Beitsa 4b — le Talmud en français

אמר ליה

רב פפא:

איכו השתא

, אם הייתי מורה לך אתמול, בשעה שהייתי שתוי יין,

אשתלאי

, הייתי שוכח את ההלכה, ומורה לך בה היתר שלא כהוגן,

ואמרי לך

לפי הכלל:

רב ורבי יוחנן

-

הלכה כרבי יוחנן.

וכלל זה אינו נכון בנידוננו.

כי

הא אמר רבא

לקמן [ה ב]:

הלכתא

כותיה דרב בהני תלת

.

דהיינו, בשלושת ההלכות שנחלק בהם רב עם אמוראים אחרים בדין ביצה שנולדה ביום הראשון של שתי קדושות סמוכות, כולל ענין זה, של שבת ויום טוב הסמוכים זה לזה - הלכה בהן כרב,

בין

שהורה בהם רב

לקולא, בין

שהורה בהם רב

לחומרא.

[ולהלן בסוף הסוגיא [סוף דף ה] יובאו שלשת ההלכות].

ואכן עתה, שחלפה לה השפעת היין, יודע אני להורות לך כהלכה, שבביצה שנולדה בשבת, ההלכה היא כרב ולא כרבי יוחנן, ואסור לאכלה למחרת ביום טוב.

אמר רבי יוחנן: עצים שנשרו מן הדקל בשבת

-

אסור להסיקן ביום טוב

הסמוך לו אחריו .

ואל תשיבני

מדברי שאמרתי

ביצה

שנולדה בשבת מותרת ביום טוב שלאחריו, היות ובעצי דקל יש סיבה להחמיר ולאסור יותר מאשר ביצה.

ומבאר רבי יוחנן דבריו:

מאי טעמא

יש להחמיר בעצי דקל יותר? כי

ביצה, משום דביומא ב

יום השבת שנולדה בו

נמי חזיא לגומעה,

ראויה היא לגומעה,

ו

בכל זאת

לא קא שרי לה

, לא התרנו לאוכלה

עד למחר

-

מידע ידיע

האדם

ד

ביצה

בת יומא

שנולדה ביום טוב

אסורה

, ולא יבואו לטעות אם נתיר לאכול ביום טוב את הביצה שנולדה בשבת, ולומר שגם ביצה שנולדה בו ביום מותרת .

אבל

עצים, דלא חזו ליומייהו,

שבשבת אין בהם כל שימוש, שהרי הבערה אסורה בה, יש לחשוש

אי שרי להו למחר

ל

הסיק

בהם ביום טוב שאחר השבת -

אתי

יבואו אנשים לטעות ו

למימר

ש

ביומייהו

-

נמי שרו,

ואינם מוקצים.

ו

מה שלא השתמשו בהם

אתמול

אין זו ראיה עבורם שאסורים בהסקה ביום שנשרו, כי יאמרו:

משום שבת הוא, דלא חזו

, שלא ראויים הם בו

להסקה,

אבל ביום טוב מותר להסיק בהן אפילו אם נשרו בו ביום.

אמר רב מתנה: עצים שנשרו מן הדקל לתוך התנור

ביום טוב

והם מוקצים, שהרי היו מחוברים לדקל, ולא היתה דעתו של אדם שינשרו ביום טוב, ואסור להשתמש בעצים מוקצים להבערה ביום טוב וגם גזרו לאסרן כשנשרו שמא יעלה ויתלוש, ולכן אם רוצה להשתמש בהם -

מרבה עליהם עצים מוכנים, ומסיקן!

ומותר לעשות כן היות ורוב חום ההסקה הוא מעצי ההיתר ושימוש המוקצה בטל ברוב.

והוינן בדברי רב מתנה: מה הועיל ריבוי עצי ההיתר לצורך השימוש בהם?

והא

בשעה שהוא

קא מהפך

את העצים בתנור -

ב

עצי

איסורא

שהם מוקצה הוא מהפך, ומטלטל מוקצה! ומשנינן:

כיון דרובא

עצים

דהיתרא נינהו!

בטלים עצי המוקצה ברוב, ונמצא ש

כי קא מהפך

את עצי המוקצה -

בהיתרא קא מהפך!

ותמהינן: הכיצד מותר לו להרבות עצי היתר?

והא קא מבטל איסורא לכתחלה

.

ו

אילו אנן

תנן: אין מבטלין איסור לכתחלה!

ומשנינן: הא דלא מבטלים איסור לכתחילה,

הני מילי ב

איסור

דאורייתא, אבל בדרבנן מבטלין.

ועצים אלו איסורם רק מדרבנן .

ו

עדיין יש להקשות

לרב אשי, דאמר: כל דבר שיש לו מתירין, אפילו

באיסור

דרבנן לא בטיל

-

מאי איכא למימר?

והרי לעצים האסורים יש היתר במוצאי יום טוב, ואין הם בטלים!

ומשנינן:

הני מילי

שדבר שיש לו מתירים לא בטל אפילו באיסור דרבנן,

היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה,

כשנמצא האיסור בעינו גם לאחר ביטולו, ונמצא שמתיר בביטולו להשתמש באיסור קיים שיש לו מתירים.

אבל

הכא

, השימוש בחום העצים להסקה בא רק לאחר ש

מקלא קלי

, שנשרפו כבר עצי ה

איסורא

, ונעשו גחלים, שכן הדרך להסיק בגחלים, ולכן גם דבר שיש לו מתירים בטל , .

ועתה מביאה הגמרא מחלוקת נוספת של רב עם אמורא בענין ביצה שנולדה ביום הראשון מתוך שתי קדושות סמוכות.

אתמר: שני ימים טובים של גליות,

שנוהגים כל הגלויות לעשות בכל יום טוב שני ימים קודש, היות ואינם יודעים אם עיברו בית דין את החודש בארץ ישראל או לא, כיון שהשלוחין שיוצאים להודיע על הזמן שנקבע ראש חדש אינם מספיקים להגיע אליהם מראש חדש עד יום טוב .

רב אמר

: ביצה ש

נולדה בזה

, ביום טוב הראשון

מותרת בזה

ביום טוב השני. כי ממה נפשך אחד משני הימים הוא חול. ואם היום הראשון הוא קודש, לא נאסרה הביצה למחרת ביום החול. ואם השני הוא קודש, נמצא שנולדה הביצה ביום חול, והרי הוא מוכנת ליום טוב שלמחרת, מבעוד יום חול.

ורב אסי אמר: נולדה בזה

-

אסורה בזה!

והוינן בה:

לימא קא סבר רב אסי

שאסר, ששני ימים טובים של גלויות -

קדושה אחת היא

, שנתנו להם חכמים דין קדושה כיום אחד ארוך בכך שעשו את שניהם קדושים בודאי לעולם אפילו בזמן שיתברר זמן קידוש החדש, ולכן ביצה שנולדה בראשון אסורה בשני?!

והרי לא יתכן לומר כן, כי:

והא רב אסי

היה

מבדיל

[אומר "ברוך המבדיל בין קודש לחול"]

מיומא טבא

הראשון

ל

יום טוב

חבריה

, השני!

לפי שסבר רב אסי שכיום אנו בקיאים בקביעות החדשים, ואנו יודעים שהיום השני הוא חול, ומה שאנו נוהגים שני ימים טובים הוא רק משום שמחזיקים אנו במנהג אבותינו שהסתפקו, ולכן היה מבדיל רב אסי במוצאי היום הראשון, ואם כן מוכח שלא תקנו חכמים שיהיו שני הימים קדושים בודאי כקדושה אחת, כי לא היה רב אסי מבדיל באמצע היום הארוך המקודש.

ומשנינן:

רב אסי ספוקי מספקא ליה,

אם קבעו חכמים את שני הימים כחוק לבני הגלויות, אפילו אם הם יכירו בקביעות החדשים, או שמא בני הגלויות נהגו כך מעצמם, מכח ספק, ואז, אם מכירים בני הגלויות בקביעות החדשים צריכים הם להבדיל במוצאי יום טוב ראשון .

ו

לכן רב אסי מצד אחד

עביד הכא לחומרא

, שהחמיר משום ספיקו להחשיב את שני הימים לקדושה אחת ארוכה ואסר את הביצה שנולדה בראשון גם בשני.

ו

מצד שני נהג גם

הכא

בהבדלה

לחומרא,

והבדיל במוצאי יום טוב ראשון.

ונחלקו אמוראים מי משניהם [רב ורב אסי] צודק:

אמר רבי זירא: כותיה דרב אסי מסתברא,

שביצה שנולדה בזה אסורה בזה משום שקבעו חכמים את שני הימים כתקנה קבועה ועשאום כקדושה אחת ארוכה.

והראיה:

דהאידנא

, שהרי עתה

ידעינן ב

חישוב

קביעא דירחא, ו

בכל זאת

קא עבדינן תרי יומי

. ומשמע מזה, שהיא תקנה קבועה, ושני הימים קדושה אחת הן.

אמר אביי: כותיה דרב מסתברא

שאין שני הימים קדושה ארוכה כיון שנוהגין בהם רק מספק, ואחד מהם חול והשני קודש, וממה נפשך הביצה מותרת.

והראיה מהא

דתנן: בראשונה

בתחילה

היו משיאין משואות

של אש על ראשי ההרים ביום שקדשו בית הדין את החודש, כדי לבשר לכל המקומות את זמן קידוש החודש על ידי בית דין.

אך

משקלקלו הכותים

, שהדליקו משואות ביום שלא קידשו בית דין כדי להטעות את העם,

התקינו שיהו שלוחין יוצאין

להודיע בכל מקום אימתי התקדש החודש, ולמקום שהגיעו עד ט"ו בחודש נהגו יום טוב יום אחד, לפי קידוש החודש, ובמקומות שלא יכלו השלוחים להגיע לפני ט"ו בחודש, נהגו מספק שני ימים טובים.

ו

משמע מדברי המשנה כי

אילו בטלו

ועברו מהעולם ה

כותים

וקלקולם -

עבדינן

רק

חד יומא

על ידי הדלקת המשואות בראשי ההרים.

והיכא דמטו

למקום שמגיעים ה

שלוחין

-

עבדינן חד יומא.

ומוכח שלא היתה תקנת חכמים שיעשו בכל הגולה שני ימים טובים של גלויות, ולא נהגו כך אלא מחמת הספק, ויום אחד הוא קודש ויום אחד הוא חול, והיינו כדעת רב שהתיר את הביצה ביום השני ממה נפשך.

ומוסיף ומסביר אביי:

והשתא, דידעינן בקביעא דירחא

על ידי חישוב המולדות -

מאי טעמא עבדינן תרי יומי?

משום דשלחו מתם

, רבי אלעזר, מארץ ישראל שלח הוראה לבבל:

הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם,

לנהוג שני ימים טובים של גלויות למרות שהינכם בקיאים בחישוב המולדות, היות ו

זמנין דגזרו שמדא

, לעיתים גוזרת המלכות גזירות שמד שלא ללמוד תורה, וישכחו את חישובי "סוד העיבור", ובכל זאת ימשיכו לנהוג יום טוב אחד בלבד ,

ואתי לאקלקולי

, יבוא הדבר לידי קלקול, שיאכלו חמץ בפסח, כי יחסר יום מחודש מלא, או יתווסף יום לחודש חסר, ולפיכך הורו חכמים לעשות שני ימים שבאחד מהם יחול המועד .

אתמר: שני ימים טובים של ראש השנה,

שתיקנו חכמים לנהוג בהם בכל מקום בתורת ודאי ולא בתורת ספק, הרי הם קדושים בקדושה אחת ארוכה. ולכן:

רב ושמואל, דאמרי תרוייהו: נולדה

ביצה

בזה

ביום טוב הראשון של ראש השנה -

אסורה בזה

, ביום השני.

והראיה ששני ימים אלו תוקנו לנהוג בהם כקדושה אחת ודאית, מהא

דתנן

במסכת ראש השנה [ל ב]:

תנן:

בראשונה, היו מקבלין עדות החדש

של תשרי -

כל היום

במשך היום השלשים של חודש אלול. ואם היו מגיעים העדים אפילו לקראת סיומו של היום, היה אותו יום מתקדש למפרע מתחילתו בקדושת יום טוב של ראש השנה. ולכן גם לפני הגעת העדים, היו נמנעים בו מתחלתו ממלאכה , שמא יבואו עדים, והוא יתקדש למפרע.

וספק זה היה נמשך עד השקיעה, כי קיבלו עדים כל היום, אך אז לא נחשבו שני הימים כיום אחד ארוך, כי הראשון קדוש מספק, ואם השני התקדש, התברר שהראשון היה חול.

פעם אחת נשתהו העדים לבא

מעבר לזמן שהיו רגילים לבוא בו, שבאו אחר זמן הקרבת התמיד של בין הערביים, ובכל שנה באו עדים לפני זמן זה.