אחד מששים - ו

אם אינו יודע

השליח את

דעתו של בעל הבית

, הרי זה

תורם בבינונית

שהיא

אחד מחמשים

.

פיחת

השליח מדעתו של בעל הבית

עשרה

, כלומר שתרם אחד מארבעים,

או הוסיף

על דעתו של בעל הבית

עשרה

. כלומר, שתרם אחד מששים, הרי

תרומתו תרומה

.

הרי מבואר, שאם כי הפסידו שתרם אחד מארבעים, מכל מקום תרומתו תרומה, ואין יכול לומר לו "לתקוני שדרתיך ולא לעוותי"!?

אמרי

בני הישיבה ליישב:

התם, כיון דאיכא דתרים בעין יפה, ואיכא דתרים בעין רעה

, מצי

אמר ליה

השליח לבעל הבית:

להכי אמדתיך

[לתרומה כזאת אמדתיך].

אבל

הכא

כשקרא לתשיעי "עשירי" הרי

טעותא היא

, ומצי

אמר ליה

בעל הבית לשליח:

לא איבעי לך למיטעי

[לא היה לך לטעות].

הדרן עלך פרק מעשר בהמה וסליקא לה מסכת בכורות