Békhorot 26a — le Talmud en français

הא

אם תלש מבכור

בעל מום

דומיא דתם שלא התירו מומחה -

שרי אף על פי שלא התירו מומחה

בשעה שנשר, וקשיא לריש לקיש!?

ומשנינן: לאו דוקא "תם" אסור, אלא:

תנא, כל היכא דלא התירו מומחה

"

תם

"

קרי ליה

[עד שלא החזיקו מומחה לבעל מום, קורא לו התנא "תם"].

לימא

דברי ריש לקיש

כתנאי

היא?

דתניא:

התולש צמר מבכור תם, אף על פי

שנולד בו מום

, אם

שחטו

הרי הוא

אסור

.

בכור בעל מום שתלש ממנו

ואחר כך מת, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרים

, זו היא דעת תנא קמא.

אמר רבי יהודה

:

לא בזה

שמת

התיר עקביא בן מהללאל

, כי אם מת אפילו עקביא אינו מתיר,

אלא בשער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון ואחר כך שחטו, בזה

בלבד

עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין

, וכפי שאמר רבי יהודה במשנתנו.

אמר רבי יוסי: מודה אבא

[אבי] ששמו

חלפתא

אף שהוא מן החכמים החולקים על עקביא -

בזה

ששחטו

שהוא מותר

-

אבל

[באמת]

בייחוד

[ובבירור]

אמרו חכמים: יניחנו

לשער שנשר

בחלון, שמא יש

תקוה

. כלומר, שמא ישחטנו ויהיה מותר השער, שהרי אם

שחטו דברי הכל מותר

-

ממשיך רבי יוסי ואומר, וכפי שאמר במשנתנו:

ואם מת, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרים

.

ומברייתא זו יש ללמוד שנחלקו תנאים - לדעת המתירים אליבא דחכמים בשחטו - אם מותר לדבריהם גם השער שנשר קודם שהראו את הבכור למומחה, שהרי לכאורה קשה:

רבי יוסי

שפירש את מחלוקת עקביא וחכמים במת,

היינו תנא קמא

שאף הוא פירש כן!?

אלא לאו

אם צריך

התירו מומחה

קודם שנשר הוא ד

איכא בינייהו

דתנא קמא ורבי יוסי לפי שיטת חכמים דעקביא:

דתנא קמא סבר

: שחטו, ונשר אחר ש

התירו מומחה אין

, בזה הוא שמודו חכמים,

ואי לא

-

לא

, וכדריש לקיש.

ואתא רבי יוסי למימר: אף על גב דלא התירו מומחה

קודם שנשר, כיון ששחטו מתירים חכמים -

אמר

דחה

רבא

:

לא

כאשר פירשת את מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי, אלא:

דכולי עלמא אי התירו מומחה אין, אי לא התירו, לא

. ואבאר לך את מחלוקת תנא קמא ורבי יוסי,

ושלש מחלוקת

תנא קמא רבי יהודה ורבי יוסי

\- יש

בדבר

:

דתנא קמא סבר: פליגי

עקביא וחכמים

במת, והוא הדין לשחטו

,

והאי דקמיפלגי במת, להודיעך כחו דעקביא

שהוא מתיר אפילו במת.

ורבי יהודה סבר: במת דברי הכל אסור, כי פליגי

עקביא וחכמים

בשחטו

.

ואתא רבי יוסי למימר: בשחטו דברי הכל מותר, כי פליגי במת

.

אמר רב נחמן: הלכה כרבי יהודה

המפרש את מחלוקתם בשחטו ולא במת,

הואיל ותנן בבחירתא

[היינו מסכת עדיות]

כוותיה

.

דתנן

בעדיות ה ו:

הוא

[עקביא]

היה מתיר שער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך שחטו

.

וחכמים אוסרין

.

אמר רב נחמן בר יצחק

:

סתם

מתניתין

[משנתנו] בסיפא

נמי דיקא

, דהלכה כרבי יהודה, דהא

תנן

בסיפא:

צמר המדולדל בבכור, את שנראה מן הגיזה מותר

שהוא כמו מחובר,

ואת שאינו נראה

מן הגיזה

אסור

, כשער שנתלש והניחו בחלון. והרי:

מני

היא משנתנו המחלקת בין הנראה לאינו נראה?

אילימא רבי יוסי

היא. כך אי אפשר לומר, שהרי:

ובמאי

[מה נעשה בבהמה],

אילימא בשחטו

, הרי כיון דאמרת רבי יוסי היא, הרי ש

בין עקביא בין רבנן, אידי ואידי

בין הנראה ובין שאינו נראה -

משרא שרי

, ולמה אסרה משנתנו את השער שאינו נראה מן הגיזה.

ואלא

בהכרח שאם תמצי לומר דרבי יוסי היא -

במת

עוסקת הסיפא של המשנה, שבזה אין מוסכם שהוא מותר. ואם כן, הרי מוכרח שאין משנתנו כרבי יוסי, שהרי:

ואי רבנן

היא, הרי

אידי ואידי

בין הנראה בין שאינו נראה -

מיסר אסרי

, שהרי אוסרים חכמים את התלוש המונח בחלון.

ואי

משנתנו במת וכ

עקביא

, הרי

איפכא מיבעיא ליה

לתנא לומר:

נראה מן הגיזה אסור

שהוא כמו מחובר,

דמיתה קאסרה ליה

וטעון קבורה, ואילו

אינו נראה מן הגיזה מותר, דמעיקרא תליש

, ועקביא התיר אותו אפילו במת.

ונמצא, שבשום אופן לא נוכל לפרש את הסיפא אליבא דרבי יוסי,

אלא פשיטא רבי יהודה

היא סתם משנתנו שבסיפא.

ומפרשת הגמרא את הסיפא לפי רבי יהודה:

ובמאי, אילימא במת

כך אי אפשר לומר, שהרי:

בין לעקביא בין לרבנן אידי ואידי מיסר אסרי

.

אלא לאו בשחטו

.

ואי עקביא

היא משנתנו, כך אי אפשר לומר, שהרי:

אידי ואידי משרא שרי

, כיון ששחטו.

אלא לאו, רבנן היא

משנתנו שאינם מתירים בשחטו, ומכל מקום את שהוא נראה מן הגיזה מתירים חכמים.

ושמע מינה בשחטו פליגי

עקביא וחכמים, וחכמים אוסרים, ולכן את שאינו נראה מן הגיזה אסור.

שמע מינה

כרבי יהודה דבשחטו פליגי.

בעי רבי ינאי

:

התולש צמר מעולה תמימה מחיים, והוממה ונפדית

ואחר כך שחטה, ו

לרבנן

שאין מתירים שער בכור שנתלש מבעל מום משום גזירה שמא ישהנו,

מהו?

האם אף שער שנתלש מעולה תמימה, גזרו חכמים שלא יהנה ממנו אף לאחר פדיון ושחיטה משום גזירא שמא ישהה מלהקריב את העולה כדי שיוכל ליהנות מן השער שנשר לכשיפול בה מום ויפדנה וישחטנה, או לא גזרו וכפי שיתבאר צד זה לקמן.

ותמהינן עלה: וכי בתולש בכוונה נסתפק רבי ינאי!? והרי

תולש

בכוונה

מי איכא מאן דשרי

[וכי יש מי שיתיר], והרי לרבנן ודאי אסור הוא, כי הרי רשע הוא!?

אלא

הכי מיבעיא ליה לרבי ינאי:

צמר שנתלש

מאליו

מעולה תמימה

מחיים, והוממה ונפדית, לרבנן

מהו?

ומפרשת הגמרא:

צמר

דחטאת ואשם

שנתלש והומם ופדאו ושחטו

לא תיבעי לך

שודאי מותר הוא, ואין לחוש שמא ישהה מלהקריבו בשביל השער,

דכיון דלכפרה אתו

חטאת ואשם

לא משהי להו

.

וכן צמר

דבכור

תם

ומעשר

תם

נמי

לא תיבעי לך,

דכיון דלאו לכפרה אתו

גזרינן דילמא

משהו להו

מלהקריבו.

כי תיבעי לך

, צמר

דעולה מאי

, האם יש לדמותו לחטאת ואשם, או לבכור ומעשר, וצדדי הספק הם: