Békhorot 21b — le Talmud en français

והתניא

[בניחותא]:

רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון

:

מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר

ומתקדש בקדושת מעשר בהמה, אף שאינו נקרב על המזבח עד יום השמיני,

והרי הוא כבכור. מה בכור קדוש לפני זמנו,

שהרי עם יציאתו מן הרחם הוא קדוש,

אף

מעשר שהוא

מחוסר זמן קדוש לפני זמנו, וקרב לאחר זמנו

.

ו

מקשינן:

אדיליף מבכור, נילף מקדשים

שאין להקדישם כשהם מחוסרי זמן!?

ומשנינן:

מסתברא, מבכור הוה ליה למילף

למעשר ולא מקדשים,

שכן

דומה מעשר לקדשים בארבעה דברים: א.

גואל

, הן בכור והן מעשר אינם נגאלים [נפדים] ואפילו כשנפל בהם מום.

ב.

מום

, הן בכור והן מעשר קדושים קדושה גמורה אף אם יש בהם מום. תאמר בשאר קדשים שאם קדם מום קבוע להקדישן אינם קדושים אלא קדושת דמים.

ג.

תמורת

, הן בכור והן מעשר אין תמורתן קריבה על המזבח.

ד.

אכילה

, הן בכור והן מעשר שנפל בהם מום נאכלים: הבכור לכהן, והמעשר לבעלים, תאמר בשאר קדשים שאינם נאכלים אלא נפדים.

ומקשינן:

אדרבה מקדשים הוה ליה למילף

למעשר,

שכן

דומה המעשר להם בארבעה דברים אחרים: א.

פשוט

, הן מעשר בהמה והן שאר קדשים פשוטים ולא בכורים הם.

ב.

זכר

, הן מעשר בהמה והן שאר קדשים נוהגים אפילו שלא בזכר, תאמר בבכור שאינו נוהג אלא בזכרים.

ג.

קדוש

, הן מעשר והן שאר קדשים אינם קדושים מאליהם, תאמר בבכור שהוא קדוש מאליו.

ד.

במתנות

, הן מעשר והן שאר קדשים אינם ממתנות כהונה, תאמר בבכור שממתנות כהונה הוא.

אלא, רבי שמעון

"

העברה העברה

" ["כל אשר יעבור תחת השבט", "והעברת כל פטר רחם לה'"],

גמיר

מבכור, שאף מחוסר זמן נכנס לדיר להתעשר.

שנינו במשנה: סימן הוולד בבהמה דקה - טינוף:

שואלת הגמרא:

היכי דמי טינוף?

אמר רב: כדאמרי רעוותא

[הרועים]

דצלתא עצר חיותא

[נעצר רחמה ונימוק העובר].

ושמואל אמר: בעבועי דדמא

[פולטת אבעבועות של דם].

מוסיפה הגמרא:

וצריך להראותו לחכם

, לידע אם ולד הוא, שיפטור את הבא אחריו מן הבכורה.

ותמהינן:

חכם מנא ידע

[מנין יודע]!?

אמר

פירש

רב פפא

: צריך להראותו ל

רועה חכם

.

אמר רב חסדא

:

הרי אמרו: יצירת הוולד באשה ארבעים יום

מהלילה ששימשה בו, והמפלת אור ארבעים יום, צריכה לישב ימי טומאה וטהרה של יולדת, אבל אם הפילה קודם לכן, הרי זה מים בעלמא. אך

בעי

[שאל]

רב חסדא

: יצירת הולד של

בהמה בכמה

, ונפקא מינה, שאם טינפה קודם לזה אינו ולד לפטור את הבא אחריו מן הבכורה?

אמר ליה רב פפא לאביי

: וכי

לאו היינו דזעירי, דאמר זעירי: אין טינוף פחות משלשים יום

, וסלקא דעתיה דרב פפא לפרש, שאינו חשוב טינוף אם לא עברו שלשים יום מאז שעלה עליה זכר. הרי שיצירת הולד בבהמה היא שלשים יום?

אמר ליה אביי:

ההוא

דזעירי, לא לענין משך הזמן שהיה הטינוף במעי הבהמה קאמר דהוי שלשים יום, אלא

לקבל זכר

אחר הטינוף הוא ד

איתמר

, לומר, שאין המטנפת מקבלת זכר עד שלשים יום מטינופה.

איתמר

:

מצינו

במשנתנו דין

לוקח מגוי

שאם ילדה לאחר שנתה הרי הוא ספק בכור,

לוקח מישראל מאי?

אמר רב

: הנולד ראשון ביד הלוקח - ואפילו לאחר שנתה -

בכור ודאי

הוא,

דאם איתא דביכרה

אצל המוכר

אישתבוחי הוה מישתבח ליה

[משתבח היה המוכר בפני הלוקח] בבהמתו שכבר ביכרה, ולא תסתכן עוד בלידה הבאה.

ושמואל אמר

. אינו אלא

בכור ספק

, ואין להוכיח מאי אמירתו של המוכר, כי

סבר לשחיטה קא בעי ליה

ולא להוליד ולדות, ולא איכפת ללוקח שעדיין לא ביכרה.

ורבי יוחנן אמר

: הנולד ראשון

חולין ודאין

הוא. ו

מאי טעמא?

משום ד

אם איתא דלא ביכרה, כיון דאיכא איסורא

בולד הנולד ראשון

אודועי הוה מודע ליה

ללוקח ומזהירו על כך, ולא היה נמנע משום שהוא סובר דלשחיטה נקנתה הבהמה.

תניא כוותיה דרבי יוחנן דאמר חולין

, ממה ששנינו בחולין פג א:

בארבעה פרקים בשנה [שדרך ישראל לעשות סעודות, וסתם הלוקח בהמה אינו לוקח אלא לשוחטה מיד], המוכר בהמה לחבירו צריך להודיעו אמה מכרתי לשחוט, בתה מכרתי לשחוט, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג...

ובברייתא [שם] איתא:

אם לא הודיעו

המוכר "אמה מכרתי לשחוט",

הולך

הלוקח

ושוחט ואינו נמנע

משום "אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד". הרי דסמכינן על כך שהמוכר היה מזהירו למונעו מאיסור, והוא הדין שהיה מזהירו שלא יעבור ויחלל את קדושת הבכור.

שואלת הגמרא:

לימא תיהוי

ברייתא זו

תיובתא דרב ושמואל

החולקים על רבי יוחנן?

ומשנינן לשיטתם:

התם

גבי אותו ואת בנו -

במוכר תליא מילתא

, כלומר חובה עליו להודיע בימים אלו שאמה מכר לשחוט, וכיון שלא הודיעו ודאי לא מכר את אמה, אבל

הכא בלוקח תליא מילתא

כי הבהמה שלו ועליו להפריש בכורותיו, ואין זה ענינו של המוכר.

מתניתין:

רבי אליעזר בן יעקב אומר

:

בהמה גסה

מבכרת

ששפעה חררת דם, הרי זו

[החררה]

תקבר, ופטורה מן הבכורה

, שאין הולד הבא אחריה חשוב בכור. ותתבאר המשנה בגמרא.

גמרא:

תני רבי חייא

בברייתא, כהמשך לדברי רבי אליעזר בן יעקב: אבל

אינה מטמאה

החררה

לא במגע ולא במשא

, ואף שהנבילה מטמאה במגע ובמשא.

ומקשינן: והרי שנינו במשנה שתיקבר, ובפשוטו היינו משום דחיישינן שמא ולד זכר היה ונימוק, ואסור בהנאה משום בכור. אבל לדברי רבי חייא תיקשי:

ומאחר דאינה מטמאה לא במגע ולא במשא

ואין בו דין ולד,

אמאי תיקבר!?