Beitsa 5b — le Talmud en français

ובקש

רבי אליעזר

להפקירו

לעניים

כיון שהיה קשה לו להעלותם לירושלים, ורצה שהעניים ילקטוהו ויעלוהו במקומו לירושלים, כדי להרוויח פירות חינם.

אמרו לו תלמידיו: רבי! כבר נמנו עליך חבריך, והתירוהו

לכרם רבעי לפדותו ולהעלות את דמיו, כיון שחרבה ירושלים וגלו יושביה היהודיים, ובמקומם ישבו נכרים, ושוב אין טעם לעטר את שוקי ירושלים עבור הנכרים, ואת פדיון הכרם רבעי יכול אתה בעצמך לעלות לירושלים ולאוכלו שם, לפי שעדיין קדושת ירושלים נוהגת .

ומדייק רב יוסף:

מאן חבריך

, מי נחשב חבר של רבי אליעזר, הלא הוא

רבן יוחנן בן זכאי,

שהיה רבי אליעזר תלמידו קודם החורבן. ובעת שארע מעשה זה, כבר גדל ונהיה תלמיד חבר לרבי יוחנן בן זכאי. [ודייק רב יוסף מלשון תלמידיו שקראוהו "חבר", כי מדובר אחר החורבן וכבר בטל טעם התקנה - פני יהושע].

ועוד מדייק רב יוסף:

טעמא

-

דנמנו

לבטל את התקנה שלא לפדות אלא להעלות את הפירות, והתירו לפדות, לכן מותר לפדות.

הא לא נמנו

-

לא!

אלא היתה התקנה שלא לפדות קיימת, למרות שבטל הטעם לעטר את שוקי ירושלים .

ועתה מבארת הגמרא את ראיותיו של רב יוסף מהפסוקים שהביא:

מאי

קאמר רב יוסף

"ואומר

: במשך היובל המה יעלו בהר"? כיצד יש ללמוד מהפסוק "שובו לאהליכם", ומה תוספת יש בפסוק השני שנאמר בו "במשך היובל המה יעלו בהר"?

הכי קאמר

רב יוסף:

מכדי

, הרי

כתיב

[שמות יט טו]

"היו נכנים לשלשת ימים, אל תגשו אל אשה

", שנאסרו בתשמיש, בשלשת הימים שלפני מתן תורה. ואם כן, לאחר שהסתיים מתן תורה, ואמר ה' למשה [דברים ה כז]

"לך אמר להם: שובו לכם לאהליכם

", והנכם מותרים מעתה בתשמיש -

למה לי?

מה הצורך בהיתר זה, והלא כל ההוראה להמנע מתשמיש היתה כדי להגיע בטהרה למעמד הר סיני, ומעמד זה כבר

נגמר.

אלא, מכאן

שמע מינה: כל דבר שבמנין

-

צריך מנין אחר להתירו.

שמהנהגתו של הקב"ה ששב בעצמו להתיר את מה שאסר לאחר שבטל טעם האיסור, למדים אנו להוראות חכמים, שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו .

ועדיין יש צורך בלימוד מפסוק נוסף. כי:

וכי תימא

, שאין צורך ב"שובו לכם לאהליכם כדי להתירם בתשמיש, שהותר מאליו כשבטל הטעם, אלא

למצות עונה הוא דאתא

, שצוה אותם שלא יגרעו עתה ממצות עונה לנשותיהם ,

לכן

תא שמע

מפסוק נוסף: נאמר [שמות יט יג]

"במשך היבל

[כאשר תישמע תקיעה של שופר ממושכת, שהיא התקיעה האחרונה] -

המה יעלו בהר

".

והיינו, שבזמן שתסתלק השכינה מההר תישמע תקיעה ממושכת, ומאז יש להם היתר לעלות להר סיני, לפי שהיתה להם עד עתה הוראה שלא לעלות להר.

וכעת מבארת הגמרא כיצד למד רב יוסף מפסוק זה שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו.

כי לכאורה יש לתמוה,

מכדי

הרי כבר

כתיב

כשעלה משה רבינו לקבל את הלוחות השניות [שמות לד]:

"גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא,

שמשמעותו, להגביל את ההוראה הראשונה שלא לעלות להר רק למשך קדושתו, אבל לאחר שתסתלק הקדושה מותר לעלות עליו.

וכיון שהשכינה שרתה על ההר מעת נתינת לוחות הראשונות עד הקמת המשכן, וכל אותו זמן היה אסור לעלות עליו אם כן הוראת ההיתר שנאמרה בלוחות הראשונות

"במשך היבל

המה יעלו בהר" דהיינו, שמותר לעלות להר כשיתקע תקיעה ממושכת -

למה לי?

מה צורך יש בה?

אלא, מוכיח רב יוסף:

שמע מינה: דבר שבמנין

-

צריך מנין אחר להתירו.

ולכן לא היה די בפסוק "אל מול ההר ההוא", כי הוא רק משמיענו שהקדושה מונעת את העליה להר כל עוד היא קיימת, אבל אין בכך הוראת היתר מפורשת לבטל את ההוראה הקודמת שלא לעלות בהר, בזמן שהסתלקה ממנו השכינה.

וכי תימא: הני מילי

-

בדאורייתא, אבל בדרבנן לא

צריך לחזור ולהמנות כדי להתיר לכן הוסיף רב יוסף ואמר

תא שמע: כרם רבעי.

וכך דייק ממעשה דרבי אליעזר ותלמידו:

והא

להעלות

כרם רבעי

ולא לפדותו הוא רק תקנה

דרבנן, ו

בכל זאת

קאמרי ליה

תלמידיו של רבי אליעזר:

כבר נמנו עליך חבריך, והתירוהו,

ומשמע שרק מפני שנמנו והתירוהו, יכל רבי אליעזר לפדותו, אך לולי שנמנו על כך, היה חייב להעלותו אף שבטל טעם התקנה, ובהכרח שגם תקנה דרבנן לא בטלה, אלא אם נמנים עליה לבטלה.

ומסיים רב יוסף, שלפיכך אסר את הביצה ביום השני של ראש השנה, גם אחר תקנת רבי יוחנן בן זכאי לקבל עדים כל היום.

וכי תימא

שעל

ביצה נמי אמנו

נמנו

עלה

רבן יוחנן בן זכאי,

ושריוה

.

אי אפשר לומר כן, היות ו

כי אמנו

, כשנמנו רבן יוחנן בן זכאי ובית דינו - נמנו רק

אעדות

החודש, לקבלה גם לאחר מנחה.

אבל

אביצה

-

לא אמנו

להתירה .

אמר ליה אביי

לרב יוסף:

אטו

האם איסור

ביצה

בתחילה, כשהתקינו שלא לקבל עדים מן המנחה ולנהוג בשני הימים קדושה ודאית -

במנין מי הואי

גם תקנת איסור הביצה?

והרי איסור ה

ביצה בעדות תליא מלתא

.

ואם כן יש טעם להתירה, כי בזמן ש

אתסר

קבלת

עדות

מן המנחה ומעלה, ונקבעו שני הימים בקדושה ודאית,

אתסר ביצה

, כיון ששני הימים הם כמו יום קדוש אחד ארוך.

אבל משעה שנמנו רבי יוחנן בן זכאי ובית דינו ו

אשתרי

קבלת

עדות

אפילו מן המנחה ומעלה, ונהגו בשני הימים רק מספק,

אשתרי

בכך גם

ביצה

.

ב.

רב אדא ורב שלמן, תרוייהו מבי כלוחית, אמרי: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך

-

ביצה אסורה.

מאי טעמא?

-

מהרה יבנה בית המקדש,

ותחזור התקנה שלא לקבל עדות מן המנחה ולמעלה כדי שלא יתקלקלו הלויים בשיר של התמיד בבין הערביים, ושוב יהיו שני הימים קדושים בודאי כיום אחד ארוך, ותאסר הביצה שנולדה בראשון לאוכלה ביום השני.

ו

יש לחשוש שמא יטעו ו

יאמרו

אנשים:

אשתקד מי לא אכלנו ביצה ביום טוב שני,

ואם כן,

השתא נמי ניכול.

ולא ידעי

אותם האנשים הטועים

דאשתקד

שני הימים,

שתי קדושות

מספק נפרדות

הן,

כשאחד חול והשני קודש.

ו

אילו

השתא

משנבנה המקדש -

קדושה אחת היא.

וכדי שלא תקרה טעות שכזאת, ממשיכה הביצה להיות אסורה גם כיום .

ופרכינן:

אי הכי,

שיש לחשוש לטעות כשיבנה המקדש -

עדות

על ראית הלבנה לקדש החודש

נמי לא נקבל

מן המנחה ומעלה

! מאי טעמא

-

מהרה יבנה בית

המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא קבלנו עדות החדש כל היום כולו, השתא נמי נקבל.

ומתרצת הגמרא:

הכי השתא!?

מהו הדמיון?!

התם

-

עדות מסורה לבית דין,

והם לא יבואו לכלל טעות שכזאת.

אבל אכילת

ביצה

-

לכל מסורה,

וכיון שכל אדם סומך על מנהגו, חוששין שגם כשיבנה בית המקדש יסמכו על מנהגם בשנה שעברה ויבואו לידי איסור.

ג.

רבא אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך

עדיין

ביצה אסורה.

כי

מי

, האם

לא מודה רבן יוחנן בן זכאי ש

גם

אם באו עדים מן המנחה ולמעלה

, וקבלום לפי תקנתו, ועשו את היום הזה קודש,

שנוהגין

גם

אותו היום קדש, ו

גם

למחר קדש!

והיינו, שלא ביטל רבן יוחנן את התקנה שינהגו תמיד שני ימים טובים, שהיא הנהגה קבועה וודאית. ורק תיקן שיקבלו את העדים מן המנחה ולמעלה, וימנו את תאריכי המועדות של יום הכיפורים וסוכות מן היום הראשון .

ואמר רבא: הלכתא כותיה דרב בהני תלת

הלכות שאמר רב בביצה שנולדה ביום טוב,

בין לקולא בין לחומרא

.

ואלו הן: א. שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה, אסר רב ביצה שנולדה בראשון לאוכלה בשני [דף ד א] ב. בשני ימים טובים של גלויות התיר רב את הביצה שנולדה בראשון לאכלה בשני [דף ד ב] ג. בשני ימים טובים של ראש השנה אסר רב את הביצה שנולדה בראשון לאכלה בשני [דף ד ב].