Békhorot 25b — le Talmud en français

וחכמים אוסרין

משום גזירה שמא ישהנו ויבוא לידי איסור גיזה ועבודה. ועקביא לא גזר.

דברי רבי יהודה

.

אמר לו רבי יוסי

לרבי יהודה:

לא בזה התיר

עקביא בן מהללאל.

כלומר, כדמסקינן בגמרא, לא באופן ששחטו עקביא התיר וחכמים אסרו, כי אם שחטו אפילו חכמים מתירים.

אלא

במה נחלקו:

בשיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת

מאליו,

בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין

.

הבבא הבאה היא כשיטת רבי יהודה, וכמבואר בגמרא.

שער המדובלל

ש

בבכור

, היינו: צמר שנתלש מן העור בעוד הבכור בחיים, ואולם עדיין מסובך הוא בשאר הצמר שעל גבי הבכור כששחטו:

את שנראה מן הגיזה

, היינו דכשגוזז את הצמר, גם הגיזה המדובללת נראית כחלק מן הגיזה, הרי הוא

מותר

בשחיטה אף לדעת חכמים וכאילו לא נשר כלל -

ואת שאינו נראה מן הגיזה

, היינו שניכר בו שהיה תלוש מתחילה, הרי זה

אסור

כשיטת חכמים.

גמרא:

שנינו במשנה: אמר לו רבי יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא בשיער בכור בעל מום שנשר, והניחו בחלון, ואחר כך מת מאליו, בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין:

משמעות לשון המשנה הוא: לא בשחטו התיר עקביא אלא במת הוא שהתיר, ולפיכך דייקינן:

מכלל ד

בשחטו

אסר

אף עקביא בן מהללאל, ורק במת מאליו הוא שהתיר. וקשה:

השתא במת

שהשער המחובר לבכור אסור בהנאה וטעון קבורה -

שרי

עקביא בן מהללאל את השער שנשר בעודו בחיים,

שחטו

שהשער המחובר בו מותר בהנאה -

מיבעיא

שהשער שנשר מותר בהנאה!?

אלא הכי קאמר

רבי יוסי:

לא בזה

בשחטו -

התיר עקביא וחכמים אוסרין

. כלומר, לא בזה אסרו חכמים,

אלא בשחטו דברי הכל

ואפילו חכמים -

שרי, כי פליגי

חכמים על עקביא בן מהללאל ואסרו -

במת

מאליו. וכאשר נתבאר במשנה.

אמר רבי אסי אמר ריש לקיש

:

מחלוקת

עקביא וחכמים - היינו: עד כאן לא התיר עקביא, אלא -

בש

כבר

התירו מומחה

ויכול לשוחטו ואחר ההיתר נשר השיער,

דמר

חכמים

סבר

: אף שכבר ראוי הוא לשחיטה, גזרינן לאסור, משום שאם היינו מתירים את השער שנשר

דלמא אתי לשהוייה

[להשהות את הבכור ולא לשוחטו] כדי שיהא השער נושר הימנו, ובין כך וכך יבוא בו לידי איסור גיזה ועבודה,

ומר

עקביא

סבר: לא גזרינן

שישהה בהמה הראויה לשחיטה משום השער הנושר.

אבל

אם נשר השער כשעדיין

לא התירו מומחה, דברי הכל אסור

השער שנשר ומשום גזירה שמא ישהנו.

מתיב רב ששת

מהא דתניא:

בעלי מומין

האסורין בהקרבה על המזבח,

אוסרין

בתערובת

בכל שהוא

, שאם נתערב בעל מום אפילו באלף תמימים כולן אסורים בהקרבה על המזבח.

ורבי יוסי אומר: יבוקר

[ייבדק], ומפרש לה ואזיל.

והוינן בה: מאי

"

יבוקר

"?

אילימא יבוקר אותו בעל מום אם איתיה, ולישקליה, והנך לישתרי

, שמא תאמר לפרש: יבקרו עד שימצאו את בעל המום, ומשימצאוהו יותרו האחרים. כך אי אפשר לומר, שהרי:

מכלל דתנא קמא אמר: לא

יבוקר, וכי תאמר שעל זה חלוק תנא קמא וסובר שלא יבוקר, ואף אם ימצאו בעל מום לא יהיו השאר מותרים!?

ואמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה

לפרש:

הכא בגיזת בכור בעל מום

. כלומר, בגיזת בכור שנשרה בעודו בחיים ואחר כך נמצא על ידי חכם שהוא בעל מום

עסקינן, שנתערבו

קודם ששחט את הבכור -

בגיזי חולין

, ושוב שחטו. ובאור מחלוקתם הוא: כולי עלמא סברי כחכמים,

ומאן תנא קמא?

רבי יהודה היא, דאמר

: אפילו

בשחטו אסרי רבנן

.

ו

רבי יוסי לטעמיה, דאמר: בשחטו שרו רבנן

-

וקתני

"

יבוקר

",

מאי לאו יבוקר במומו לחכם, אי מום קבוע

הוא

שרי

.

היינו דכך הוא פירוש הברייתא: גיזי בכור שנשרו ועדיין לא ביקרם חכם לידע אם יש בהם מום, שנתערבו בגיזי חולין. רבי יהודה אומר: אין להם תקנה בשחיטת הבכור, כיון שאף אם ישחוט את הבכור יהיו אסורים בהנאה. ואילו רבי יוסי סובר: יבקר החכם את הבכור, ואם ימצא בו מום קבוע ישחוט את הבכור, וממילא יהיו מותרים הכל, שהרי אפילו חכמים מודים שאם שחטו לבכור מותר מה שנשר ממנו בעודו חי.

הרי למדנו: התירו חכמים בשחטו

אף על גב שלא התירו מומחה

אלא לאחר שגזז את הצמר, שהרי אמרינן "יבוקר" עכשיו. ומאחר שלחכמים אליבא דרבי יוסי המתירים רק בשחיטה, מותר השער אף שנשר קודם שהתירו מומחה, הוא הדין שלעקביא בין בשחט ובין במת הרי הוא מותר אפילו שנשר קודם שהתירו חכם.

אמר רבא: לא

כאשר פירשת שיבקר החכם עכשיו לאחר הגיזה את הבכור, כי באופן זה לא יועיל להתיר. אלא:

יבוקר

[ייבדק]

אי התירו מומחה

קודם שגזז את השער,

אין

ישחטנו ויותרו הגיזות,

ואי לא

התירו מומחה קודם שנשר

לא

יועיל לו שחיטתו.

כי סליק

[כשעלה]

רבין

מבבל לארץ ישראל,

אמרה לשמעתא

[לפירושו של רב נחמן בברייתא]

קמיה דרבי ירמיה!

אמר

רבי ירמיה:

בבלאי טפשאי, משום דיתבי בארעא דחשוכא אמרי שמעתא דמחשכן

[אנשי בבל הטפשים, משום שמקום מושבם הוא בארץ חשוכה אומרים הם שמועות חשוכות], וכי

לא שמיע להו

[וכי לא שמעו בני בבל]

הא דאמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן

:

מחלוקת

שנחלקו רבי יהודה ורבי יוסי בבעלי מומין שנתערבו לא מיירי בגיזות כלל אלא בבעלי מומין שנתערבו, ו

ב

כגון

שבדק ולא מצא

מום בשום בהמה, אם סומכים על בדיקתו להתיר את כולם.

וקמיפלגי

רבי יהודה ורבי יוסי

בפלוגתא דרבי מאיר ורבנן, דתנן

במסכת נדה סא א:

גל טמא [שהיה שם כזית מן המת] שנתערב בין שני גלים טהורים, ובדקו את שלשתן ומצאו טהורין, כולן טמאין,

שהיה רבי מאיר אומר

:

כל דבר שהוא בחזקת טומאה, לעולם הוא בטומאתו, עד שיתוודע לך הטומאה היכן

היא

.

וחכמים אומרים: בודק עד שמגיע לסלע

כי מאחר שקשה הוא ודאי לא נעשה שם קבר,

או

עד שיגיע

ל

קרקע

בתולה

, היינו קרקע קשה שעדיין לא נעבדה.

ואף כאן, כיון שידוע היה שבהמה אחת בעלת מום היא, אף על פי שבדקנו את כל הבהמות ואין כאן בהמה בעלת מום, הרי כולם אסורין, שהרי בהכרח היה כאן בעל מום. ואילו לדעת חכמים "יבוקר", ואם לא תימצא בהמה בעלת מום, הרי כולן כשרים למזבח.

ורב אסי אמר רבי יוחנן

לפרש את מחלוקת רבי יוסי ורבי יהודה בברייתא:

לעולם בבהמה בעלת מום שנתערבה, ו

מחלוקת

ב

כ

גון

שבדק ומצא

בהמה אחת שהיא בעלת מום, ומחלוקתם היא: אם אנו תולים שזו היא הבהמה שאבדה, או שאנו חוששים שמא אחרת היא, ואותה שנאבדה עדיין לא נמצאה.

וקמיפלגי

רבי יוסי ורבי יהודה

בפלוגתא דרבי ורבי שמעון בן גמליאל, דתניא

:

שדה שאבד בה קבר

, הרי

הנכנס לתוכה טמא

.

נמצא בה קבר

לאחר שאבד בה - ופינהו, הרי

הנכנס לתוכה טהור, שאני אומר: הוא קבר שאבד, הוא קבר שנמצא

, והרי פינהו.

דברי רבי

.

רבן שמעון בן גמליאל אומר

: אין אנו אומרים הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא, אלא חיישינן שמא אחר הוא, והקבר שאבד עדיין לא נמצא, ו

תיבדק כל השדה כולה

.

ואף כאן, לדעת חכמים כיון שבדק ומצא בעלת מום אחת, אין חוששים שמא אחרת היא ועדיין מעורב בין הבהמות בעלת מום, וזו היא שיטתו של רבי יוסי המתיר ואמר "יבוקר" והיינו עד שתימצא בעלת מום. ואילו רבי יהודה סובר כרבן שמעון בן גמליאל, שאין די אם ביקר ומצא בעלת מום אחת, עד שיבדוק את כולן.

שואלת הגמרא:

ורב אסי

שפירש בכגון שמצא בעלת מום אחת -

מאי טעמא לא אמר כרבי חייא בר אבא

, שפירש את מחלוקתם בכגון שביקר את כולן ולא מצא בהמה בעלת מום.

אמר לך

רב אסי: באופן זה אף חכמים - הסומכים על בדיקת כל הגלים מטומאה - מודים שאין די בבדיקת כולן ממום, כי

בשלמא גבי טומאה

, כיון שבדקנו ואין כאן טומאה

אימר בא עורב ונטלה

לטומאה,

בא עכבר ונטלה

לטומאה -

אלא הכא

כשהיתה ודאי בעלת מום בתערובת ולא נמצאה, מודים חכמים שאין סומכים על הבדיקה, כי

בעל מום להיכא אזיל

[להיכן הלכה בעלת המום]!? ואף רבי יוסי לא היה סומך על הביקור והבדיקה.

ו

מפרשינן טעמא ד

אידך

, היינו רבי חייא בר אבא, הסובר שלפי חכמים סומכים על בדיקת כל הבהמות ממום לשיטת חכמים: כי

אימר, מום עובר הוה ואיתסי

[ונרפא].

עוד מפרשת הגמרא:

ורבי חייא בר אבא מאי טעמא לא אמר כרב אסי

שפירש את מחלוקתם בכגון שאיתר בעלת מום אחת על ידי ביקור?

אמר לך

רבי חייא בר אבא: אפילו רבן שמעון בן גמליאל שאינו סובר גבי קבר "הוא קבר שאבד הוא קבר שנמצא" מודה שגבי בעלת מום אומרים "היא בעלת מום שאבדה היא בעלת מום שנמצאת", כי

בשלמא שדה

הרי

דרכה למיקבר בה

[דרך לקבור בה], ולכן

אמרינן: כי היכי דקבר בה האיך, קבר אינש אחרינא

[כשם שקבר זה שכרה את הקבר הראשון, כך יש לומר שאחר קבר בה אף הוא, והקבר שנמצא הוא הקבר שכרה השני].

אלא קדשים, כיון דבדקו לן וקיימי

, וכי

דרכייהו למיפל בהו מומא!?

כיון שבדוקים היו הבהמות ממום קודם שנתערבו, ועכשיו נמצאה בעלת מום אחת שיש לתלות שהיא זו שנתערבה, וכי דרך הוא שיפול מום בבהמות, עד שנחוש שאף באחרות נפל מום].

ו

מפרשינן טעמא ד

אידך

היינו רב אסי: אכן

אגב דמנגחי אהדדי שכיח בהו מומא

, כיון שמנגחים הם זה את זה שכיח בהם מום.

מיתיבי

לריש לקיש הסובר, שאם לא התירו מומחה הרי הוא אסור לכולי עלמא - מהא דתניא:

התולש

או שנתלש מאליו

צמר מבכור

תם, אף על פי שנולד בו מום ושחטו

, הרי הוא

אסור

, ואפילו לדעת המתיר בשער שנשר מבעל מום ושחטו, כי בבכור תם גזרינן יותר שמא ישהנו.

ומשמע:

טעמא דתם

, דוקא משום שנתלש השער מן הבכור בעודו תם הוא שאסור -