Beitsa 5a — le Talmud en français

ונתקלקלו הלוים בשיר

שאמרו על קרבן תמיד של בין הערביים. משום שבכל שנה היו מגיעים העדים לפני הקרבת התמיד של בין הערביים, והיו שרים בו שיר של ראש השנה, ואילו הפעם שרו עליו שיר של חול, לפי שהיו סבורים שלא יבואו בו העדים בשעה כה מאוחרת. ויקבע ראש השנה למחר .

ובתמיד של שחר קבעו לשיר שיר של חול, אפילו אם באו עדים לפניו, כי לרוב היו העדים מגיעים אחר תמיד של שחר, ודי שיאמרו שיר של ראש השנה בתמיד של בין הערביים [מאירי] , ולכן לא היה "קלקול" בכך.

ולכן

התקינו

חכמים

שלא יהו מקבלים את העדים אלא עד המנחה

, זמן הקרבת התמיד של בין הערביים, של יום ל' אלול .

ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה

, היו מעברים את חודש אלול, והיה מתקדש חודש תשרי רק למחרת.

אך כיון שהיו נוהגים בו עד המנחה קדושה מספק, שמא יבואו העדים ויתקדש היום, הרי גם אם הגיע זמן המנחה, ומעתה ודאי לנו שלא יתקבלו העדים, אלא יתקדש ראש השנה רק למחר מן התורה, בכל זאת לא התירו לזלזל באותו היום, להתיר בו מלאכה כמו יום חול, לפי שכבר נהגו בו קדושה מספק.

אלא, התקינו חכמים תקנה קבועה וודאית, שיהיו

נוהגין

בכל

אותו היום קדש, ו

גם

למחר קדש.

[והוצרכו לתקן תקנה זו, מפני התקנה שלא יקבלו עדים אחר המנחה. ואילו היו מתירים מלאכה אחר מנחה, בשנה הבאה היו מזלזלים בקדושת היום בתחילתו, ואומרים: שנה שעברה נהגנו קדושה בחינם שהרי חזרנו אחר מנחה לנהוג מנהגי חול].

ואם כן עצם התקנה של שני הימים של ראש השנה, תקנה של בית דין היא, ולא מספק של חסרון ידיעה נהגו בה, אלא, בזמן שהיו מקדשים על פי הראיה היו מקדשים בכל אופן את יום השלושים של חודש אלול כראש השנה, ואם באו עדים בו ביום היו נוהגים בו רק יום אחד. ואם לא באו עדים עד אחר המנחה עשו שני ימים אפילו בבית דין עצמו שהנמצאים בו יודעים שכבר לא יקבלו עדים היום , וכן באותם המקומות שלא ידעו אם נתקדש יום השלושים, נהגו את תקנת שני הימים, שהיא כאמור תקנה ודאית, ולא מספק.

ולכן, ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני, שהרי מספק שני הימים קדושים, ואי אפשר לומר בהם ממה נפשך.

אמר רבה: מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך

-

ביצה

שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה

מותרת

ביום טוב השני.

היות

דתנן

[שם]:

משחרב בית המקדש

, ואין לחשוש שמא יתקלקלו הלויים בשיר על הקרבן,

התקין רבן יוחנן בן זכאי ש

יחזור הדבר לקדמותו, לפני התקנה, ו

יה

י

ו מקבלין עדות החדש כל היום.

וכיון שתיקן זאת רבן יוחנן בן זכאי, בטלה גם התקנה לעשות קדושה ודאית בשני הימים, כי יותר אין צורך בה. שהרי נמצא ששוב לא היו עושים בבית דין שני ימים בודאי, ואילו הרחוקים מבית דין נוהגים קדושה מספק ביום השלושים של חודש אלול במשך כל היום, שמא יבואו עדים בסוף היום, והוא יתקדש למפרע, וככל שני יו"ט של גלויות.

וכיון שמעתה נוהגים את שני הימים רק מספק, חוזר ה"ממה נפשך" להתיר את הביצה ביום השני, שהרי אם לא באו העדים כל היום, התברר למפרע שהיום הראשון היה חול .

אמר ליה אביי

לרבה:

והא רב ושמואל

שהיו אחר החורבן, ובכל זאת

דאמרי תרוייהו: ביצה

שנולדה בראשון -

אסורה

בשני!?

אמר ליה

רבה לאביי:

אמינא לך אנא

, אני אמרתי לך את שיטתי לפי

רבן יוחנן בן זכאי

, שהוא תנא,

ו

אילו

את

ה

אמרת לי

לפרוך עלי מדבריהם של

רב ושמואל

, שהם אמוראים!? ועתה מקשה הגמרא עצמה:

ולרב ושמואל,

האוסרים את הביצה -

קשיא מתניתין,

שמבואר בה שהתקין רבן יוחנן בן זכאי להחזיר את המצב לקדמותו, כמו לפני התקנה, ואז נהגו ביום הראשון קדושה מספק ולא בתורת תקנה ודאית, והיתה הביצה מותרת ממה נפשך ביום השני, וכך צריך לנהוג גם היום, ולא כדברי רב ושמואל האוסרים!?

ומשנינן:

לא קשיא

.

הא לן,

לנו, לבני הגולה, נשארה התקנה לנהוג שני ימים כתקנה קבועה, שהרי מעולם לא הפסקנו אותה ונהגנו יום אחד בלבד.

ולכן, גם כשהחזיר רבן יוחנן בן זכאי בארץ ישראל את ההנהגה הקודמת, לקבל עדים כל היום, עדיין נשארה אצלנו בגולה התקנה לנהוג בשני הימים כקדושה אחת ארוכה וודאית, ולא כהנהגת ספק בכל אחד משני הימים.

ולכן אמרו לנו רב ושמואל שהביצה אסורה ביום השני.

והא להו

, לבני ארץ ישראל, כשהחזיר רבן יוחנן בן זכאי לקבל עדים עד הערב, בטלה מאליה התקנה לנהוג בשני הימים קדושה ודאית.

שהרי אם באו העדים גם לאחר המנחה היה מתקדש רק אותו היום האחד, ואם לא באו, אכן לא נתקדש היום הזה, אלא נתקדש רק יום המחרת, וכל הנהגתם ביום הראשון בקדושה היה רק מכח הספק .

לפיכך בארץ ישראל אם היתה נולדת ביצה ביום הראשון שנהגו בו קדושה מספק, ולא היה מתקדש בו החודש, היתה הביצה מותרת למחר .

ומביאה הגמרא דעתם של שלשה אמוראים שחלקו על רבה,

א.

ורב יוסף אמר: אף מתקנת רבן יוחנן בן זכאי ואילך ביצה אסורה

. אם עשו שני ימים אפילו בארץ ישראל, ואפילו במקום הבית דין, שלא עושים שני ימים אלא מחמת הספק, ונמצא שהיום הראשון היה חול, בכל זאת ביצה שנולדה בו אסורה בשני.

מאי טעמא?

-

הוי

איסור הביצה ביום השני, מתוקף הגזירה הראשונה לנהוג יומיים קדושה ודאית [כאשר התקינו לא לקבל עדים מן המנחה ומעלה]

"דבר

שבמנין

". והיינו, שנמנו בית דין ותיקנוהו כתקנת חכמים .

וכל "דבר שבמניין

" -

צריך מנין אחר

, שימנו עליו בית דין אחר,

להתירו.

גם אם ההיתר מתבקש מאליו, ואין צורך שידונו בו בית דין, מכל מקום, צריך שיתירוהו בית דין בפירוש.

ומעולם לא נמנו בית דין להתיר את הביצה ביום השני, ולפיכך הביצה אסורה אפילו אחר שתיקן רבי יוחנן בן זכאי לקבל את העדים כל היום.

אמר רב יוסף: מנא אמינא לה

שכל דבר שבמנין צריך מנין אחר להתירו, אפילו אם בטל טעם התקנה הראשונה -

דכתיב

[דברים ה כז]

"לך אמר להם: שובו לכם לאהליכם

".

ואומר

: [שמות יט]

במשך היבל המה יעלו בהר.

ולהלן יבואר כיצד לומדים מפסוקים אלו.

ו

מביא רב יוסף עוד ראיה, שצריך מנין אחר להתירו מהא ד

תנן

במסכת מעשר שני [ה ב]: ענבי "כרם רבעי" [פירות השנה הרביעית, אחר שנגמרו שלשת שנות הערלה] יש להעלותם ולאוכלם בירושלים, או לפדותם בכסף ולהעלות את הכסף לירושלים, ולקנות בו דברי מאכל, ולאוכלם שם.

ותיקנו חכמים, כדי שיהיו הרבה פירות בירושלים, שהמקומות הסמוכים לירושלים לא יפדו פירותיהם בכסף, אלא יבואו עם הפירות עצמן לירושלים.

כרם רבעי

-

היה עולה לירושלים

בלי להפדות, מכל המקומות שהם סביבות ירושלים, במרחק של

מהלך יום אחד, לכל צד

.

וזו היא תחומה

, תחום המרחק שממנו היו צריכים להעלות את הפירות עצמן:

אילת מן הדרום, ועקרבת מן הצפון. לוד מן המערב, וירדן מן המזרח.

ואמר עולא, ואיתימא רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: מה טעם

תיקנו שלא לפדות את הפירות אלא להעלותם לירושלים? -

כדי לעטר שוקי ירושלים בפירות

.

ותניא: כרם רבעי היה לו לרבי אליעזר במזרח לוד, בצד כפר טבי

. בתחום המהלך של יום מסביב לירושלים.