Békhorot 13a — le Talmud en français

רב ששת אמר

ליישב באופן אחר את הסתירה ממה ששנינו בברייתא ראשונה "ופדיון פטר חמור לאלתר", למה ששנינו בברייתא השניה "אין בפטר חמור פחות משלשים":

הא דקתני "אין בפטר חמור פחות משלשים", לא בא התנא לומר שמצות פדיון פטר חמור אינה קודם לשלשים יום, אלא לעולם מצות הפדיון היא לאלתר, וכפי ששנינו בברייתא הראשונה, אלא

לומר ש

אם לא פדה

אינו עובר עליו

עד שלשים, ומכאן ואילך עובר; ומכל מקום יכול אפילו לכתחילה לקיים מצות הפדיון לאלתר, וכמו ששנינו: "ופדיון פטר חמור לאלתר".

מתיב רמי בר חמא

לרב ששת הסובר שמצות פדיון פטר חמור היא לאלתר, ממה ששנינו בברייתא:

מצותו

של פטר חמור

כל שלשים יום

ומפרש לה ואזיל,

מכאן ואילך, או פודהו או עורפו

.

מאי לאו

, האם אין כוונת מה ששנינו "מצוותו כל שלשים יום", לומר ש

מצוה לשהותו כל שלשים יום

, ותיקשי לרב ששת האומר שזמן מצות פדיון פטר חמור היא לאלתר, רק שאינו עובר עליו עד שלשים!?

ומשנינן:

לא

כאשר פירשת את מה ששנינו "מצותו כל שלשים יום", אלא הכי קאמר:

מצוה לפדותו כל שלשים יום

, כלומר זמן מצותו הוא לאלתר ועד שלשים יום, ואם איחר זמן זה הרי זה עובר.

ומקשינן עלה:

אי הכי

מה הוא זה ששנינו "

מכאן ואילך או פודהו או עורפו

", והרי אף לפני שלשים כך הוא דינו, ולדבריך: "מכאן ואילך

עובר עליו

"

מיבעי ליה

למימר, שזה הוא עיקר הדין שהברייתא באה לומר.

אלא אמר רבא

: לעולם מה ששנינו "מצותו כל שלשים יום" היינו מצוה לשהותו, כדמוכח לשון הברייתא, וזה הוא גם מה ששנינו "אין בפטר חמור פחות משלשים", ודלא כרב ששת; ומכל מקום

לא קשיא

מהברייתא ששנינו "פדיון פטר חמור לאלתר":

הא

דשנינו "אין בפטר חמור פחות משלשים", וכן מה ששנינו "מצותו כל שלשים יום",

רבי אליעזר

דמשנתנו היא,

דמקשי

[מקיש] בכור בהמה טמאה לבכור אדם, והוא הדין דלענין זמן הפדיון מקשינן.

הא

הברייתא ששנינו בה "פדיון פטר חמור לאלתר",

רבנן

היא

דלא מקשי

בכור בהמה טמאה לבכור אדם.

מתניתין:

לא רצה לפדותו

לפטר החמור, הרי זה

עורפו מאחוריו

שהרי אמרה תורה "ואם לא תפדה וערפתו" -

וקוברו

, שהרי אסור הוא בהנאה.

מצוות הפדייה

של פטר חמור

קודמת למצות עריפה, שנאמר

"

ואם לא תפדה, וערפתו

".

מצות

ה

יעידה

שמיעד האדון את אמתו העבריה לאשה - לו או לבנו,

קודמת למצות הפדייה

שפודין את האמה העבריה על ידי שמשלמים את ערך השנים הנותרות ["גרעון כסף"],

שנאמר

בפרשת אמה העבריה [שמות כא ח]: "

אשר לא יעדה, והפדה

", ומשמע: אבל אם יעדה - מוטב.

מצות היבום

של אשת אחיו שמת ואין לו בנים

קודמת למצות חליצה

שחולצת אשת אחיו לו את נעלו.

ומצות היבום קודמת רק

בראשונה, שהיו מתכוונין

המייבמים

לשם מצוה

-

ו

אילו

עכשיו שאין מתכוונין לשם מצוה

אלא לשם בעילה,

אמרו

חכמים:

מצות חליצה קודמת למצות יבום

.

מצות הגאולה

של בהמה שהקדשה לבדק הבית - היא

באדון

[במקדיש], שיפדנה המקדיש מיד ההקדש, ללמד ש

הוא

[המקדיש]

קודם לכל אדם, שנאמר

[ויקרא כז כז]: "ואם בבהמה הטמאה [ואם יקדיש איש בהמה טמאה לבדק הבית] ופדה בערכך [כפי מה שיעריכנה הכהן], ויסף חמישיתו עליו [שהבעלים מוסיפים חומש כשפודים את הקדשם],

ואם לא יגאל

[על ידי הבעלים],

ונמכר

[לאחרים]

בערכך

".

הדרן עלך פרק הלוקח עובר חמורו

--- title: "חברותא - בכורות — פרק שני - הלוקח עובר פרתו" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02369.html#HtmpReportNum0001L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0001L5" --- פרק שני - הלוקח עובר פרתו

Оригинал главы פרק שני - הלוקח עובר פרתו

הפרק הקודם עסק בפטר חמור ופירש את דיניו; ופרק זה והפרקים שלאחריו עוסקים בבכור בהמה טהורה; ודיני משנה זו - עד "הכהנים והלויים" - בבכור בהמה טהורה, הן כדיני המשנה הראשונה שבפרק הקודם בפטר חמור.

מתניתין:

הלוקח עובר פרתו

המבכרת

של גוי, והמוכר לו

את עובר פרתו המבכרת

אף על פי שאינו רשאי

למכור לו את עובר פרתו, שכן אין מוכרין בהמה גסה לגוי -

והמשתתף לו

[עם הגוי] בין באם ובין בבכור.

והמקבל ממנו

, שנותן לו הגוי את האם ליטפל בה, ובשכר זה נותן הוא לו בבהמה זכות לחצי ולדותיה, ונמצא שגוף הבהמה היא של גוי, וזכות בבהמה לחצי ולדותיה יש לישראל, ושותפים הם בבכור.

והנותן לו בקבלה

, ונמצא, שגוף הבהמה היא של ישראל, ולגוי זכות בבהמה לחצי ולדותיה, ושותפים הם בבכור.

בכל אלו:

פטור מן הבכורה; שנאמר

[במדבר ג]:

"הקדשתי לי כל בכור בישראל", ולמדנו: שיהא הבכור

בישראל אבל לא באחרים

היינו בגוי, ומכאן, שאם הבכור הוא של גוי אינו חייב בבכורה.

הכהנים והלויים

ששנינו בפרק הקודם [ג ב] לענין פטר חמור שהם פטורים -

חייבים

הם בבכור בהמה טהורה.

לא נפטרו

הכהנים והלויים

מבכור בהמה טהורה, אלא מפדיון הבן ומפטר חמור

.

גמרא:

הנה הפרק הראשון המתחיל ב"הלוקח עובר חמורו של גוי" עוסק בדיני פטר חמור, ופרק זה - המתחיל ב"הלוקח עובר פרתו של גוי" - והפרקים שלאחריו עוסקים בדיני בכור בהמה טהורה; ומקשינן:

מאי איריא דתני

"הלוקח

עובר חמורו

[וכל שאר דיני הפרק הקודם העוסקים בפטר חמור]

ברישא

[בתחילה],

והדר תני

"הלוקח

עובר פרתו

[וכל שאר דיניו של בכור בהמה טהורה השנויים בכמה פרקים שלפנינו], כלומר, למה נשנו דיני פטר חמור תחילה קודם לדיני בכור בהמה טהורה -

ליתני ברישא

"הלוקח

עובר פרתו

" וכל דיניו של בכור בהמה טהורה,

ד

הרי בכור בהמה טהורה

קדושת הגוף היא, והדר ליתני

"הלוקח

עובר חמורו

" [וכל שאר דיניו],

ד

הרי פטר חמור

קדושת דמים

בלבד

הוא

, שהרי פודהו ופקעה קדושתו.

אמרי במערבא

, תירצו בארץ ישראל בשני אופנים:

איבעית אימא: איידי דחביבא ליה

[היות וחביב לתנא] פטר חמור,

כדרבי חנינא

ששאל [לעיל ה ב]: מפני מה נשתנו פטרי חמורים שהם קדושים, מפטרי סוסים וגמלים שאינם קדושים, וענהו רבי אלעזר: שסייעו את ישראל בשעת יציאתם ממצרים, שאין לך כל אחד ואחד מישראל שלא היו עמו תשעים חמורים לובים טעונים מכספה וזהבה של מצרים, ולכן הקדימו.

ואי בעית אימא

:

איידי דזוטרן מיליה דבהמה טמאה

[היות וכלל דיני פטר חמור מעטים הם מדיני בכור בהמה טהורה], שהרי פרק אחד בלבד עוסק בו, ובבכור בהמה טהורה שנינו במסכתין כמה פרקים, לפיכך

פסיק ושדי לה

, כלומר, העדיף התנא לסיימם תחילה:

אמר רבי יצחק בר נחמני אמר ריש לקיש משום רבי אושעיא

:

א. נחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בבבא מציעא מז ב בדין מכירת מטלטלין מישראל לישראל: דעת רבי יוחנן: מן התורה קונים את המטלטלים במעות ולא במשיכה, ורק מדרבנן קונה רק לכשימשוך [ואפילו לא נתן מעות], ומשום גזירה, כמבואר שם.

וריש לקיש סובר: מן התורה אין מעות קונות את המטלטלין, אלא משיכה היא שקונה.

ב. הסוגיא שלפנינו דנה בדין מכירת מטלטלין ישראל לגוי או גוי לישראל, אם הקנין במעות או במשיכה.

ג. סוגייתנו סוברת שישראל מישראל קונה מטלטלין במשיכה ולא במעות.

ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו

המבכרת:

בדיניהם

של גויים אנו דנים אותו שקנינם בכסף, [ומפרש לה ואזיל]! ולפיכך:

אף על פי שלא משך

, מכל מקום

קנה

הישראל את הבהמה במעות שנתן,

וחייבת בבכורה

.

ו

כן

גוי שנתן מעות לישראל בבהמתו

המבכרת:

בדיניהם

של גויים דנים אותו, שקנינם בכסף! ו

אף על פי שלא משך

-

קנה

הגוי את הבהמה במעות שנתן,

ופטור מן הבכורה

.

אמר מר: ישראל שנתן מעות לגוי בבהמתו, בדיניהם!

ו

אף על פי שלא משך

-

קנה, וחייבת בבכורה

.

ומפרשינן:

מאי בדיניהם?

אינימא

: דנים אנו את קניית בהמתו של גוי - דהיינו מטלטליו -

בדיניהם דגופיה

[בדיני הקניה שקונה ישראל את הגוי לעבד] -

ומשום

דאתי

קנית מטלטלין מקנית גופו

בקל וחומר

:

אם גופיה קני ליה ישראל בכסף, דכתיב

[ויקרא כה מו]: "והתנחלתם אותם - את עבדיכם הכנענים - את בניכם אחריכם

לרשת אחוזה

",

הקישו הכתוב

לעבד גוי הקנוי לישראל -

לאחוזה

[לקרקע], כדי ללמד:

מה אחוזה נקנית בכסף ובשטר ובחזקה, אף עבד כנעני

לישראל

נקנה בכסף

[ובשטר ובחזקה] -

ממונו לא כל שכן הוא

שייקנה בכסף; כך אי אפשר לומר, שהרי:

אם כן

דילפינן קנית מטלטלי הגוי מקנית גופו -

אפילו בשטר ובחזקה נמי

יקנה הישראל את מטלטלי הגוי, וכשם שהוא קונה את גופו אף בקנינים אלו.

ועוד

קשה על קל וחומר זה:

ישראל

הקונה מטלטלין

מישראל יוכיחו, ד

את

גופיה קני ליה בכסף

, ומכל מקום את

ממונו

קונה הוא

במשיכה

ולא בכסף.

אלא אמר אביי

לפרש מה שאמרו "בדיניהם":

בדיניהם שפסקה להם

[לגויים] ה

תורה

, שנאמר [ויקרא כה יד, בפרשת אונאה]: "וכי תמכרו ממכר לעמיתך

או קנה מיד עמיתך

", ומשמע שאתה קונה מעמיתך "מיד ליד" דהיינו משיכה, ומיעטה התורה:

מיד עמיתך

הישראל

הוא ד

אתה קונה

במשיכה, הא מיד גוי

אתה קונה

בכסף

.

ומקשינן:

ואימא

לפרש את מיעוט הכתוב "מיד עמיתך" שהוא בא למעט:

מיד גוי כלל כלל לא

, כלומר, אינו קונה הישראל מן הגוי לא בכסף ולא במשיכה עד שיבוא החפץ לרשותו.

אמרי

בני הישיבה:

לא סלקא דעתך

, שהרי

קל וחומר הוא: אם גופו קונה ממונו לא כל שכן

.

ו

אכתי מקשינן:

אימא

, בא הכתוב "מיד עמיתך" ללמד:

מיד גוי, עד דאיכא תרתי

[עד שיהיו שניהם] כסף ומשיכה!?

אמרי: ולאו קל וחומר הוא

שיקנה הישראל את מטלטלי הגוי בקנין אחד!? וכי נאמר שאת

גופו

של הגוי קונה ישראל

באחת

, ואילו את

ממונו בשתים!?

ו

אכתי מקשינן: מנין לפרש שהישראל קונה מן הגוי בכסף דוקא ולא במשיכה, והרי:

אימא

"מיד עמיתך" במשיכה ולא בכסף, ואילו מיד הגוי

או בהא או בהא

[או בכסף או במשיכה]!?

ומשנינן: משמע גוי

דומיא דעמיתך

:

מה

מיד

עמיתך בחדא

[בקנין אחד בלבד הוא קונה],

אף

מ

גוי נמי בחדא

[בקנין אחד הוא קונה], ובהכרח בא הכתוב לומר שמישראל קונה דוקא במשיכה, ומן הגוי דוקא בכסף.

אמר מר

:

וגוי שנתן מעות לישראל בבהמתו, בדיניהן!

ו

אף על פי שלא משך, קנה, ופטור מן הבכורה

.

שואלת הגמרא:

מאי

"

בדיניהן

"?

אילימא בדיניהן דגופיה

[בדין שקונה הגוי את גופו של הישראל לעבד], ו

משום דאתי

קניית הגוי את מטלטלי הישראל

בקל וחומר

מקניית הגוי את גופו של הישראל:

אם גופו של ישראל קני ליה בכסף, דכתיב

[ויקרא כה נא] גבי ישראל הנמכר לגוי לעבד: "ישיב גאולתו

מכסף מקנתו

", ולמדנו שנקנה לו בכסף,

ממונו

של ישראל

לא כל שכן

שיקנה הגוי בכסף; כך הרי אי אפשר לפרש, שהרי:

ישראל מישראל יוכיחו, ד

את

גופו

של הישראל

קני

ישראל אחר

בכסף

, ואילו את

ממונו

אין קונה ישראל מישראל אלא

במשיכה

.

אלא אמר אביי: בדיניהם שפסקה להם תורה

, שנאמר בפרשת אונאה: "

וכי תמכרו ממכר לעמיתך

או קנה מיד עמיתך אל תונו איש את אחיו", ולכך אמר הכתוב "לעמיתך" כדי ללמד:

לעמיתך

אתה מוכר את מטלטליך

במשיכה, הא לגוי

אתה מוכר

בכסף

.

ומקשינן:

ואימא

בא הכתוב לומר: לעמיתך אתה מוכר במשיכה, ואילו

לגוי כלל כלל לא

ואפילו בכסף אין יכול למכור לגוי.

אמרי

בני הישיבה ליישב:

וכי

לאו קל וחומר הוא, אם גופו

של הישראל

קנה

הגוי,

ממונו

של ישראל

לא כל שכן

שיקנה הגוי.

ואכתי מקשינן:

אימא

, והרי שמא בא הכתוב לומר: כי תמכור ממכר

לגוי, עד דאיכא תרתי

כסף ומשיכה, אבל כסף לבד אינו קונה.

ומשנינן: וכי

לא

ו

קל וחומר הוא

שיהא די לגוי בקנין אחד, שהרי אם

גופו

של ישראל קונה הגוי

ב

קנין

אחד

, אטו נאמר ש

ממונו

אינו קונה אלא

בשתים

.

ואכתי מקשינן:

ואימא

, בא הכתוב לומר: כי תמכור ממכר לגוי תמכור לו

או בהא או בהא

[או בכסף או במשיכה], ואין צריך דוקא שיקנה בכסף.

ומשנינן: ממכר לגוי

דומיא

דממכר

דעמיתך

: