Version texte de ce daf : original et traduction
Beitsa 14a — le Talmud en français
Beitsa 14a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Beitsa 14a
מחכו
צחקו
עלה במערבא
בארץ ישראל: הרי
כיון דמשני
לנפח בידו האחת - ואינו עושה זאת בדרך זריה רגילה שמנפח במלילות כשהן נמצאות בשתי ידיו הצמודות זו לזו - הרי
אפילו בכולה ידא
, כולל כף היד
נמי
מותר לו לנפח!
אלא, אמר רבי אלעזר: מנפח
הוא
בידו אחת
, וזהו השינוי,
ו
מותר לו כך לנפח אפילו
בכל כחו.
מתניתין:
אסור לטחון ביום טוב חיטין ושאר מיני אוכלין, ואפילו לצורך אוכל נפש, ואפילו בשינוי.
במשנתינו התחדש היתר לדוך או לשחוק כמה מסוגי התבלינים, בחלקם הדיכה טעונה שינוי ובחלקם לא, ועיקר הטעם שהקלו בדיכה אף שהיא תולדת טחינה, הוא מפני שאינה נעשית לזמן מרובה כטחינה .
ה"מדוכה", היא כלי קיבול, וה"מדוך", הוא היד בו כותשים את הדברים הנמצאים בתוך המדוכה.
המלח והתבלינים נדוכים בימי חול במדוך ובמדוכה העשויים אבן, והנידון במשנה אם ביום טוב צריך לשנות, ומהו אופן השינוי:
בית שמאי אומרים: תבלין
-
נדוכין
ביום טוב
במדוך של עץ
, כדי לשנות מדרך הרגיל שנדוכין במדוך של אבן.
והמלח,
הוא מלח ים גס - דיכתו טעונה יותר שינוי, ולפיכך אינו נדוך אלא
בפך
של חרס, ולא במדוכה רגילה של אבן,
ו
במקום מדוך של אבן הרגיל, משתמשים לדיכתו
בעץ הפרור
, כף גדולה.
ובית הלל אומרים
: במיני
תבלין
לא גזרו בהם חכמים גזירת שינוי, אלא הם
נדוכין כדרכן, במדוך של אבן
, ובמדוכה של אבן
והמלח
צריך שינוי, אך די בשינוי קל, בכך שהוא נדוך
במדוך של עץ.
גמרא:
והוינן בה: מוכח ממשנתינו
דכולי עלמא
, אפילו בית הלל, שאינם מצריכים שינוי בתבלין,
מיהת
, מיהו
מלח
-
בעיא שנוי
בדיכתו.
מאי טעמא?
רב הונא ורב חסדא
נחלקו בטעמו של דבר :
חד אמר
: לפי ש
כל
תבשילי
הקדרות כולן צריכות מלח,
וכבר מאתמול ידע שהוא צריך לדוך מלח, והיה לו לעשות זאת מאתמול, וכיון שלא עשה זאת מאתמול צריך לשַנות בדיכתו .
ואין כל הקדרות צריכות תבלין
, וכיון שאין אדם יודע בערב יום טוב באיזה תבשיל יחפוץ למחר, נמצא שאינו יכול לדוך לו תבלין מערב יום טוב, כי אינו יודע לאיזה סוג תבלין יצטרך, ולכן לא חייבוהו חכמים לשנות בדיכתו ביום טוב.
וחד אמר: כל התבלין מפיגין
משנים מ
טעמן
אם כותשים אותן יום קודם, ולכן גם אם יודע איזה תבלין הוא צריך, אינו יכול לכתוש אותו מאתמול,
ו
אילו
מלח אינה מפיגה טעמה.
ומבארת הגמרא:
מאי בינייהו
למעשה בין שני הטעמים?
איכא בינייהו
נפקא מינה לחומרא ולקולא לכל צד:
א. היכא
דידע מאי
איזה
קדרה בעי לבשולי
, ויודע את התבלין שעליו להכין עבורה, אך אם ידוך מבעוד יום יפוג טעמו של התבלין.
אי נמי, במוריקא
, כרכום, שאינו מפיג טעמו גם אם יעמוד ימים רבים אחרי דיכתו, אך מאידך, אין אדם יודע בערב יום טוב אם יצטרך אותו מחר.
אמר רב יהודה אמר שמואל: כל הנדוכין
במדוכה, [שהם מלח ותבלינים] -
נדוכין
ביום טוב
כדרכן, ואפילו מלח.
ותמהינן:
והא אמרת
שבמשנתנו מבואר כי
מלח
לדברי הכל
בעיא שנוי!
ומתרצינן:
הוא
, רב יהודה אמר שמואל,
דאמר כי האי תנא
:
דתניא, אמר רבי מאיר: לא נחלקו בית שמאי ובית הלל על
התבלינים
הנדוכין
-
שנדוכין כדרכן, ו
ה
מלח
נדוך יחד
עמהן
ללא שינוי .
לא נחלקו אלא לדוכה
למלח
בפני עצמה
.
שבית שמאי אומרים: מלח
נידוך
בפך
ולא במדוכה,
ו
במקום המדוך מאבן הוא צריך לדוך
ב
כף
עץ הפרור
.
ולא התירו לו לדוך אלא מעט מלח, בשיעור הנחוץ
לצלי, אבל לא
הרבה מלח, בכמות הראויה
ל
תבשיל
קדרה.
ובית הלל אומרים: בכל דבר.
ומוכח שלפי בית הלל אין צורך לשנות כלל בדיכת מלח, שהרי נידוך בפני עצמו במדוכה ובמדוך .
אלא, שהניחה הגמרא עתה שלפי בית הלל אפשר לדוך בכל דבר, ואפילו בכלי מוקצה אשר אינו ניטל בשבת.
והוינן בה:
בכל דבר סלקא דעתך
, וכי יעלה על דעתך לומר שהתירו בית הלל לדוך בו ביום טוב?
ומתרצינן:
אלא אימא
: בית הלל אומרים דכים מלח כדרכו
לכל דבר
, דהיינו, לאו דוקא לצלי, אלא אפילו לקדירה.
אמר ליה רב אחא ברדלא לבריה
: אמנם דעתי כשמואל, שמלח נידך כדרכו, אך בכל זאת צריך לעשות מעט שינוי, ולכן,
כי דייכת
מלח -
אצלי אצלויי
, הטה את המדוכה על צידה, לשם שינוי,
ודוך
.
רב ששת שמע
ביום טוב
קל בוכנא,
קול המדוך, שדכים בו מלח במדוכה של אבן.
אמר
רב ששת:
האי
, קול זה -
לאו מגוויה דביתאי הוא.
לא מתוך ביתי הוא בא, לפי שהחמרתי עליהם שלא לדוך מלח במדוכה של אבן, כדרכו.
ומקשינן: מנין לו לרב ששת שאין הקול הזה בא מביתו?
ודלמא
דכו את המלח בשינוי, ש
אצלויי אצלי
, שהטו את המדוכה על צידה, וכך מותר לדוך מלח!? ומתרצינן:
דשמעיה
היות ושמע רב ששת
דהוה צליל קליה
הקול היה צלול, והבין מכך שלא הטו את המדוכה, כי כשדכים בהטיה אין הקול צלול.
ועוד מקשינן:
ודלמא תבלין הוו
, שמותר לדוכן בלא שינוי !? ומתרצינן:
תבלין
-
נבוחי מנבח קלייהו.
קול דיכת גרעיני תבלין נשמע כנביחה, וכיון שלא שמע קון כזה הבין שדכו מלח ולא תבלין .
תנו רבנן: אין עושין
ביום טוב
טיסני
תבשיל העשוי מחיטים שנכתשו כתישה מרובה, עד שכל גרעין שבהם נחלק לארבעה חלקים, ואסרו לעשותו מפני הטורח הרב שיש בכתישתו.
ואין כותשין
כלל חיטים
במכתשת.
והוינן בה:
תרתי!?
שתי הלכות סותרות נשנו כאן! כי מההלכה הראשונה משמע שאסרו רק כתישת טיסני מחמת שהיא טירחה מרובה, ולא אסרו כתישה מועטת להכנת דייסא. ואילו מההלכה השניה משמע שאין כותשים כלל, אפילו לא בטירחה מועטת.
ומבארינן: דין אחד הוא, ו
הכי קאמר
התנא:
מה טעם אין עושין טיסני
-
לפי שאין כותשין במכתשת!
ומקשינן:
ולימא "אין כותשין במכתשת
", ובכלל האיסור כתישה לכל תבשיל, ולאיזה צורך נאמר ענין טיסני!?
ומבארינן:
אי תני
רק את הכלל ש
אין כותשין במכתשת, הוה אמינא
כי
הני מילי
שאין כותשים טיסני,
במכתשת גדולה
, לפי שסתם "מכתשת" גדולה היא.
אבל במכתשת קטנה
דהיינו מדוכה של תבלין -
אימא שפיר דמי
לכתוש בה אפילו טיסני.
קא משמע לן
התנא באומרו שאין כותשין טיסני לפי שאין כותשין שום כתישה במכתשת - שאסור לכתוש טיסני אפילו במכתשת קטנה. כי הכלל שאין כותשים טיסני אומר שאין כותשים אותו כלל, ולכן המכתשת האמורה בו היא אפילו קטנה.
ומקשינן: וכי לא כותשים שום כתישה במכתשת?
והתניא: אין כותשין במכתשת גדולה, אבל כותשין במכתשת קטנה
[כי השינוי בכתישת חיטים המכתשת קטנה גורם שתחשב ככתישה לאחר יד], ואם כן מצינו כתישה במכתשת ביום טוב!?
ומתרצינן:
אמר אביי: כי תניא נמי מתניתא
[הברייתא הראשונה "אין כותשין במכתשת"],
במכתשת גדולה תניא.
ולעולם שני ענינים נאמרו בברייתא ההיא ולא ענין אחד היא כמו שרצינו להעמיד. אלא כך אמר התנא:
א. אין עושים טיסני כלל, לא בגדולה ולא בקטנה.
ב. שאר הכתישות, שאין בהם טורח רב, כמו כתישת תבלין או גרעיני חיטים לדייסא, אין כותשים במכתשת.
וכיון שסתם מכתשת היא מכתשת גדולה, יוצא שבמכתשת קטנה מותר לכתוש כתישה לדייסא .