Beitsa 3b — le Talmud en français

רבינא אמר: לעולם לא תיפוך

את השיטות במשנת אין סוחטין, ובאמת רבי יהודה מתיר משקה שזב מפירות העומדים לאכילה משום שהוא אוכלא דאפרת, ולשיטתו הביצה שנולדה מותרת אפילו ביום הראשון.

ו

מה שאמר

רבי יהודה

ביצה שנולדה בראשון תאכל בשני -

לדבריהם דרבנן קאמר להו

, וכך אמר:

לדידי, אפילו בראשון נמי שריא

הביצה,, וכמו שמותר לשתות משקין שזבו בפירות העומדים לאכילה, היות

ד

משקה שזב מפרי כזה, וכן ביצה שנולדה -

אוכלא דאפרת הוא!

אלא לדידכו

, לשיטתכם, שאתם סבורים שמשקה הוא ולא אוכלא דאפרת, וכן הביצה אינה נחשבת כאוכלא דאפרת אלא אסורה מדין משקין שזבו ,

אודו לי מיהת דב

יום ה

שני

של ראש השנה

שריא

הביצה, היות

דשתי קדושות הן,

ואם אתמול היה קודש היום הוא חול, ואין כל איסור, ואם היום הוא קודש הרי נולדה הביצה אתמול בחול, ולא נאסרה.

ואמרי ליה רבנן: לא

כדבריך ששני הימים של ראש השנה שתי קדושות הם, אלא קדושת שני הימים

קדושה אחת היא,

וכיון שמשקין שזבו אסורים ביום טוב, בראש השנה תאסר הביצה שנולדה ביום הראשון, עד מוצאי היום השני, שהם כיום אחד.

ומביאה הגמרא יישוב נוסף לסתירה של דברי רבי יהודה:

רבינא בריה דרב עולא אמר: הכא

, במשנת ביצה שנולדה ביום הראשון של ראש השנה - מדובר בה

בתרנגולת העומדת לגדל ביצים, ורבי יהודה

שאסר את הביצה ביום הראשון

לטעמיה,

הולך בשיטתו,

דאית ליה מוקצה

, ולכן הביצה הנולדת גם היא מוקצה, ומכח דין מוקצה יש לאוסרה ולא מצד גזירת משקים שזבו.

מיתיבי

על האמוראים הסוברים שאיסור ביצה שנולדה ביום טוב הוא מחמת גזירת פירות שנשרו, או משקים שזבו - ממה ששנינו בברייתא:

דתניא:

אחד ביצה שנולדה בשבת ואחד ביצה שנולדה ביום טוב

-

א.

אין מטלטלין אותה

,

לא

כדי

לכסות בה את הכלי, ולא לסמוך בה כרעי המטה

המתנדנדת, כאשר הוא זוקף את הביצה תחתיה .

ב.

אבל, כופה עליה את הכלי

, לשומרה

בשביל שלא תשבר.

וקא משמע לן שמותר ליטול כלי הניטל אפילו לצורך דבר שאינו ניטל.

ג.

וספיקא

של ביצה זו -

אסורה.

ד.

ואם נתערבה

הביצה האסורה אפילו

באלף

ביצים מותרות, אין היא מתבטלת ברוב, אלא -

כולן אסורות

.

ודנה הגמרא בברייתא זו על פי ההנחה שהספק המדובר בברייתא הוא הספק אם נולדה הביצה ביום טוב או בחול:

בשלמא לרבה, דאמר

שביצה שנולדה ביום טוב אסורה מן התורה

משום

חוסר

הכנה

מימות החול לשבת או יום טוב, שפיר ספיקא אסורה, כי לפי רבה

הוי

ביצה זו

ספיקא דאורייתא, וכל ספיקא דאורייתא

הולכים בה

לחומרא

.

אלא לרב יוסף ולרבי יצחק, דאמרי

שאיסורה של ביצה זו הוא רק

משום גזרה,

תיקשי: הרי

ספיקא דרבנן היא, וכל ספיקא דרבנן

הולכים בו

לקולא!

ומשנינן:

סיפא

של הברייתא, העוסקת בספק - אינה מדברת באיסור מחמת יום טוב, אלא

אתאן לספק טרפה

, שהיה ספק אם ביצה זו נולדה מתרנגולת טריפה והוא ספק מן התורה, ולכן הולכים בו לחומרא, והביצה אסורה.

ומקשינן:

אי הכי,

שהסיפא עוברת לעסוק בספק טריפה ואינה מדברת עוד בספק איסור מחמת יום טוב, תיקשי, שהרי

אימא סיפא

דסיפא של הברייתא:

נתערבה

הביצה

באלף

-

כולן אסורות.

אי אמרת בשלמא

שהברייתא עוסקת גם עתה, כמו בתחילתה, בביצה שאיסורה מחמת

ספק

נולדה ב

יום טוב ספק

נולדה ב

חול

-

מובן הטעם

שאינה מתבטלת אפילו באלף, היות ו

הוי

הביצה

"דבר שיש לו מתירין

", שהרי היא תהיה מותרת לאכילה במוצאי יום טוב מבלי להזדקק להיתר של ביטול ברוב.

החמירו חכמים לאסור

כל דבר שיש לו מתירין

-

ואפילו באלף לא בטיל.

היות ויכול לאוכלו לאחר זמן בהיתר גמור, החמירו רבנן, שלא יאכלנו באיסור על ידי ביטול ברוב, אף שמן התורה מותר לאכלו מפני שהתבטל ברוב .

אלא אי אמרת

שהברייתא עוסקת עתה בביצה שהיא

ספק טרפה

הרי

דבר שאין

לו מתירין היא, ו

אם כן,

תבטל ברובא

, ככל איסורים שבתורה! ולמה נאמר בברייתא שכלן אסורות .

וכי תימא

לתרץ ש

ביצה

היא

"חשובה", ולא בטלה

כדין "דבר חשוב", שתיקנו בו חכמים שלא יתבטל ברוב .

הרי תירוץ זה לא לדברי הכל הוא!

שהרי מצינו שנחלקו רבי יוחנן וריש לקיש בביאור כוונת רבי מאיר שאמר במסכת ערלה, שדבר חשוב [שאינו מתבטל ברוב], הוא זה ש"דרכו להמנות", שמוכרים אותו במנין, ולא באומד.

לדעת רבי יוחנן רק דבר שכל בני אדם מקפידים למכרו במנין הוא דבר חשוב. ואילו לדעת ריש לקיש די בכך שחלק מהאנשים מקפידים למוכרו במנין כדי שיחשב כ"דבר חשוב".

ולכן, מקשה הגמרא:

הניחא למאן דאמר "כל

דבר

שדרכו לימנות" שנינו

[במשנה במסכת ערלה, לדברי רבי מאיר] שהוא דבר חשוב.

והיינו, שכל דבר שיש אנשים המקפידים עליו, מחמת חשיבותו, למוכרו שלא באומד אלא רק ב"מנין", שמונים כל יחידה ויחידה ממנו בפני עצמה, הרי הוא "דבר חשוב" שאינו מתבטל ברוב [מדרבנן], על אף שיש אנשים המוכרים אותו באומד לפיכך אין ביצת טריפה מתבטלת ברוב, לפי שיש המחשיבים את הביצה למוכרה דוקא במנין, ולא באומד.

אלא למאן דאמר

שרק

"את

דבר

שדרכו לימנות" שנינו

, שרק הוא איננו מתבטל ברוב מחמת חשיבותו, והיינו, רק דבר מיוחד, שדרך כל בני אדם למנותו, רק הוא נקרא דבר חשוב [והיינו "את המיוחד לכך, שאין אדם מוכרו באומד". רש"י], ולא דבר שיש גם אנשים המוכרים אותו באומד -

מאי איכא למימר

, איך נתרץ לשיטתו את השאלה מדוע אין ביצת הטריפה בטילה ברוב!?

והרי ביצה נמכרת גם באומד, ואינה נחשבת לדבר חשוב, ומדוע שלא תיבטל ברוב!?

ומבארת עתה הגמרא היכן מצינו את דברי רבי מאיר בגדר דבר חשוב, ואת מחלוקת רבי יוחנן וריש לקיש בשיטתו:

דתנן

במסכת ערלה [ג, ו ז]:

מי שהיו לו חבילי תלתן

[מין קטנית שממתיקים בו את התבשיל. רש"י]

של כלאי הכרם

-

ידלקו.

שדינם לשריפה, כדין כלאי הכרם.

ואם

נתערבו

החבילות הללו

ב

חבילות היתר

אחרות, ו

אפילו שוב חזרו נתערבו מקצת מן החבילות ה

אחרות

המעורבות [שהתערבו בהם חבילות הכלאים]

ב

חבילות היתר

אחרות

-

כולן ידלקו, דברי רבי מאיר

. וכפי שתבאר המשנה את דבריו בסמוך.

וחכמים אומרים: יעלו

, יתבטלו ברוב, ויותרו חבילות התלתן האסורות,

ב

יחס של

אחת

איסור

ומאתים

היתר, כדין כלאי הכרם המתבטלים באחת ומאתיים .

ומסבירה המשנה שרבי מאיר אוסר את כולן מפני

שהיה רבי מאיר אומר: את שדרכו למנות

כל דבר שיש לו חשיבות מחמת שהדרך למוכרו במנין ולא באומד -

מקדש

, אוסר את תערובתו אם הוא כלאי הכרם או ערלה, ומחייב את התערובת כולה בשריפה, וכלשון הכתוב בכלאי הכרם "פן תקדש המלאה, ודרשינן: תוקד אש.

ו

אילו

חכמים אומרים

: אפילו דבר שדרכו להמנות

אינו

חשוב כדי להיות

מקדש

, שלא להתבטל ברוב, ולאסור את כל התערובת, ולחייבה בשריפה בגלל חשיבותו,

אלא

רק

ששה דברים

, שהם חשובים במיוחד,

בלבד

.

רבי עקיבא אומר

: יש

שבעה

דברים חשובים במיוחד.

ואלו הן

ששת הדברים החשובים:

אגוזי פרך

[שם מקום],

ורמוני באדן

[שם מקום],

וחביות

יין כשהן

סתומות, וחלפי

[צלעות של]

תרדין, וקלחי כרוב

[שבארץ ישראל היה הכרוב גדול מאד],

ודלעת יונית.

רבי עקיבא מוסיף

דבר שביעי:

אף ככרות

לחמים

של בעל הבית

, שאינן של הנחתום, אלא נעשות באופן מיוחד, וחשובות הן מחמת ייחודן.

ומוסיפה המשנה לבאר:

כל דבר

הראוי

משבעת הדברים האלו

ל

היות

ערלה,

דהיינו, דבר הגדל על האילן, כמו אגוזים, רימונים ויין - הרי הוא אוסר את התערובת כולה באיסור

ערלה

.

וכל דבר

הראוי ל

היות

כלאי הכרם

, כמו ירק, חלפי תרדין וקלחי כרוב ודלעת יונית - הרי הוא אוסר את התערובת כולה משום

כלאי הכרם.

ואתמר

ושנינו

עלה

על משנה זו, בביאור דברי רבי מאיר:

רבי יוחנן אמר: "את שדרכו למנות

" -

שנינו

בדברי רבי מאיר. והיינו, רק דבר שאין לך אדם שמוכרו באומד אלא כל אדם מוכר אותו במנין מחמת חשיבותו, הוא הנקרא דבר חשוב שאינו בטל ברוב.

ורבי שמעון בן לקיש אמר: "כל שדרכו למנות" שנינו

, שדי בכך שיש כמה אנשים שמוכרים אותו במנין מחמת חשיבותו, למרות שאין הכל מחשיבים אותו כך, הרי הוא חשוב לדברי רבי מאיר שלא להתבטל ברוב .

ועתה מבארת הגמרא את הקושיה:

הניחא לרבי שמעון בן לקיש,

אפשר לבאר שהברייתא האוסרת ביצה שהיא ספק טריפה, הולכת בשיטת רבי מאיר, ולדעתו אין ביצת טריפה מתבטלת ברוב, היות ויש אנשים המחשיבים אותה שלא למוכרה באומד אלא במנין.

אלא לרבי יוחנן

, הסובר שדבר חשוב הוא רק דבר שכל אדם אינו מוכרו באומד אלא במנין, ואילו ביצה יש המוכרים אותה באומד -

מאי איכא למימר?

כיצד נסביר לפיו את הדין שאין ביצת טריפה בטילה אפילו באלף? והרי לדבריו, אפילו לפי רבי מאיר, הביצה אינה חשובה!

ומשנינן:

אמר רב פפא: האי תנא

האוסר ביצת טריפה אפילו נתערבה באלף, לא רבי מאיר הוא - אלא

תנא ד

ברייתא של

"ליטרא קציעות" הוא

.

ד

תנא זה

אמר: כל דבר ש

יש אנשים המוכרים אותו

במנין

הרי הוא חשוב, ו

אפילו ב

איסור

דרבנן

הוא

לא בטיל

ברוב,

וכל שכן ב

איסור

דאורייתא

, וכמו ביצת טריפה.

כל דבר איסור [כולל תרומה האסורה לזרים] שהתערב ברוב דברי היתר, הרי הוא בטל ברוב, מן התורה, ומותר לאכול את כל התערובת.

בכלל ה"תערובת" נכללים כל הדברים המסופקים אם הם מההיתר או מן האיסור, אך דברים שודאי לנו שהם היתר, אינם נכללים ב"תערובת", ואין הם מצטרפים כדי ליצור רוב היתר שיבטל את האיסור המעורב בו.

יש דברים שהחמירו בהם חכמים שלא יתבטלו ברוב רגיל, וכגון תרומה, שאינה מתבטלת ברוב רגיל, ואין התערובת כולה מותרת לזרים אלא אם כן יהיה בתערובת היחס של אחד תרומה למאה חולין.

אך, מאידך, בתרומה דרבנן נחלקו חכמים בצירוף של דברי ההיתר ליצירת התערובת ביחס של אחד למאה, אם הקלו בה לצרף לתערובת גם דברים שודאי לנו שהם היתר, באופן שיש להם קשר כל שהוא לתערובת.

דתניא: ליטרא

[מידה מסוימת] של

קציעות

תאנים מיובשות, שהיו קדושות בקדושת תרומה, וקדושתן היא רק מדרבנן, לפי שמן התורה אין תרומה אלא בדגן תירוש ויצהר [תבואה, יין ושמן],

שדרסה

[והיינו, שנהגו לדחוס את התאנים המיובשות ולדבקם לגושים גדולים על ידי דריסתם בכלים מסוימים, כגון "עגול", שהוא כלי עגול, שדוחסים בו את הקציעות עד שמתקבל גוש מדובק בצורה של "עיגול", או שדחסו אותו בחבית או בכורת] - הרי אם דרסה לליטרת הקציעות הקדושה בקדושת תרומה:

על פי עגול,

בחלקו העליון של הכלי העגול, ולא דחסה בתוכו, ובתוכו נמצאים קציעות חולין, ונמצאים כאן עוד הרבה כלים עגולים שיש בהם קציעות חולין, ונתערב בהם הכלי העגול שבפיהו נמצאת ליטרת קציעות התרומה,

ואינו יודע

האדם שדרס את ליטרת קציעות התרומה

באיזה עגול דרסה

לליטרת התרומה.

או שדרסה לליטרת הקציעות של תרומה

על פי חבית, ואינו יודע באיזו חבית דרסה

.

או שדרסה

על פי כורת, ואינו יודע באיזו כורת דרסה.

ואין כאן מאה פיות של כלים עם קציעות חולין כדי שנוכל לומר שמתבטל פי העיגול שיש בו תרומה במאה פיות עיגולין חולין.

רבי מאיר אומר

: כך נחלקו בדבר זה רבי אליעזר ורבי יהושע: