Beitsa 38b — le Talmud en français

וכי משום שחלק האשה המשאלת מועט, תאמר שייבטל חלקה אצל חלק האשה השואלת מפני שהוא רוב העיסה?!

ו

הרי

מי

שנתערב לו קב חיטין

שלו

בעשרה קבין חטין של חבירו

, וכי נאמר שבטלה בעלותו על הקב המועט ברוב החיטין שיש להם בעלים אחרים, ו

יאכל הלה

בעל החיטין המרובות -

וחדי

[יאכל וישמח לבו בחיטיו של חבירו שלא עמל בהם]?!

ובביאור דבריו, נושאת ונותנת הגמרא.

אחיכו

[שחקו] אותם החכמים שתמהו על משנתנו

עליה

דרבי אבא ועל תירוצו!

אמר להו

רבי אבא: וכי אטו

גולתיכו

[גולתא, הוא תכריך נאה שמתעטף בו תחת טליתו, וכשיושב מסיר טליתו מעליו והתכריך נראה לחוץ]

שקלי?!

כלומר: וכי את מלבושיכם לקחתי עד שאתם מלגלגים עלי?!

הדור אחיכו עליה

, חזרו החכמים לשחוק לו!

אמר רב אושעיא: שפיר עבוד דאחיכו עליה

[יפה עשו ששחקו על רבי אבא]!

שהרי

מאי שנא

, מדוע השתנה [בכך שנקט רבי אבא נתערב לו קב "חיטין" בעשרה קבין "חיטין"], קב

חטין ב

עשרה קבין

שעורים

-

דלא קאמר להו

רבי אבא?

הרי ודאי הוא משום שבתערובת זו אכן היתה בטילה הבעלות על המועט, כיון

דהוה ליה

תערובת

מין בשאינו מינו, ומין בשאינו מינו

הרי

בטיל

.

וכיון שכן,

חטין בחטין

-

נמי

לא היה לו להקשות.

כי

נהי דלרבי יהודה לא בטיל

מין במינו בכל האיסורים, הרי

לרבנן מבטל בטיל

.

[וכפי שנתבארה מחלוקתם במנחות כב א].

ונחלקו הראשונים בביאור הסוגיא:

דעת הר"ן [נדרים נב א] בשם הראשונים: שמים ומלח בעיסה חשובים מין במינו הואיל ואין עיסה נעשית אלא בהם, וזה הוא שדימתה הגמרא דין משנתנו למין במינו. והמאירי פירש: מתחילה היו סבורים, שכוונת רבי אבא היא משום שמין במינו אינו בטל, ולפיכך שחקו עליו, שהרי משנתנו מין בשאינו מינו הוא.

ומשראו שאינו חוזר בו, הוסיפו בטענתם, שאף אילו היתה משנתנו מין במינו אין מקום לתירוצו של רבי אבא, שהרי רק לרבי יהודה מין במינו אינו בטל, אבל לדעת חכמים, אפילו מין במינו בטל.

אמר

תמה

ליה רב ספרא

לרב אושעיא:

משה

[שבועה בכבודו של משה רבינו]! וכי אטו

שפיר קאמרת

[טוב אמרת] שהצדקת את דברי השוחקים?!

והרי אין כוונתו של רבי אבא משום שמין במינו אינו בטל, ומה שאמר "חיטין בחיטין" לאו דוקא, והוא הדין חטים ושעורים.

אלא טעמו של רבי אבא הוא משום שאין לומר דין ביטול אלא לענין איסור שנתערב, אבל כל שנתערב ממון של זה בתוך ממונו של זה לא הפסיד זה את שלו, ומתוך כך ראוי לומר שלא תפקע שביתתו ממנו.

ואם תאמר שבממון מועט כזה [מים ומלח בעיסה] שנתערב בתוך שלו אינו חייב לו את ממונו -

ו

כי אטו

לא שמיע להו

לחכמים שהקשו את הקושיא על משנתנו,

הא דאמר רבי חייא קטוספאה משמיה דרב?!

דרך מוכרי חיטים שאין בוררין את הצרורות מן החיטים והחיטין נמכרות כמו שהן, ולפיכך:

הבורר צרורות מגרנו של חבירו

שלא מדעת חבירו, הרי זה

חייב לשלם לו דמי חטים

, שהרי אילו לא היה בוררם מתוכו היה חבירו מוכרם בכלל החיטים, והפסידו דמי חיטין כמידת הצרורות.

אלמא כילא

[מידה]

חסריה, הכא נמי כילא

[מידה]

חסריה

.

כלומר: אף על גב דממון קלישא הוא חייב הוא להחזירו, ואף כאן אין מן הראוי שייבטל אפילו ממון כמו מים ומלח בעיסה, שכך הוא הדין ממון אינו בטל, וכיון שאין ממון בטל, אף השביתה של בעל הממון אינה בטילה.

אמר

מתמה

ליה אביי

לרב ספרא, וכי מה תירוץ הוא זה?!

ולא שני ליה למר בין ממון שיש לו תובעין

שאינו בטל

לממון שאין לו תובעין

שהוא בטל?! ואף בענין משנתנו ממון שאין לו תובעין "היום" הוא, שהרי השאילה אותם לבעלת העיסה, ואיסור התחומין שאינו אלא היום הרי הוא בטל [מאירי].

[

אמר ליה

, נמחק, כי המשך דברי אביי הם, מאירי]:

וליטעמיך

, כלומר: אפילו תימא דלא שאני לך בין ממון שיש לו תובעין לממון שאין לו תובעין, ואפילו בממון שאין לו תובעין לא בטל, [מאירי].

אלא

הא דאמר רב חסדא

לפי דעת רבי יהודה הסובר, מין במינו לא בטיל:

מיעוט

נבילה

שנתערבה ברוב שחוטה הרי היא

בטלה בשחוטה

, שהרי מין בשאינו מינו הוא

לפי שאי אפשר לשחוטה שתעשה נבילה

, כלומר: אי אפשר לשחוטה שתהיה אסורה כמו הנבילה.

אבל מיעוט

שחוטה אינה בטילה ב

רוב

נבילה, לפי שאפשר לנבלה שתעשה שחוטה

,, כלומר: ראויה היא להיות מותרת כמו השחוטה אם תסריח ושוב אינה קרויה נבילה, ועל כן חשובה היא מין אחד עם השחוטה.

הרי למדנו שהנבילה בטילה בשחוטה, וכי אטו

הכי נמי

תאמר:

דכי אית לה בעלים

לנבילה

לא בטלה?!

הרי למדת: הואיל וסתם נבילה אין לה תובעין הרי היא בטילה [על פי המאירי].

וכי תימא הכי נמי?!

והא תניא: אמר רבי יוחנן בן נורי: חפצי הפקר קונין שביתה אע"פ שאין להם בעלים דומין כמי שיש להם בעלים

.

ביאור הדברים בלשונו של המאירי:

הרי חפצי הפקר לרבי יוחנן בן נורי קונין שביתה במקומן, עד שהמוצאן יכול להוליכן אלפים אמה לכל רוח אם המוצא יכול לילך לשם, אבל אם עירב המוצאן לצד אחד אינו מוליך חפצים אלו חוץ לאלפים אמה ממקום מציאתם, ואפילו יש להם בעלים, הואיל ואין להם תובעין, אלמא בתר תובעים אזלינן ולא בתר בעלים, וכל שאין להם תובעים אף על פי שיש להם בעלים, בטל.

ואם כן עדיין קיימת הקושיא שיתבטלו מים ומלח לגבי העיסה, הואיל ואין להם תובעים בזמן איסור התחומין.

אמר ליה

רב ספרא לאביי לקיים תירוצו של רבי אבא:

מי קא מדמית איסורא לממונא?!

איסורא בטיל

, אבל

ממונא לא בטיל

.

ביאור הדברים על פי המאירי:

כלומר: נבילה בשחוטה והדומה לה, עיקר התערובת הוא איסור בהיתר עד שכשאדם מזכיר התערובת אין אומרים ממון פלוני נתערב עם ממון פלוני אלא איסור פלוני נתערב עם היתר פלוני, וראוי לומר שייבטל.

והיינו: שאין הדבר תלוי בבעלים או בתובעים אלא בשם איסור והיתר ושם ממון, ומים ומלח עיקר התערובת נזכר בו שם ממון אף על פי שאיסור תחומין נגרר אחריו, והילכך אין ראוי לומר שייבטל.

[

וטעמא מאי

, המאירי לא גרסו] תירוצי הגמרא מתפרשים על פי שיטת התוספות.

אביי אמר

תירוץ אחר לבאר למה אין בטלין המים והמלח לגבי עיסה:

גזירה שמא תעשה עיסה בשותפות

, כלומר: שמא תבוא מתוך כך להתיר להוליכה כרגליה אף בעיסה שהיא שותפת גמורה בה עם אחרת; והוא הדין שמטעם זה אין התבלין בטל בקדרה.

רבא אמר

: לפיכך אין התבלין בטל בקדירה, משום ד

תבלין לטעמא עבידי וטעמא לא בטיל

[תבלין עשוי הוא לתת טעם בקדרה, וכל כי האי גוונא אין דין ביטול]; והוא הדין שמים ומלח אין בטלין בעיסה, המלח כיון שאף הוא נותן טעם, והמים כיון שחשובים הם, שעיקר העיסה נעשית ממים.