Beitsa 13b — le Talmud en français

ועתה תמהה הגמרא על מה שהעמדנו שהמשנה עוסקת בתרומת מעשר ולא בתרומה גדולה.

כי לפי זה, מבואר במשנה שיש לו ללוי, התורם תרומת מעשר מן התלתן הכתוש של מעשר ראשון, לחשב כמה זרעוני תלתן יש במה שנכתש, ולתרום מהם תרומת מעשר לפי חלקם בתערובת.

והוינן בה: איך יתכן שיהיה הלוי

"מחשב"

את תרומת המעשר שהוא צריך לתת לכהן באומד גרידא!?

ו

הא

להפרשת תרומת מעשר -

מדידה

מדויקת

בעי!

היות שתרומת מעשר אינה כתרומה גדולה, המופרשת באומד.

כי רק בתרומה גדולה, שלא נתנה בה התורה שיעור, ורק חכמים קבעו לה שיעור [עין טובה, עין יפה ועין בינונית], לכן היא ניטלת באומד גרידא.

אך תרומת מעשר, שקבעה לה תורה שיעור מדוייק "מעשר מן המעשר", צריך להפרישה לפי מדידה!?

ומתרצינן:

הא מני

-

אבא אלעזר בן גימל היא

, הסובר שגם תרומת מעשר ניטלת באומד.

דתניא, אבא אלעזר בן גימל אומר

: האי דכתיב [במדבר יח] בלויים, המרימים את תרומת המעשר מן המעשר:

"ונחשב לכם תרומתכם

[מן המעשר], כדגן מן הגורן [כתרומה גדולה, שמפריש הישראל מן הדגן בגורן] " -

בשתי תרומות הכתוב מדבר

:

אחת תרומה גדולה, ואחת תרומת מעשר.

ואמר הכתוב "ונחשב" על שתיהן - ללמדך, שדומה דין תרומת מעשר לדין תרומה בשני דברים:

כשם שתרומה גדולה ניטלת

:

א.

באומד

, ללא צורך במדידה .

ב.

ובמחשבה

, בלי צורך בדיבור ובמעשה הפרשה בפועל, אלא נותן אדם עיניו בצד זה של התבואה וקובע אותה לתרומה, ואוכל מצדה האחר, ללא אומר, וללא הפרשה בפועל -

כך תרומת מעשר

-

ניטלת באומד

,

ובמחשבה

.

גופא, אמר רבי אבהו אמר רבי שמעון בן לקיש: מעשר ראשון שהקדימו בשבלין

הרי

שמו

"מעשר ראשון" -

טובלו

לתרומת מעשר

, ואפילו בעודו שבלים, לפני מירוח, הרי הוא טבל, ואסור באכילה.

והוינן בה:

מאי טעמא

גורם שם "מעשר ראשון" לחיוב תרומת מעשר ולאיסור טבל, עוד לפני המירוח?

אמר רבא: הואיל ויצא עליו שם מעשר!

כי כך אמרה תורה ביחס להפרשת תרומת מעשר: "והרמותם ממנו [מן המעשר הראשון] מעשר מן המעשר". ומשמע, משעה שנקרא שם מעשר על התבואה [והוא חל עליה אפילו אם הפרישוהו בשבלים, לפני מירוח,] חל מיד על המעשר שם טבל, היות והוא מחוייב מיד בנתינת תרומת מעשר.

אמר רבי שמעון בן לקיש: מעשר ראשון ש

אירע ו

הקדימו בשבלין

הרי הוא

פטור מתרומה גדולה

.

שנאמר

[במדבר יח]

"והרמתם ממנו

, מהמעשר הראשון,

תרומת ה'

-

מעשר מן

המע שר".

ומשמע: רק

"מעשר מן המעשר

", דהיינו, תרומת מעשר בלבד,

אמרתי לך

להפריש

ממעשר ראשון.

ולא

אמרתי לך להפריש

תרומה גדולה ותרומת מעשר

-

מן המעשר

הראשון .

אמר ליה רב פפא לאביי: אי הכי,

שלימדך הכתוב שממעשר ראשון נוטלים רק תרומת מעשר ולא תרומה גדולה. אם כן,

אפילו הקדימו

למעשר ראשון להפרישו לפני הפרשת תרומה גדולה כשהתבואה כבר נמצאת

בכרי

, לאחר מירוח -

נמי

נאמר שלא יפרישו ממנו תרומה גדולה! ומדוע אמרת שרק אם הקדימו בשיבלים הוא פטור!?

אמר ליה

אביי לרב פפא:

עליך

, כלפי שאלתך, שגם אם התמרחה התבואה לפני שעישרה, יש לנו ללמוד מהכתוב שאין להפריש תרומה גדולה ממעשר ראשון -

אמר קרא

[במדבר יח] בלויים

"מכל מתנותיכם

-

תרימו את כל תרומת ה'"

.

ומהמילה "כל" יש לרבות שעל הלוי לתת לכהן כל צד תרומה שיש ליתן ממעשרותיו, כולל תרומה גדולה.

אמר ליה רב פפא:

ומה ראית

למעט מעשר ראשון שהקדימו בשבלים מתרומה גדולה, ולרבות מעשר ראשון שהופרש אחר מירוח בכרי, ולא להיפך?

אמר ליה אביי:

האי

, כאשר הקדימו למעשר ראשון לפני תרומה גדולה לאחר שכבר נעשה כרי -

אדגן,

נעשתה כבר התבואה דגן, וכיון שהיא הגיעה לכלל "דגן", הרי היא חייבת בתרומה גדולה כדכתיב "ראשית דגן".

והאי

כאשר הפרישו את המעשר בשבלים - עדיין התבואה

לא אדגן

, לא חל עליה שם דגן להתחייב בתרומה גדולה הקרויה "ראשית דגנך".

ומעתה, מסתבר לומר שהריבוי "מכל מתנותיכם" בא ללמד על מעשר ראשון שהקדימו לתרומה גדולה כאשר התבואה כבר היתה נקראת "דגן", שאז כבר זכאי הכהן לקבל תרומה גדולה ממנה, ולכן אם הקדים הישראל ועישר מעשר ראשון לפני שהפריש תרומה גדולה, חייב המעשר הראשון הזה בתרומה גדולה, ולא נפטר ממנה בהקדמת המעשר.

אבל אם עדיין לא חל על התבואה שם דגן, ולא התחייבה בתרומה גדולה, והפריש ממנה מעשר ראשון, מסתבר שמעשר זה פטור מהתרומה הגדולה מן הפסוק הממעט מעשר ראשון מתרומה גדולה.

ועתה, דנה הגמרא בענין מלאכות הנעשות בתבואה, ומשוה בין תיקון המלאכה ה"קובע" את התבואה לגבי דין טבל, לבין תיקון המלאכה שחייבים עליו מצד מלאכת שבת:

תנן התם

במסכת מעשרות [ד ה]:

המקלף

שעורין

מתוך השיבולת כדי לכוססן חיים, בלא בישול, ועדיין לא הופרשו מהן תרומות ומעשרות כיון שלא נגמרה מלאכתן -

מקלף

אותן

אחת אחת, ואוכל

אותן מבלי לעשר, כי בצורה שכזאת אכילתו אכילת ארעי היא, ופטור מן המעשר.

ואם קלף

כמה מהשעורין ביחד,

ונתן

אותן

לתוך ידו

הרי הוא

חייב

לעשרן, היות וכך היא דרך אכילת אכילת קבע.

ואינו יכול לאכול מהן לפני שיעשרן, אפילו לא אכילת ארעי .

אמר רבי אלעזר: וכן

ביחס

ל

איסור מלאכה ב

שבת

:

אם קולף את השעורים אחת אחת, אין זה דרך דישה, אלא נחשב כמפרק לאחר יד, ומותר לעשות כן בשבת .

אך אם מקלף כמה שעורים, ואינו אוכלן כל אחת מיד לאחר קילופה, אלא מניחם כולם יחד בידו - הרי

ן

ו דרך מלאכת דישה, וחייב על כך חטאת!

ומקשינן:

איני! והא רב

-

מקלפא ליה דביתהו

אשתו בשבת

כסי, כסי

, היתה ממלאת לו כוסות בגרעינים שיבלים שקילפה.

ו

כן

רבי חייא מקלפא ליה דביתהו כסי, כסי!?

חסר טקסט (חברותא)

אלא, אי אתמר

דברי רבי אלעזר "וכן לשבת" -

אסיפא אתמר

:

והיא המשך המשנה במסכת מעשרות [שם משנה ו]:

המולל מלילות של חטים

-

מנפח על יד על יד,

מעט מעט ,

ואוכל

אכילת ארעי בלי לעשר, כי היות ולא קיבץ את החיטים המקולפות בידו, אלא נשארו בידו אחר מלילתן, אין זו נחשבת אכילת קבע, ולא "נקבעו" בכך למעשר.

ואם נפח

את החיטים שנמללו,

ונתן

, וקיבצם כשהם מנוקים מן הפסולת של השבלים [שנשרה בדרך מידו האחת לידו השניה],

לתוך

שולי

חיקו

בגדו - הרי "נקבעו" בכך למעשר, ואינו יכול לאכול מהם אפילו אכילת ארעי, אלא

חייב

קודם לכן לעשר אותן.

ורק על משנה זו

אמר רבי אלעזר: וכן ל

ענין מלאכה ב

שבת

, מותר לנפח מעט מעט, ואסור לנפח הרבה ולקבצם לתוך שולי בגדו, לפי שהעושה כן בשבת חייב משום מלאכת "זורה" או "בורר" .

מתקיף לה רבי אבא בר ממל: ו

כי מה ששנינו ב

רישא,

שהמקלף כמה שעורין ונתנן לתוך ידו חייב לעשר - רק

ל

ענין

מעשר, אין,

הוא מתחייב בכך לעשר, ואילו

ל

ענין חיוב על מלאכת מפרק ב

שבת

, הוא

לא

חייב כאשר הוא מקלף כמה שעורין ונותנן בידו, היות ואין זה נחשב כתיקון מלאכה!?

ומי איכא מידי

, איך יתכן לחלק באופן אחד,

דלענין שבת לא הוי

מעשהו נחשב ל

"גמר מלאכה

", והיינו, שאין מעשה שכזה נחשב לעשיית מלאכה בשבת, אלא כפעולת הכנה לאכילה גרידא. [כי "גמר מלאכה" בשבת, הוא כל מעשה המשלים שלב בתיקון החפץ לשימוש, ונמצא שהיתר קילוף הגרגרים וקיבוצם יחד מוכיח שנחשב כחלק מהשימוש בהם, ולא כהשלמתם לצורך שימוש].

ו

אילו

ל

ענין

מעשר

כן

הוי

מעשה שכזה חשוב דיו כ

"גמר מלאכה

", ולא כפעולת הכנה לאכילה גרידא, ומחייב לעשר!?

מתקיף לה רב ששת בריה דרב אידי: ו

כי

לא

מצינו חילוק שכזה, בדבר שאינו נחשב לתיקון ["גמר מלאכה"] ביחס למלאכת שבת, ובכל זאת הוא נחשב לגמר מלאכה שמחייב במעשר!?

והא

מצינו חילוק שכזה ביחס לדיני

"גרנן למעשר

", שהוא שם הכולל הרבה מלאכות שנעשות בתבואה, הנחשבות למלאכות ["גמר מלאכה"] הקובעות את התבואה למעשר, והם מחייבות במעשר, ומאידך אינן נחשבות למלאכות ביחס לחילול שבת, אלא הן נחשבות לתיקון אוכל בעלמא.

חיוב מעשר בתבואה או בפירות או בקטניות חל רק בעת שהם מגיעים לשלב מוכנות של "גמר מלאכה".

שלב זה מתקיים בקיבוץ התבואה בכרי, והוא נקרא "העמדת התבואה בגורן", ונקרא גם "מירוח".

גם בפירות ובקטניות יש שלב של גמר מלאכה, כאשר יש פירות ש"גמר מלאכה" שלהם הוא על ידי מעשה הנעשה בהם, ויש פירות אשר גמר המלאכה שלהם הוא מציאותי, הנעשה מאליו, כאשר הגיעו הפירות מאליהם לשלב המוכנות הסופי.

כל אופני הגעת הפירות לשלב שבו הם נקבעים כטבל, והמחייבם במעשר, נכללים בלשון [המושאלת מגמר מלאכה של תבואה] - "גורן למעשר".

דתנן: איזהו גרנן

של פירות, שבעשייתו נקבעים הפירות

ל

חיוב

מעשר

, ומאז אין יכולים לאכול מהם אפילו אכילת ארעי?

הקשואין והדלועין

גרנן למעשר הוא

משיפקסו

. משיפול מאליו, או משיורידו ממנו את ה"פקס" שבראשו, שהוא כעין פרח. שבשלב זה נהיים הקשואין והדלועין מוכנים לגמרי לאכילה. וזהו דוגמא לגמר מלאכה הנעשה מאליו.

ו

אילו הקשואין והדילועין

שלא פקסו

מאליהם - גמר המלאכה שלהם ["גרנן הקובע למעשר"] הוא בגמר מלאכת האדם,

משיעמיד ערמה

של קישואים או דילועין, לאחר שקיבצם.

ותנן נמי גבי בצלים

, שגמר מלאכתם הוא

משיעמיד ערמה

של בצלים.

ואילו גבי שבת

-

העמדת ערמה

אינה נחשבת כהשלמת שלב במלאכת תיקון, ו

פטור

עליה .

אלא מאי אית לך למימר

להסביר מדוע אינו חייב על העמדת ערמה בשבת אף שהיא "מלאכת תיקון" - לפי שאין זו מלאכת אומנות חשובה כדי להתחייב עליה, ורק

"מלאכת מחשבת

", שטעונה מעט אומנות,

אסרה תורה

בשבת.

הכא נמי

במקלף כמה שעורין ונותנם לתוך ידו, יש לומר שהוא שלב חשוב הקובע למעשר כמו גמר מלאכה, ובכל זאת אינו חייב על כך בשבת, כי

"מלאכת מחשבת" אסרה תורה

, ואילו הקילוף של שעורים אינו מלאכת אומנות חשובה.

ועתה מבארת הגמרא את דינו של רבא לעיל, שמותר למלול מלילות ביום טוב, כיצד יעשה זאת בשינוי, כי ודאי צריך הוא לשנות מדרך המלילה ביום חול [שבו הוא מולל בין שתי כפות ידיו], כדי שלא יאסר מצד עשיית "עובדא דחול".

כיצד מולל?

אביי משמיה דרב יוסף אמר

: אצבע

חדא א

אצבע

חדא.

מולל בין האגודל לאצבע.

ורב אויא משמיה דרב יוסף אמר: חדא אתרתי

מולל בין האגודל לשתי אצבעות.

רבא אמר: כיון דמשני

, שמשנה את צורת המלילה מבין כפות הידים למלילה באצבעות -

אפילו חדא

אגודל

אכולהו

אצבעות

נמי

מותר .

עוד שנינו לעיל בברייתא' שמותר לנקות את המוץ בשבת מהמלילות שמלל בערב שבת, על ידי ניפוח בשינוי, דהיינו מידו אחת לידו השניה, אך לא כדרכו בחול שמנפח בין שתי ידיו הצמודות

והוינן בה:

כיצד מנפח

מהו השינוי המועיל שלא יאסר מצד "עובדא דחול" [האם די השינוי שאינו מנפח בשתי ידיו, או שצריך שינוי בעצם מעשה הניפוח?

אמר רב אדא בר אהבה אמר רב: מנפח

את המוץ

מקשרי אצבעותיו ולמעלה

, ולא מתוך כפו.