Békhorot 49a — le Talmud en français

אמר

תירץ

שמואל

: הכא במאי עסקינן:

בבא

אחד מהאבות אל הכהן

בהרשאה

מחבירו לגבות, וממה נפשך יחזיר הכהן, שהרי ודאי חייב הוא לאחד מהם.

ומקשינן:

והאמרי נהרדעי: לא כתבינן אורכתא אמטלטלי

[אין כותבים הרשאה על מטלטלין]!?

ומשנינן:

הני מילי היכא דכפריה

[אם הנתבע כופר] ושולח התובע את שליחו עם הרשאה לדון עם הנתבע,

אבל היכא דלא כפריה

-

כתבינן

אף על מטלטלין.

שנינו במשנה: שתי נשים של שני אנשים שלא ביכרו וילדו...

זכר ונקיבה האבות פטורין

והבן חייב לפדות את עצמו, שתי נקבות וזכר, או שתי נקבות ושני זכרים, אין כאן לכהן כלום:

תנא רב הונא

בברייתא אופן רביעי:

אם ילדו שתי הנשים

שני זכרים ונקבה

[אחת ילדה זכר, והשניה ילדה זכר ונקיבה ואין ידוע מי קדם],

אין כאן לכהן כלום

, ואף על גב שודאי בכור יש כאן, כיון שאין ידוע מי הבכור אפילו הבן אינו חייב לפדות את עצמו מספק.

ו

מפרשינן: טעמא ד

תנא דידן

שלא הזכיר אופן זה:

כיון ד

רק

ב

אופן של הסיפא, דהיינו: שתי נשים של

שני אנשים הוא דמשכחת לה

. כלומר, רק באופן זה אכן אין לכהן כלום, אבל

ב

אופן של הרישא, דהיינו:

איש אחד ושתי נשים

שילדו שני זכרים ונקבה

לא משכחת לה

שיהיה האב פטור מליתן לכהן באופן זה, שהרי ודאי בכור נולד בביתו, לכן

לא מיתני ליה

.

מתניתין:

משנה זו אינה המשך למשניות הקודמות, והיא עוסקת בסתם בכורות:

מת הבן בתוך שלשים יום

,

אף על פי ש

כבר

נתן

האב

לכהן

, הרי זה

יחזיר

שהרי אינו חייב בפדיון עד לאחר שלשים יום.

ואם מת הבן

לאחר שלשים יום, אף על פי ש

עדיין

לא נתן

האב את פדיונו -

יתן

, כדמפרש טעמא בגמרא לקמן נא ב.

מת

הבן

ביום שלשים

עצמו: הרי יום זה הוא

כיום שלפניו

, ואף על פי שנתן יחזיר.

רבי עקיבא

מסתפק בזה, ולכן הוא

אומר

:

אם

כבר

נתן

האב לכהן

לא יטול

הימנו,

ואם

עדיין

לא נתן

האב

לא יתן

, שכלל הוא בידינו בכל ספק: המוציא מחבירו עליו הראיה.

גמרא:

שנינו במשנה: מת ביום שלשים כיום שלפניו, רבי עקיבא אומר: אם נתן לא יטול, ואם לא נתן לא יתן:

שואלת הגמרא:

מאי טעמייהו דרבנן

הסוברים שיום שלשים הוא כפחות מבן חודש?

ומפרשינן:

גמרי

רבנן "

חדש

" ["ופדוייו מבן חודש תפדה"] "

חדש

"

ממדבר

["פקוד כל בכור זכר מבן חודש ומעלה"]:

מה התם

במדבר אמר הכתוב "

ומעלה

", דהיינו, לאחר שלשים יום,

אף הכא נמי

גבי פדיון "

ומעלה

".

ורבי עקיבא מספקא ליה

בזה, וטעמו:

מדאיצטריך למכתב

"

ומעלה

"

גבי ערכין ולא גמרי ממדבר

. כלומר, הרי בפרשת ערכין [סוף חומש ויקרא] אמרה תורה: "והיה ערכך הזכר מבן עשרים שנה ועד בן ששים שנה והיה ערכך חמשים שקל" [והוא הערך הגבוה ביותר], "ואם מבן חמש שנים ועד בן עשרים שנה, והיה ערכך הזכר עשרים שקלים", "ואם מבן חודש ועד בן חמש שנים והיה ערכך הזכר חמשה שקלים", "ואם מבן ששים שנה ומעלה אם זכר והיה ערכך חמשה עשר שקל". וממאמר הכתוב "ומעלה" גבי בן ששים, למדנו ששנת ששים עצמה כפחות מבן ששים, ומגזירת הכתוב "שנה שנה" אנו לומדים שגם שנת עשרים כפחות מבן עשרים, ושנה החמישית כפחות מבן חמש, והוא הדין שיום שלשים כפחות מבן חודש. ולכאורה תיקשי: למה לי "ומעלה" בערכין, והרי היה לנו ללמוד ממדבר שיום שלשים הוא כלמטה, והוא הדין שבשנים הוא כלמטה.

ומדאמר הכתוב בערכין "ומעלה" ולא למדנו כן ממדבר, אם כן,

הוו להו

מדבר וערכין -

שני כתובים הבאים כאחד, וכל שני כתובים הבאים כאחד אין מלמדין

לפדיון הבן שיהיה בן שלשים כלפני שלשים.

או דילמא: כי

אמרינן שני כתובים הבאים כאחד

אין מלמדין

, היינו דוקא

לעלמא

, דהיינו: ללמוד לדין שלישי שאינו קשור לא לדין זה ולא לדין זה,

אבל לגופייהו מלמדין

. כלומר, אבל אם באת ללמוד להשוות דין הדומה לאחד משני הדינים, אפשר ללמוד אף שיש שני כתובים הבאים כאחד -

ואם כן, היות ו"ומעלה" האמור במדבר נאמר גבי פדיון בכורי בני ישראל במדבר, ילפינן נמי לענין פדיון הבן בזמן הזה.

ומשום הכי מספקא ליה

, [זה הוא טעם ספיקו של רבי עקיבא].

אמר רב אשי

:

הכל מודים לענין אבילות

של האב על הבן, אם מת הבן ב

יום שלשים כ

מת ב

יום שלפניו

שהוא נפל, ואינו מתאבל עליו, ומשום

דאמר שמואל: הלכה כדברי המיקל באבל

.

מתניתין:

מת האב בתוך שלשים יום, בחזקת שלא נפדה

הבן, ומשום שאין דרך אדם לפדות תוך שלשים - שהוא לפני זמן הפדיון -

עד שיביא ראיה שנפדה

.

ואם מת האב

לאחר שלשים יום

, הרי הבן

בחזקת שנפדה

ומשום שהכהן הוא המוציא מחבירו ועליו הראיה,

עד שיאמרו לו

לבן שציוה אביו בשעת מיתתו

שלא נפדה

.

הוא לפדות ובנו לפדות

, אם מוטל היה על אדם לפדות את עצמו שהוא בכור ואת בנו הבכור, ואין בידו כדי שניהם, הרי

הוא קודם לבנו

. ובגמרא יתבאר באיזה אופן עוסקת משנתנו.

רבי יהודה אומר: בנו קודמו

, ומשום

שמצותו

שלו היתה

על אביו

שמת,

ו

אילו

מצות בנו עליו

הוא. ויתבאר בגמרא.

גמרא:

איתמר

:

הפודה את בנו בתוך שלשים יום

, שעדיין לא הגיע זמן הפדיון:

רב אמר: בנו פדוי

, כדמפרש לה ואזיל.

ושמואל אמר: אין בנו פדוי

.

אמר

פירש

רבא: דכולי עלמא

בין רב ובין שמואל: אם אמר האב "

מעכשיו

יהא פדוי"

אין בנו פדוי

, שעדיין לא הגיע זמן הפדיון. ואם אמר האב שיהא הבן פדוי

לאחר שלשים יום, ואיתנהו למעות

הפדיון בעינם,

ודאי בנו פדוי

לאחר שלשים.

כי פליגי

רב ושמואל, באם אמר האב שיהא הבן פדוי

לאחר שלשים יום, ונתעכלו המעות

[אינם בעין] לפני הגעת זמן הפדיון:

וטעם מחלוקתם הוא:

רב אמר: בנו פדוי, מידי דהוה אקידושי אשה

[דומה למי שקידש אשה לאחר שלשים יום], כי

התם לאו אף על גב דנתעכלו המעות

קודם שלשים יום

הוו קדושין

, וכמבואר בקדושין נט א -