Beitsa 34b — le Talmud en français

ב

ערב שבת ב

שנה ה

שביעית

, שאינו צריך לעשר בה מעשר,

ואומר

, כדי להזמין:

מכאן אני אוכל למחר!

וטעמו של דבר שמועיל זימון שכזה, על אף שאינו מזמין גרוגרות מסוימות, משום ד"יש ברירה". שאנו אומרים, יתברר הדבר למפרע, שאותן גרוגרות שיקח ויאכל בשבת, מתחלה היו עומדים לאכילה, ואותן הוא זימן.

וחכמים אומרים

: אין זימונו זימון

עד שירשום

בסימן, ויבדיל גרוגרות מסוימות,

ויאמר: מכאן ועד כאן

[כפי שרשם] אני נוטל למחר. ואותן בלבד יקח, כי סוברים חכמים ש"אין ברירה".

גמרא:

א. פירות שעדיין לא נגמרה מלאכתן, כגון תבואה שעדיין לא נתמרחה בכרי, או תאנים העומדות לייבש, אינם טבל, ומותר לאכול מהן אכילת ארעי.

ב. ואסרום חכמים באכילת קבע, אך עדיין מותרים הם באכילת עראי, עד שיראו פני הבית או החצר.

ג. משנכנסו דרך הפתח לבית או לחצר - הוקבעו להאסר באיסור טבל מן התורה, ונאסרו אז אף באכילת עראי.

ד. בנוסף ל"ראיית הבית" הקובעת את הפירות באיסור טבל מן התורה, יש ששה דברים נוספים הקובעים את הפירות לטבל מדרבנן.

אחד מששת הדברים הקובעים לטבל מדרבנן היא השבת.

שהיות ואכילת שבת "אכילת קבע" היא נחשבת, ודבר זה נלמד מן הפסוק "וקראת לשבת עונג", כפי שיתבאר בגמרא, הרי אפילו רק חשב על הפירות להכינם לאכילת שבת, הרי הם נקבעים לטבל ולחיוב מעשר.

[ובהמשך הסוגיא יתבאר שאף הפרשת תרומה מהפירות קובעת לענין שאר ההפרשות, וכן טבילת המאכל במלח, או שעשה בו מקח, כל אלו קובעים למעשר].

ולפיכך: אפילו לא ראו הפירות את פני הבית, אלא שהכינם לאכילת שבת [או הפריש מהם תרומה או טבל אותם במלח, או עשה בהם מקח] - הרי הם אסורים באכילה עד שיפריש מהם תרומות ומעשרות.

ה. סוגייתנו דנה האם השבת מועלת לקבוע ולאסור באכילת עראי אפילו קודם שנגמרה מלאכתו, או רק משנגמרה מלאכתו [ובהמשך הסוגיא יתבאר דין שאר הדברים הקובעים, אם קובעים הם קודם שנגמרה מלאכתן].

תנן התם

במסכת מעשרות ששבת היא אחד מהדברים הקובעים למעשר:

תינוקות שטמנו

בשדה או בגינה

תאנים

שנגמרה מלאכתן אך לא הוקבעו עדיין למעשר לפי שלא הוכנסו לבית או לחצר, וטמנום התינוקות לתאנים

מערב שבת

כדי לאוכלם בשבת,

ושכחו, ולא עשרו

מהם, ולא אכלו מהם בשבת לפי שנקבעו למעשר. הרי -

למוצאי שבת

, כשבאין לאכול מהם [שהרי בשבת אין יכולים לעשר],

לא יאכלו

מהם אפילו אכילת עראי

אלא אם כן עשרו

מהם, ואף שלא ראו פני הבית, ואף שלא נאכלו בשבת.

שהיות והוטמנו הפירות הללו לאכילת שבת, שהיא חשובה אכילת קבע, הם נקבעו לגמרי למעשר, ואין אוכלים גם בימות החול אפילו אכילת עראי!

הרי למדנו שהשבת קובעת למעשר.

ותנן נמי

במסכת מעשרות: אף על גב שהבית והחצר קובעים למעשר, אין זה אלא לאחר גמר מלאכה.

ולכן,

המעביר

, השוטח,

תאנים בחצרו

כדי

לקצות

אותן [ליבשן כדי לעשות מהן קציעות], הרי אף שנכנסו כבר דרך פתח החצר [שהיא הקובעת למעשר], בכל זאת

בניו ובני ביתו

אוכלין מהן

אכילת

עראי, ופטורים

מן המעשר.

כי הואיל ופירות אלו עדיין לא נגמרה מלאכתן, אין "ראיית פתח ההחצר" קובעת אותם למעשר.

הרי למדנו שאין קביעות החצר מועלת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ו

בעא מיניה רבא מרב נחמן: שבת

-

מהו שתקבע

את ה

"מוקצה

",

למעשר?

והיינו,

בדבר ש

עדיין

לא נגמרה מלאכתו

, כקציעות העומדות לייבוש, והגיעה השבת?

וצדדי הספק הם:

מי אמרינן: כיון דכתיב "וקראת לשבת עונג

", ונקראת אכילת השבת "עונג", שאין בה עוד שם עראי אלא שם קבע, אם כן

קבעה

השבת למעשר,

ואפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו

.

או דלמא

: רק

בדבר שנגמרה מלאכתו קבעה

השבת למעשר, אבל

בדבר שלא נגמרה מלאכתו

-

לא קבעה!

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

שבת קובעת

למעשר

בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו

.

אמר ליה

רבא לרב נחמן:

ואימא: שבת

קובעת למעשר

דומיא ד

קביעות ה

חצר

-

מה חצר אינה קובעת אלא בדבר שנגמרה מלאכתו, אף שבת לא תקבע אלא בדבר שנגמרה מלאכתו?!

אמר ליה

רב נחמן לרבא:

לימוד ערוך הוא

[קבלה היא]

בידינו, שהשבת קובעת בין בדבר שנגמרה מלאכתו בין בדבר שלא נגמרה מלאכתו

.

אמר מר זוטרא בריה דרב נחמן: אף אנן נמי תנינא

כן במשנתנו:

שהרי שנינו:

ועוד אמר רבי אליעזר: עומד אדם על המוקצה

[שהוא דבר שסתמו לא נגמרה עדיין מלאכתו]

ערב שבת ב

שנה ה

שביעית

, ואומר: מכאן אני נוטל למחר.

הרי משמע:

טעמא ד

שנה זו

שביעית

היתה, ולכן יתכן בה שיהיו מותרים באכילה בלי מעשר, כיון

ד

המוקצה בשביעית -

לאו בר עשורי הוא

.

הא בשאר שני שבוע

שהפירות חייבים בהם במעשר,

הכי נמי דאסור

לאוכלם עד שיעשרום. ועל כרחך

מאי טעמא

אין יכול לאוכלם בשאר שני שבוע אכילת עראי, למרות שלא נגמרה מלאכתן האם

לאו משום דשבת קבעה!

הרי למדת שהשבת קובעת אפילו בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

ודחינן:

לא

, אין להוכיח מכאן שהשבת קובעת בדבר שלא נגמרה מלאכתו.

אלא

שאני התם

במשנתנו, שאין יכול לאכול את הפירות אכילת עראי בשאר שני השבוע, מטעם אחר, ש

כיון דאמר: מכאן אני "אוכל" למחר

וקראו "אכילה" -

קבע ליה עילויה

, חשובה היא בעיניו כל אכילתו מהפירות הללו כאכילת קבע, ולכן אסור לאוכלה אפילו שלא נגמרה מלאכתו. ואין השבת "קובעת" את הפירות למעשר, אלא הוא עצמו קבע את אכילת הפירות הללו לעצמו כאכילת קבע. ולפיכך לא משכחת לה היתר בפירות שלא נתעשרו אלא אם כן היתה השנה שנת שביעית.

ותמהינן:

אי הכי

, שטעם איסור הפירות בשאר שני שבוע הוא משום דיבורו, שעשה את אכילתו לאכילת קבע -

מאי אריא

שהתנא משמיענו חידוש דין זה ב

שבת

, והרי

אפילו בחול נמי

היה יכול להשמיענו שדיבורו קובע לעצמו את אכילתו כאכילת קבע?!

והיה לו לתנא, להשמיענו חידוש זה ביום חול, ובמקומו בסדר זרעים. ואילו את עיקר חידוש רבי אליעזר במשנתנו בדין הזמנה, לא היה צריך התנא להשמיענו בפירות הטעונים מעשר ובאופן שהיה שביעית, אלא בגוזלות, וכעין שנחלקו בית שמאי ובית הלל בדין הכנה בגוזלות בדין ברירה, לעיל י א.

ומשנינן:

הא קא משמע לן

תנא דמשנתנו, וחידש חידוש גדול בכך ששנה את המחלוקת של רבי אליעזר וחכמים בפירות שכאלו ולא בגוזלות,

דטבל

-

מוכן הוא אצל שבת!

לפי,

שאם עבר

אדם על איסור הפרשת תרומות ומעשרות בשבת,

ותקנו

לטבל על ידי שהפריש ממנו מעשר - הרי הוא

מתוקן

.

והשמיענו התנא, שאם עבר אדם על איסור חכמים והגביה מהם תרומות ומעשרות בשבת, הפירות מותרים, ואינם מוקצה עתה, על אף שבין השמשות היו אסורים מחמת איסור טבל, והוו להו אז "מוקצה מחמת איסור", ולא אמרינן "מיגו דאיתקצאי לבין השמשות איתקצאי לכולא יומא", אלא נחשבים הם "מוכנים" כבר מערב שבת לאכילה, על הצד שיתקנום בשבת [אפילו שתיקון זה תלוי בעבירה על איסור דרבנן!].

וטעמו של דבר, היות שאוכל מצד עצמו הוא דבר המוכן לאכילה, ורק אם חל עליו איסור מן התורה הוא מבטל את "מוכנותו", אך לא איסור הגבהת תרומות ומעשרות בשבת, שאינו אלא מדרבנן.