Beitsa 9a — le Talmud en français

אך אם

גלגל

לש

עיסה מערב יום טוב

, ולא הפריש ממנה חלה מבעוד יום -

מפריש ממנה חלתה ביום טוב

, לפי שלא גזרו חכמים איסור על הפרשת חלה ביום טוב כמו שגזרו על תרומות ומעשרות שלא להפרישם ביום טוב [משום שנראה כ"מתקן], היות ומותר ללוש עיסה ביום טוב ולאפותה כדי להנות מאכילת פת חמה. וכיון שחיובה חל ביום טוב התירו להפרישה בו. אבל תרומות ומעשרות שחיובן חל כבר בערב יום טוב אפשר לתקנן מערב יום טוב ואין צורך להתיר את תיקון הפרשתם ביום טוב.

וכיון שלא אסרו הפרשת חלה מעיסה שנילושה ביום טוב, מותר גם להפריש חלה אפילו מעיסה שנילושה מערב יום טוב.

אבוה דשמואל אמר: אפילו גלגל עיסה מערב יום טוב

-

אין מפריש ממנה חלתה ביום טוב

, כי לא התירו להפריש חלה אלא מעיסה שנילושה ביום טוב .

והוינן בה:

לימא פליגא ד

ברי

שמואל

, שיבוארו להלן,

אד

ברי

אבוה

, אביו של שמואל, שהזכירה הגמרא עתה?

דאמר שמואל

: חיוב הפרשה של

חלת חוצה לארץ

מהעיסה הנילושת בחוצה לארץ [והחייבת בהפרשת חלה רק מדרבנן] אינו אוסרה לעיסה באיסור טבל כמו בחלת ארץ ישרא ל.

אלא -

אוכל

אדם

והולך

, וממשיך באכילת הפת שנאפתה מהעיסה בלא הפרשת חלה, ומותיר ממנה דבר מה ,

ואחר כך מפריש

את החלה על הנותר .

והבינה הגמרא שהיות ואין הוא מתקן דבר בהפרשת חלת חוצה לארץ, שהרי מותר לו לאכול מהעיסה אפילו לפני ההפרשה, אם כן לדעת שמואל ראוי להיות מותר להפריש חלת חוצה לארץ גם ביום טוב, אפילו בעיסה שנילושה מערב יום טוב, כי אינה דומה הפרשתה להפרשת חלת ארץ ישראל או להפרשת תרומות ומעשרות שאסרו חכמים להפרישם ביום טוב משום שנראה כ"מתקן" .

וכיון שגם אבוה דשמואל, שאסר את הפרשת החלה מהעיסה שנילושה בערב יום טוב, דיבר בחלת חוצה לארץ, הרי נראה לגמרא ששמואל נחלק עם אביו .

אמר רבא

: לעולם סבר שמואל כאביו, שאסור להפריש חלה ביום טוב מעיסה שנילושה מערב יום טוב, היות וגם היא נכללת בכלל האיסור להפריש תרומות ומעשרות, על אף שאינו מתקן דבר בהפרשתה:

כי

מי

האם

לא מודה שמואל, ש

למרות שאינו צריך להפרישה תחילה,

אם

אכן אירע ש

קרא עליה שם

בתחילה -

שאסורה

החלה

לזרים

, לפי שחל שם "תרומה" עליה! ולכן היא נכללת בגזירה שלא להפריש תרומות ומעשרות ביום טוב .

מתניתין:

א. שני סולמות הם: האחד, סולם גדול, הנקרא "סולם עליה". והשני, "סולם שובך" המיועד לנטילת יונים מהשובך.

שני הסולמות ניכרים ביחודם, על ידי השינוי ביניהם.

במשנה ובגמרא להלן יתבארו דיני הטלטול של שני הסולמות הללו, הן הטלטול בסמוך לשובך, והן הטלטול בין שובך יונים אחד לשובך יונים אחר.

ב. השובך של היונים בנוי מכמה קומות הנקראות "עליות" ובכל עליה יש תאים רבים, המחולקים ביניהם במחיצות.

לכל תא, הנקרא "קן", יש פתח הנקרא "חלון". בכל תא ["קן"] נמצאים זוג יונים.

כמו כן יש דף הבולט מן השובך, שעליו יוצאים היונים, ועומדים עליו כדי לשאוף אויר. ועל דף זה יושבות גם יונים המגיעות ממקומות אחרים, כי יראות להכנס לקן מפני היונים הקבועות שמגרשות אותן.

ג. שתי שאלות נידונות להלן: האחת, האם יש גזירה שלא לטלטל סולם ביום טוב שמא יחשדו בו שהוא מוליך את הסולם כדי לטייח את גגו.

והשנית, האם דבר שגזרו חכמים שיש להמנע מלעשותו בגלל חשד "מראית העין", מותר לעשותו בצנעא, או לאו.

בית שמאי אומרים: אין מוליכין את הסולם

המיוחד לשובך יונים

משובך

אחד

לשובך

אחר ביום טוב, גם אם רוצה הוא ליטול גוזלות מהשובך האחר לצורך שמחת יום טוב. וטעמם יתבאר בגמרא.

אבל

רשאי הוא להיות

מטהו

לסולם

מחלון

של קן אחד

לחלון

של קן אחר, באותו השובך.

ובית הלל מתירין

לטלטל את הסולם הזה משובך לשובך.

גמרא:

אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת

בית שמאי ובית הלל במשנתנו אודות טלטול הסולם משובך לשובך היא רק

ברשות הרבים,

לפי שרבים רואים את טלטולו.

דבית שמאי

אסרו לטלטלו כי

סברי

: אדם

הרואה

אותו מטלטל סולמו ממקום למקום,

אומר

בלבו: אדם זה -

להטיח

בטיח את

גגו הוא צריך,

ויבוא לידי כך שיחשדוהו שמחלל יום טוב במלאכת בנין .

ובית הלל

התירו לטלטלו כי

סברי: שובכו

של סולם -

מוכיח עליו

, והיינו, שניכר בסולם זה שהוא סולם של שובך , ולכן יבינו האנשים שמטלטל את הסולם לצורך שמחת יום טוב ולא לצורך בנין.

אבל

לטלטלו

ברשות היחיד

, שלא יבואו שם לחושדו -

דברי הכל מותר.

ומקשינן:

איני!

וכי כך הדין?

והא אמר רב יהודה אמר רב: כל מקום שאסרו חכמים

לעשות דבר

מפני

חשד של

"מראית העין",

שיאמרו אנשים שהוא עושה עבירה -

אפילו בחדרי חדרים

אסור

לו לעשותו!

ורב חנן בר אמי אין בכוחו לחלוק על רב, לפי שרב היה רבן של כל בני הגולה, חוץ משמואל! ומתרצינן: דין זה שחידש רב תלוי במחלוקת

תנאי היא,

ורב חנן בר אמי יש לו תנא המסייע לו, והוא תנא קמא בברייתא דלהלן:

דתניא

: מי שנרטבו בגדיו ממי גשמים -

שוטחן בחמה

והם מתייבשים מאליהם.

אבל לא

ישטחם

כנגד העם,

כדי שלא יחשדוהו שכבס בגדיו בשבת. והיינו, שלא אסר תנא קמא דבר שאסור משום מראית העין אלא בפני רבים, אך התיר לעשותו בצנעא, וכרב חנן בר אמי.

רבי אלעזר ורבי שמעון אוסרין

לשוטחם אפילו במקום מוצנע, והיינו כדברי רב.

איכא דאמרי

:

אמר רב חנן בר אמי: מחלוקת

בית שמאי ובית הלל בטלטול הסולם היא רק

ברשות היחיד. דבית שמאי אית להו דרב יהודה

אמר רב

שדבר האסור משום מראית העין אין לעשותו אפילו בצנעא.

ובית הלל לית להו דרב יהודה אמר רב.

אבל ברשות הרבים

-

דברי הכל אסור

משום מראית עין .

ומקשינן לרב חנן:

לימא רב

, שהעמיד רב חנן את דברי בית שמאי כמותו -

דאמר כבית שמאי

, ולא כבית הלל, שהלכה כמותם!?

ובהכרח יש לומר שלא כדברי רב חנן.

אלא, סוברים בית הלל שגם ברשות הרבים מותר לטלטל את הסולם היות ושובכו מוכיח עליו.

כי אם לפי בית הלל היה אסור לטלטל את הסולם ברשות הרבים אך מותר לטלטלו ברשות היחיד, לא היה רב אומר את דינו שכל מקום שאסרו חכמים משום מראית העין אפילו בחדרי חדרים אסור, שהרי זה כנגד דברי בית הלל בסולם.

ומעתה קשה לרב חנן בר אמי כיצד אמר שלפי בית הלל ברשות הרבים אסור, בעוד שלדברי רב בהכרח שברשות הרבים מותר!?

ומתרצינן: אמר לך רב חנן -

תנאי היא,

שנחלקו בשאלה אם דבר שאסור לעשותו ברשות הרבים מפני מראית העין אסור לעשותו גם בחדרי חדרים.

דתניא

: מי שנרטבו בגדיו מהגשם -

שוטחן בחמה

,

אבל לא כנגד העם. רבי

אלעזר ורבי שמעון אוסרין

לשוטחן אפילו שלא כנגד העם.

ונמצא שרב סובר כדעת רבי אלעזר ורבי שמעון האוסרין, אך אני סומך על דעת תנא קמא המתיר.

ולכן, נקט רב שבית הלל מתירין אפילו ברשות הרבים, כיון שהם מתירים ברשות היחיד, ולא יתכן שיהיה אסור ברשות הרבים ומותר ברשות היחיד, שהרי איסור מראית עין חל גם במקום צנוע, ובהכרח שבהולכת סולם אין חוששין שיטעו הרואים שרוצה להטיח גגו, כי שובכו מוכיח עליו.

אבל אני, רב חנן, סבור כדעת תנא קמא שדבר האסור משום מראית העין מותר לעשותו בצנעא, ולכן יכול אני להעמיד את דברי בית הלל שהם מתירים רק ברשות היחיד, אבל אוסרים ברשות הרבים, משום מראית עין, [ובית שמאי סוברים שאסור להוליך סולם אפילו ברשות היחיד מפני מראית עין] .