Békhorot 23b — le Talmud en français

אחת זו ואחת זו

לא פקעה טומאתה

עד לכלב, הא

חררת הדם הרי

חזיא לכלב

, ותטמא במשא, אם איתא דטומאה כמאן דאיתיה דמי!?

ומסקינן: אכן

קשיא!

גופא: בר פדא אמר: טומאה חמורה

[משא]

עד לגר, וטומאה קלה

[מגע]

עד לכלב

.

ורבי

יוחנן אמר: אחת זו ואחת זו עד לכלב

.

ומפרשינן:

מאי טעמא דבר פדא?

משום

דכתיב

[דברים יד כא]: "

לא תאכלו כל נבילה, לגר

אשר בשעריך תתננה ואכלה", ולמדנו מהיקש הכתוב: נבילה

הראויה לגר

היינו דמתקיים בה "ואכלה"

\-

קרויה נבילה, ו

נבילה

שאינה ראויה לגר, אינה קרויה נבילה

.

ואידך

היינו רבי יוחנן - מפרש לפסוק זה, שהוא בא

למעוטי היכא דהסריחה מעיקרא

[מתחילתה], ואינה ראויה לגר שהיא אינה מטמאה, אבל אם לא הסריחה מתחילתה, אלא ראויה היתה ונסרחה, לא פקע ממנה תורת טומאה עד שתיפסל מאכילת כלב.

ואידך

[בר פדא] סבירא ליה:

הסריחה מעיקרא לא צריכא קרא למעוטי

[אין הכתוב צריך למעטו] מטומאה, שהרי

עפרא בעלמא הוא

[כעפר הוא], ובהכרח שבא הכתוב למעט את שאינה ראויה לגר אפילו לא הסריחה מעיקרא.

ומקשינן מהא ד

תנן

במשנתנו:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: בהמה גסה ששפעה חררת דם, הרי זו תקבר, ונפטרה מן הבכורה. ותני רבי חייא: אינה מטמאה לא במגע ולא במשא. ואמר רבי יוחנן: משום ביטול ברוב נגעו בה

-

ותיקשי:

מאי איריא משום ביטול ברוב, תיפוק לי דלא איתחזי

מעיקרא

כלל

, ובזה אפילו רבי יוחנן מודה שהשיעור הוא עד לגר!?

ומשנינן:

הא נמי אתחזי מעיקרא לגר אגב אימיה

[אף חררה זו ראויה היתה לגר כשהיתה בבטן אמה].

תנן התם

במסכת מכשירין [ו ג]:

רבי אליעזר בן יעקב אומר: ציר טהור

של עם הארץ

שנפל לתוכו מים כל שהוא

הרי הוא

טמא

, וכדמפרש טעמא ואזיל.

אמר רב נחמן אמר רבה בר אבוה: זאת אומרת נחשדו עמי הארץ לערב מחצה

מים

בציר

, ואם כי לא נטמא הציר עד שלא נפל לתוכו מים כל שהוא, וכדמפרש ואזיל, מכל מקום משנפל לתוכו מים כל שהוא ורבו המים על הציר, מצא מין את מינו וניעור, וכדאמרינן לעיל כב א.

ומקשינן:

ולמה לי

למימר שנחשדו עמי הארץ לערב מים בציר עד

מחצה

, והרי

אפילו

אם לא נחשדו אלא לערב מים

בציר

ממחצה

[פחות ממחצה] - כלומר, קרוב למחצה -

נמי

ניחא שייטמא הציר כשנפל לתוכו מים,

ו

משום דב

ההוא פורתא

שנפל לתוכו

הוי ליה פלגא

מים,

ופלגא בפלגא לא בטיל

. כלומר, הרי המים טמאים ורק משום ביטול ברוב אתה מטהרם, וכיון שנפל עוד משהו מים כבר הוה ליה מחצה ציר ומחצה מים, ואין כאן רוב לבטל את המים!?

ומשנינן: אכן

אימא

: נחשדו עמי הארץ לערב

עד למחצה

. כלומר, קרוב למחצה.

איבעית אימא: לעולם

כמו ששנינו "נחשדו עמי הארץ לערב

מחצה

", ומשום דאילו היה שם פחות ממחצה ועל ידי הנפילה נעשה מחצה, אכתי אינו טמא, כי

טומאת עם הארץ

אינה אלא מ

דרבנן, ו

אף

טומאת משקין

אינה אלא מ

דרבנן

, ואם כן:

ברובא

מים

גזרו רבנן, בפלגא ופלגא לא גזרו בה רבנן

, ועד שלא תוסיף הנפילה שיהיה בה רוב מים אין כאן טומאה.

מתניתין:

רבן שמעון בן גמליאל אומר

:

א.

הלוקח בהמה מניקה מן הגוי, אינו חושש שמא

לא ילדה אצלו ו

בנה

שהיא מניקה -

של אחרת היה

, ואם כן, הולד שתלד בכור הוא. אלא סומך על כך שהיא ילדתו, וכבר הבכירה, וכפי שמתבאר בגמרא הטעם שאין בהמה אוהבת את בן חברתה כדי להניקה. ב. אם

נכנס לתוך עדרו, וראה את המבכירות

[שזו להם הלידה הראשונה]

מניקות

כל אחת בהמה מסוימת, ו

את שאינן מבכירות

[שכבר ביכרו קודם ולד זה]

מניקות

בהמות אחרות, הרי זה

אינו חושש: שמא בנה של זו

שאינה מבכירה וולדה אינו בכור

בא לו אצל זו

שהיא מבכירה,

ושמא בנה של זו

שהיא מבכירה וולדה הוא בכור

בא לו אצל זו

שאינה מבכירה, ונמצא שאין אנו יודעים מי הוא הבכור וכולם ספק בכורות, אלא סומך על כך שכל אחת מניקה את בנה, כך, שהמבכירה מניקה את הבכור, ושאינה מבכירה מניקה את הפשוט.

גמרא:

אמר רב: הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא

, פסק ההלכה היא ככל הדינים השנויים במשניות שבפרק זה, מלבד באותם מקומות ששנינו מחלוקת.

אמר רב ששת: אמינא, כי ניים ושכיב רב אמר להא שמעתא

[נראה שבעודו מנמנם ושוכב אמר רב את הדברים האלו], שהרי

אהייא

[על איזו משנה הוצרך רב להשמיענו שהלכה כמותה], שהרי:

אילימא ארישא

[שמא תאמר להשמיענו שהלכה כמשנה הראשונה שבפרק זה], כך אי אפשר לומר, שהרי:

מיפלג פליגי

בה

רבי ישמעאל ורבי עקיבא

, וכשנשנית פלוגתא הרי אמר רב שאין הלכה כן.

אלא אדרבי אליעזר בן יעקב

, שמא תאמר שבא רב להשמיענו שהלכה כרבי אליעזר בן יעקב בדינו הנשנה במשנה השניה שבפרק זה, אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

כלל הוא בידינו "

משנת רבי אליעזר בן יעקב קב ונקי

[מעט דינים נאמרו משמו במשניות, ואולם קב נקי הוא שהלכה כמותו]", ולא הוצרך רב להשמיענו שהלכה כמותו בפרק זה דוקא.

אלא אדרבי שמעון בן גמליאל

, שמא תאמר, שבא רב להשמיענו שהלכה כרבי שמעון בן גמליאל השנוי במשנתנו, אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

מיפלג פליגי בברייתא

, הרי שנינו בברייתא שנחלקו חכמים על רבי שמעון בן גמליאל, ובמקום ששנינו מחלוקת חכמים, אין הלכה כן, כדאמר רב "בר מפלוגתא".

שנינו במשנה לקמן כד ב: רבי יוסי בן המשולם אומר: השוחט את הבכור עושה מקום בקופיץ מיכן ומיכן [מסביב למקום השחיטה] ותולש את השער [ואין בזה משום גיזה בבכור שהיא אסורה מן התורה], ובלבד שלא יזיזנו [לשער התלוש] ממקומו. וכן תולש את השער, לראות מקום מום.

אלא אדרבי יוסי בן המשולם

שבמשנה דלקמן כד ב. אף כך אי אפשר לומר, כי:

הא אמר רב חדא זימנא

[כבר אמר כן רב פעם אחרת],

דאמר רב: הלכתא כרבי יוסי בן המשולם

.

שנינו במשנה לקמן כה א: שער בכור בעל מום שנשר והניחו בחלון, ואחר כך שחטו, עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין, דברי רבי יהודה. אמר לו רבי יוסי: לא בזה התיר עקביא בן מהללאל, אלא שער בכור בעל מום שנשר בחלון ואחר כך מת, בזה עקביא בן מהללאל מתיר, וחכמים אוסרין.

אלא אשער בעל מום

, שמא תאמר שהוצרך רב להשמיענו את ההלכה בדין שער בכור בעל מום שנשר ואחר כך שחטו או מת, אף כך אי אפשר לומר, שהרי:

מיפלג פליגי

במשנה לקמן כה א -

עקביא בן מהללאל ורבנן

.

ומשנינן:

לעולם אדרבן שמעון בן גמליאל

שבמשנתנו הוא שאמר רב דהלכה כמותו,

ו

אף שחלקו חכמים עליו בברייתא

הא קא משמע לן

רב:

דפלוגתיה דברייתא לא פלוגתא היא

. כלומר, לא לזה נתכוין רב כשאמר "בר מפלוגתא", אלא לפלוגתא שנשנית במשנה.

ומקשינן:

וכיון דאמר רב

"

הלכתא בכוליה פירקין בר מפלוגתא

",