Version texte de ce daf : original et traduction
Beitsa 35b — le Talmud en français
Beitsa 35b du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Beitsa 35b
חצר
שאמר רבי יוחנן אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו,
לאפוקי
בא רבי יוחנן
מדרבי יעקב
, הסובר שחצר קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
דתנן: המעביר תאנים בחצרו לקצות
-
בניו ובני ביתו אוכלין מהן עראי, ופטורין מן המעשר
. לפי שאין החצר קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
ותני עלה: רבי יעקב מחייב
שהחצר קובעת בכל אופן,
ורבי יוסי ברבי יהודה פוטר
.
ולאפוקי משיטת רבי יעקב פסק רבי יוחנן שלא כמותו.
תרומה
שאמר רבי יוחנן אינה קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו,
לאפוקי מדרבי אליעזר
:
דתנן: פירות שתרמן עד שלא נגמרה מלאכתן
:
רבי אליעזר אוסר לאכול מהן עראי
, הואיל ונקבעו על ידי התרומה ואף שלא נגמרה מלאכתן.
וחכמים מתירין
, הואיל ולא נגמרה מלאכתן, ורבי יוחנן פסק כחכמים.
ובמקח שאמר רבי יוחנן: אינה קובעת אלא בדבר שלא נגמרה מלאכתו, מבארת הגמרא שני ענינים:
האחד:
מקח
שאמר רבי יוחנן אינו קובע בדבר שלא נגמרה מלאכתו, דבריו בזה הם
כדתניא
:
הלוקח תאנים מעם הארץ
החשודים על המעשרות, וגזרו חכמים להפריש מהן מעשר -
במקום שרוב בני אדם
מיבשים אותם ו
דורסין
אותם בעיגול לעשותם "עיגולי דבילה", ונמצא שעדיין לא נגמרה מלאכתן, הרי זה
אוכל מהן עראי
, ואף שנעשה בהן מקח, אין המקח קובע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
ו
כש
מעשרן
אין מעשרן אלא
דמאי
, היינו בתורת ספק כשאר פירות הלקוחים מעם הארץ, ואין אומרים: הואיל ולא נגמרה מלאכתן, ודאי לא עישרן עם הארץ, ויתחייב לעשרם בתורת ודאי.
ומשום דקסבר האי תנא, יש שמעשרין קודם גמר מלאכה ומדה הנוהגת היא ומעיקר הדין יש לנו לתלות שעישרו, ואין חיובם במעשר אלא מדרבנן ובתורת ספק.
ומבארת הגמרא:
שמע מינה
מברייתא זו
תלת
:
א.
שמע מינה: מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו
, ולפיכך אוכל מהן עראי אף "שלקחן" מעם הארץ, וכפי שאמר רבי יוחנן.
ב.
ושמע מינה: רוב עמי הארץ מעשרין הן
, מדאזלינן לקולא דקאמר מעשרן דמאי, וחומרא בעלמא היא דאחמור לאפרושי מספיקא שאר מעשרות שנחשדו עליהם [לשון רש"י ].
ג.
ושמע מינה: מעשרין דמאי
[ולא ודאי]
מעם הארץ, אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו
.
השני:
ולאפוקי
בא רבי יוחנן במה שאמר מקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו
מהא דתנן: המחליף
[החלפה בין שנים הרי היא מקח הקובעת למעשר]
פירות
כגון תאנים, שיש האוכלים אותם כמות שהן ונגמרה מלאכתן, ויש המקצים אותם ליבוש ועדיין לא נגמרה מלאכתן -
עם חבירו
:
בין שהיתה מטרת החלפתם
זה
כדי
לאכול
כמות שהן,
ו
אף
זה
כדי
לאכול
, או אף
זה
כדי
לקצות וזה
כדי
לקצות
, או שהחליף
זה
כדי
לאכול וזה
כדי
לקצות
-
בכל אופנים אלו הרי כל אחד
חייב
במעשר מפני שהמקח קבעתו, ואף זה שלקח את הפירות כדי לקצות ולא נגמרה מלאכתן, שהמקח קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
רבי יהודה אומר
: זה שהחליף כדי
לאכול
ונגמרה מלאכתו הרי זה
חייב
במעשר שהמקח קבעתו, אבל זה שהחליף כדי
לקצות
הרי זה
פטור
מן המעשר שאין המקח קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.
ולאפוקי מדעת תנא קמא ולהשמיענו כדברי רבי יהודה, השמיענו רבי יוחנן, שהמקח אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו.
הדרן עלך פרק המביא
--- title: "חברותא - ביצה — פרק חמישי - משילין" source: "https://www.toratemetfreeware.com/online/f02345.html#HtmpReportNum0005L5" chapteranchor: "HtmpReportNum0005L5" --- פרק חמישי - משילין
Оригинал главы פרק חמישי - משילין
מתניתין:
משילין
[משליכין, רע"ב ותויו"ט]
פירות
ששטחן אדם על גגו כדי לייבש ובלבד שראויים הם לטלטול ואינם מוקצה [מאירי] וראה גשמים ממשמשים ובאים -
דרך הארובה
שבגג
ביום טוב
כדי שיפלו לארץ, ולא יתקלקלו בגשם; כי הואיל והשלכה דרך הארובה אינה טירחה יתירה, התירו חכמים לטרוח ולהשליך.
אבל לא בשבת
.
ומכסים פירות בכלים מפני הדלף
[גשמים הנוטפים מן הגג] שלא ירד עליהם. ואין אומרים טורח שלא לצורך יום טוב הוא, כי התירו לו חכמים טורח זה מפני הפסד ממון [רש"י].
וכן
מכסין ביום טוב מפני הדלף אף
כדי יין וכדי שמן
, ובגמרא יתבאר מה באה המשנה לחדש בזאת.
ונותנין כלי תחת הדלף
לקבל את הדלף בתוך הכלי כדי שלא יטנף את הבית, ואפילו
בשבת
.
גמרא:
אתמר
: נחלקו בלשון משנתנו
רב יהודה ורב נתן
:
חד תני
שנה משנתנו בלשון
"משילין
" פירות דרך ארובה.
וחד תני
שנה משנתנו בלשון
"משחילין
" פירות דרך ארובה.
אמר מר זוטרא
: הן
מאן דתני "משילין" לא משתבש
אין לשון זו משובשת, כי אכן לשון הפלה והשפלה היא.
ו
הן
מאן דתני "משחילין" לא משתבש
, שאף היא לשון השפלה.
ומוכיח מר זוטרא שלשונות אלו לשון הפלה והשפלה הן:
מאן דתני "משילין" לא משתבש, ד
הרי
כתיב
בתוכחה שבפרשת כי תבוא: זיתים יהיו לך בכל גבולך ושמן לא תסוך
כי "ישל" זיתך
, [יפיל את פירותיו קודם בישולם], הרי שלשון הפלה היא.
ומאן דתני "משחילין" לא משתבש, ד
הרי
תנן
במסכת בכורות בין מומי הבכור:
השחול והכסול
, ומפרשת המשנה:
"שחול
" היינו
שנשמטה יריכו
, שוקיו היו שוות מתחלה ונשמטה אחת מהן ממקום חבורה והושפלה עד שנעשית גדולה מחברתה, [מאירי], הרי שלשון השפלה היא;
"כסול
" היינו
שאחד מירכותיו גבוהה מחברתה
.
אמר רב נחמן בר יצחק
: אף
מאן דתני "משירין" לא משתבש, ו
אף
מאן דתני "משחירין" לא משתבש, ו
אף
מאן דתני "מנשירין" לא משתבש
, כי אף אלו לשונות הפלה והשפלה הן.
ומוכיח רב נחמן בר יצחק כי אף אלו לשונות השפלה והפלה הן:
מאן דתני "משירין" לא משתבש, ד
הרי
תנן: רבי ישמעאל אומר: נזיר
האסור בגילוח שערותיו,
לא יחוף ראשו באדמה, מפני ש"משיר
" [מפיל]
את השער
, הרי שלשון הפלה היא.
ומאן דתני "משחירין" לא משתבש, ד
הרי
תנן: השחור
[תער, והוא עשוי משני חלקים בית יד וסכין, רש"י ומאירי]
והזוג של ספרים
[מספרים כעין שלנו שיש להם שני סכינים והן מתפרקות זו מזו, ולכן נקראים "זוג"],
אע"פ שנחלקו
זו מזו, הרי הן
טמאין
כיון שעדיין כלי הן, שראויות כל אחת מהן לשימוש בפני עצמה.
הרי למדנו שהתער "המפיל" את השער, נקרא "שחור" על שם שמשחיר את השער.
ו
אף
מאן דתני "מנשירין" לא משתבש, ד
הרי
תנן: מי שנשרו כליו במים
[נפלו בגדיו למים] בשבת
מהלך בהם ואינו חושש
שמא יאמרו שכיבסן בשבת.
אי נמי
יש להוכיח שנשירה לשון נפילה היא ,
מהא דתנן: איזהו לקט
שיש להניחו לעניים:
הנושר
[נופל]
בשעת קצירה
.
כאן שבה הגמרא לפרש את הדין השנוי במשנתנו:
תנן
במשנתנו:
משילין פירות דרך ארובה ביום טוב
:
ומפרשינן:
עד כמה
פירות אין הדבר חשוב טירחה יתירה ומותר להשילם ביום טוב?
אמר רבי זירא אמר רבי אסי: ואמרי לה, אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: כאותה
מידה
ששנינו
במסכת שבת בענין אחר.
דתנן:
מפנין
בשבת
ארבע וחמש קופות
[של שלש סאין כל אחת, תוספות שבת קכו ב]
של תבן ושל תבואה מפני האורחים
שהזמינם לסעודה ואין להם מקום להסב,
ו
כן מפנין אותן
מפני ביטול בית המדרש
, שאין לתלמידים מקום לישב, ומפנה את התבן והתבואה להכין להם מקום.
וכשיעור הזה הוא שהתירו אף כאן.
ותמהינן:
ודלמא שאני התם
שהתירו חכמים שיעור גדול כזה, כיון
דאיכא בטול בית המדרש
או לכבוד האורחים,
אבל הכא דליכא בטול בית המדרש
ואף לא כבוד אורחים אלא הפסד ממון בעלמא, שמא
לא
התירו חכמים לטרוח בשיעור גדול כזה?!
אי נמי
יש לך לחלק נידון משנתנו מהמשנה בשבת, ולומר, שלא התירו במשנתנו לטרוח בשיעור גדול כזה, כי
התם
שלענין שבת אנו דנין -
היינו טעמא דארבע וחמש קופות שרי, משום שבת דחמירא
שבת החמורה שהרי יש בה סקילה בעשיית מלאכה,
ולא אתי לזלזולי ביה
, אין לחוש שמא יבואו מתוך כך לזלזל בשבת החמורה.
אבל יום טוב דקיל
[קלה היא], שהרי אין בעשיית מלאכה אלא מלקות ולא מיתה,
ו
יש לחוש שמא
אתי לזלזולי ביה
, ולפיכך שמא
לא שרינן כולי האי
, [גירסת המאירי].
אי נמי
יש לך לחלק
לאידך גיסא
ולומר, כי אדרבה יש כאן להקל יותר מאשר שם, כי
התם היינו טעמא דליכא הפסד ממון, אבל הכא דאיכא הפסד ממון
שמא
אפילו טובא
[יותר מארבע וחמש קופות]
נמי
התירו חכמים?!