Beitsa 6b — le Talmud en français

אמר ליה אביי

לרבה או לרב יוסף: אף אם נאמר שעגל הטריפה היה מוכן, בהיותו במעי אמו הטריפה, לכלבים, בכל זאת, בלידתו בטלה הכנתו, והוא נחשב מוקצה משום שלא הוכן למה שהוא עומד כעת - לאכילת אדם!

כי אילו כדבריך, שהוא נחשב מוכן אגב אמו לכלבים, הרי יקשה,

השתא

, לדברי רבי יהודה [ששייך איסור מוקצה גם בדבר הראוי לאכילה, כשמקצה אותו האדם מדעתו], דבר שהוא

מוכן

מערב שבת אפילו

לאדם

-

לא הוי מוכן לכלבים,

שאם ישתנה מעמדו באמצע השבת או החג מ"מוכן לאדם" ל"מוכן לכלבים", יהיה בו את החסרון של "אינו מוכן", לפי שבערב שבת הוא לא היה מוכן לכלבים [ואף שההכנה לאדם יותר חשובה, בכל זאת היא איננה כוללת את ההכנה לכלבים].

דתנן

במסכת שבת [קנו ב]:

מחתכין את הדלועין

, שנתלשו מערב שבת,

לפני הבהמה

.

ו

כמו כן, מחתכין

את הנבלה

שנתנבלה בשבת

לפני הכלבים,

כדי שיוכלו לאכלם בקלות.

רבי יהודה אומר: אם לא היתה נבלה מערב שבת

-

אסורה

לטלטלה בשבת כדי להאכילה לכלבים,

לפי שאינה "מן המוכן

", כי בהיותה בחיים, בערב שבת, היא היתה מוכנה ומיועדת לאכילת אדם בלבד, ולא היתה "מוכנה" לכלבים .

ואם כן, היתכן לומר שדבר אשר מערב שבת או חג היה

מוכן

רק

לכלבים

-

הוי

יהיה

מוכן

באמצע השבת או החג אפילו

לאדם,

שההכנה לצורכיו חשובה יותר [ובודאי

הכנתו לא נכללה בהכנה בערב שבת לצורך הכלבים]!?

אמר ליה

רבה או רב יוסף לאביי:

אין,

אכן יתכן הדבר, כי רק

מוכן לאדם

-

לא הוי

מוכן לכלבים,

היות

דמאי דחזי ליה לאיניש,

כי דבר הראוי לו לאדם,

לא שדי ליה,

אינו משליכו

לכלבים,

וכיון שאינו חושב שיתקלקלו, הרי הוא מקצה מדעתו את האפשרות להשליכם לכלבים, ולכן נעשה מוקצה להם.

אבל דבר שהוא

מוכן לכלבים,

הרי אגב הכנתו להם,

הוי מוכן

גם

לאדם,

היות

דדעתיה דאיניש

היא

אכל מידי דחזי ליה

, על כל דבר הראוי לו לאכול, ואינו מקצהו לגמרי מאכילתו בשעה שהוא מיועד לכלבים.

ואף כאן, בהיות העגל במעי אמו, וראוי הוא באותה שעה רק לכלבים, אין האדם מקצהו מדעתו, אלא חושב גם על האפשרות שהוא יוולד ויוכל לאוכלו, והרי הוא "מוכן" גם לאדם ואילו אפרוח שאינו מוכן אגב אמו, נאסר משום מוקצה.

ומביאה הגמרא שתי ברייתות בדינו של האפרוח, שאחת מסייעת לרב והשנית לשמואל.

תניא

בברייתא אחת

כותיה דרב,

ומאידך

תניא

בברייתא אחרת

כותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן

.

תניא כותיה דרב: עגל שנולד ביום טוב

-

מותר, אפרוח שנולד ביום טוב

-

אסור.

ומה הפרש בין זה לזה?

זה

העגל -

מוכן

הוא לאכילה

אגב אמו בשחיטה

.

וזה

האפרוח -

אינו מוכן אגב אמו.

תניא כותיה דשמואל ואיתימא רבי יוחנן: עגל שנולד ביום טוב

-

מותר, ואפרוח שנולד ביום טוב

-

מותר.

מאי טעמא?

-

זה,

העגל,

מוכן אגב אמו

.

וזה

האפרוח

מתיר עצמו בשחיטה

, וכמבואר לעיל בדברי שמואל.

תנו רבנן: אפרוח שנולד ביום טוב

-

אסור.

רבי אליעזר בן יעקב אומר: אף בחול אסור

לאוכלו מיד עם הוולדו,

לפי שלא נתפתחו עיניו

, ודבר זה אוסרו באכילה, וכמבואר להלן .

ומבארת הגמרא:

כמאן אזלא

לפי מי הולכת

הא

ברייתא

דתניא

:

[ויקרא יא]

"לכל השרץ השרץ על הארץ

בא יתור "כל"

לרבות אפרוחים שלא נתפתחו עיניהם

, שעדיין אינם יכולים להלך על הארץ עקב חוסר הראיה .

כמאן

-

כרבי אליעזר בן יעקב.

ומביאה הגמרא הלכה נוספת של רב בענין ביצה.

אמר רב הונא אמר רב: ביצה

רק

עם יציאתה נגמרה!

ולפני יציאתה, כשעודה במעי התרנגולת, אינה נחשבת לביצה גמורה.

והוינן בה:

מאי

, לאיזה ענין אמר רב שביצה רק

"עם יציאתה נגמרה

"?

אילימא "עם יציאתה נגמרה

",

ו

רק אז

מותרת לאכלה בחלב,

שרק מאז יציאתה אין בה משום איסור אכילת בשר בחלב,

הא

אם נמצאה

במעי אמה

נחשבת היא כבשר, כמותה, ו

אסורה לאכלה בחלב?

אין זה נכון. כי:

והתניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

, שיש בהן חלמון , על אף שהן עדיין מעורות בתרנגולת בגידין -

מותרות לאכלן בחלב!

ומוכח שהיא נחשבת כביצה עוד בהיותה במעי אמה, ואינה נחשבת כבשר.

אלא

כוונת רב לומר רק

"עם יציאתה נגמרה

", שרק אז יודעים אנו בודאות שהיתה הביצה גמורה מערב יום טוב,

ו

לכן רק אם יצאה מערב יום טוב

מותרת לאכלה ביום טוב

, כי אז ודאי לנו שהיה הגמר שלה בחול.

הא

אם נמצאה ביום טוב

במעי אמה

-

אסורה לאכלה ביום טוב

, כי יש לחוש שנגמרה במעי אמה ביום טוב, ולא נגמרה מערב יום טוב, ונמצא שהיא נעשתה "ביצה גמורה" ביום טוב, ויש לנו לאוסרה משום "הכנה דרבה", לפי שאינה מוכנה בתורת "ביצה" מערב יום טוב . ומקשינן:

והא תניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

-

מותרות לאכלן ביום טוב!

וכי תימא

לתרץ שאין הלכה כדברי הברייתא הזאת, היות והתנא הזה

קא משמע לן

משמיענו הלכה

בברייתא מאי

, דבר,

דלא אשמעינן

כמוהו

במתניתין

, ולא יתכן שישמיע תנא בברייתא הלכה חדשה שלא סתם אותה רבי במשנה, כי אם רבי, מסדר המשנה, לא שנאה להלכה זו, רבי חייא, מסדר הברייתות - מהיכן שנאה?

אין זה תירוץ.

כי

הא נמי תנינא

, שהרי שנינו להלכה זו מדברי המשנה, במשנתנו:

דתנן:

ביצה שנולדה ביום טוב

-

בית שמאי אומרים: תאכל, ובית הלל אומרים: לא תאכל.

ויש לנו לדייק:

ועד כאן לא פליגי בית שמאי ובית הלל אלא בנולדה, אבל במעי אמן

-

דברי הכל שריין

הן מותרות.

וכיון שמשמע כך ממשנתנו, הרי הברייתא המתירה את הביצים שנמצאו במעי אמן ביום טוב היא להלכה, ותקשי לרב.

וכי תימא

לדחות ולומר:

בית הלל אפילו

במעי אמן נמי אסרי, והאי דקתני

במשנתנו ביצה ש

"נולדה

", הוא כדי

להודיעך כחן דבית שמאי

המתירין ביצה שנולדה ביו"ט -

דאפילו נולדה נמי שרו

.

אי אפשר לדחות כך, כי:

אלא הא דתניא: השוחט את התרנגולת ומצא בה ביצים גמורות

-

מותרות לאכלן ביום טוב

-

מני?

לא בית שמאי

היא, שהם מתירים אפילו נולדה הביצה, ומדוע נקטה הברייתא את ההיתר רק בהיות הביצים במעי אמן.

ולא בית הלל

היא, שהם אוסרים אפילו נמצאו הביצים במעי אמן. [לפי מה שצידדה הגמרא בדחיית הראיה מהמשנה].

וכיון שבהכרח הברייתא נאמרה כהלכה, ואפילו ביצים שנמצאו במעי אמן מותרות, מוכח שאין כוונת רב לאוסרן .

אלא

כונת רב באומרו "ביצה עם יציאתה נגמרה" היא לגבי ענין אחר לחלוטין.

וכך אמר רב: ביצה רק

עם יציאתה נגמרה

נעשית ראויה להיות

מגדלת אפרוחים

.

אבל

במעי אמה

-

אינה

ראויה להיות

מגדלת אפרוחים

.

למאי נפקא מינה

-

למקח וממכר.

שאם מכר אדם לחבירו ביצים לגידול אפרוחים, חייב הוא לתת לו ביצים שנולדו, ולא ביצים גמורות במעי אמן. ואם נתן לו המוכר ביצים גמורות שנמצאו במעי אמן - בטל המקח.