Version texte de ce daf : original et traduction
Beitsa 11a — le Talmud en français
Beitsa 11a du Talmud de Babylone : tsourat ha-daf avec Rachi et Tossafot, traduction et notes. À lire en ligne, gratuitement.
Texte original — Beitsa 11a
שנינו במשנתנו: זימן יונים מערב יו"ט
בתוך הקן, ו
ביו"ט
מצא
יונים
לפני הקן
על מדף קטן שבולט לפני כל קן, והוא המשך של רצפת הקן -
אסורין
והוינן בה:
לימא מסייע ליה
משנתנו
לרבי חנינא
.
דאמר רבי חנינא: רוב וקרוב
-
הלך אחר הרוב.
[כמבואר בעמוד הקודם].
וגם מכאן יש ראיה לדבריו, שהרי יוני הקן המוזמנות הן הקרובות ביותר למדף הקטן שלפניו, ובכל זאת היונים שנמצאו על המדף אסורות, כי הולכים אחר רוב יונים האסורות שבאו מעלמא.
אמר אביי
: כאן מדובר בשובך שיש יונים היושבות
בדף
הגדול שלפני השובך, ואליו מגיעים ממקומות אחרים, ולכן אי אפשר לתלות שהיונים הנמצאות בדף הקטן הן יוני הקן הקרוב ולהתירן, כיון שכולם קרובים בשוה, וביניהם יוני המדף הגדול האסורות .
ונמצא שאין ראיה ממשנתנו לרבי חנינא, כי כלם נחשבים כקרובים בשוה, ובאופן כזה לכולי עלמא הולכים אחר רוב.
רבא אמר
: כאן אי אפשר לפרש כאביי שמדובר באופן שהיו יונים אסורות במדף הגדול, כי באופן זה פשיטא שהן אסורות ממה נפשך, שהרי בין הרוב ובין הקרוב מורים לאסור, ואין המשנה צריכה להשמיענו שאין הולכים אחר הקרוב של יוני הקן המותרות כנגד יוני המדף הגדול האסורות, שהרי הם גם רוב וגם קרוב.
אלא
בשני קנין
, שהיו
זו למעלה מזו, עסקינן.
וזימן את הנמצאים באחד משני הקינים. וכשבא ביום טוב לקחתם לא מצא בקן שזימן כלום אלא רק לפניו, ובקן השני לא מצא כלום.
והטעם לאסור את היונים הנמצאות לפני הקן אינו מפני רוב יונים שבעולם, אלא מפני החשש שמא אלו שמצא לפני הקן המוכן באו מהקן המוקצה, שהרי לא מצא בקן המוכן כלום, וגם בקן המוקצה לא מצא, ויש לחשוש שאלו באו מהקן המוקצה, ויוני הקן שהזמין הלכו להם למקום אחר .
ולא מבעיא
למשנה להשמיענו חשש זה
באופן
ש
ז
י
מן ב
קן ה
תחתונה ולא ז
י
מן בעליונה, ומצא בתחתונה ולא מצא בעליונה
דאסירן,
משום
דאמרינן: הנך
הגוזלות המזומנות
אזלו לעלמא, והנך
הנמצאות לפני הקן -
אשתרבובי אשתרבוב
, זחלו כלפי מטה,
ונחות
וירדו למטה, [והמדובר בגוזלות שנולדו זה עתה], כי באופן זה פשיטא שאסורות כי תולין שיוני הקן התחתון הלכו, ויוני העליון האסורות באו לדף שלפני הקן התחתון.
אלא
, באה המשנה להשמיענו כי
אפילו
אם
ז
י
מן בעליונה ולא ז
י
מן בתחתונה, ובא ומצא בעליונה ולא מצא בתחתונה
-
הנך נמי אסירי,
משום
דאמרינן: הנך
המזומנות בקן העליון
אזלו לעלמא, והנך
שנמצאו -
סרוכי סריך
, טיפסו בזחילה מהקן התחתון כלפי מעלה,
וסליקו
ועלו למעלה, והם אלו הנמצאים לפני הקן העליון, ואסורים כי לא הוזמנו .
שנינו במשנה: ו
אם אין שם
בסביבות הקן בערב יו"ט
אלא הן
אלו שזימנן - אף שביו"ט מצא יונים רק לפני הקן,
הרי אלו מותרין.
והוינן בה:
היכי דמי
, באלו גוזלות עוסקת המשנה?
אילימא במפורחין,
שיכולים כבר לפרוח למרחק.
למה מותרין הן ביום טוב כשאין סביבותיהם גוזלות אחרים, והרי
איכא למימר: הנך
המזומנות
אזלו
בפריחה
לעלמא, והני
הנמצאות לפני הקן
אחריני נינהו?
אלא
בהכרח המשנה עוסקת
ב
גוזלות
מדדין
שאינן יכולות לפרוח אלא מעט, ולכן תלוי הדבר אם יש קן נוסף בסביבה או לאו.
שאם אין קן נוסף בסביבה לא יכולות גוזלות אלו לדדות לכאן ממרחקים, וברור הדבר שהגוזלות הללו הן הגוזלות המזומנות.
והוינן בה, ממה נפשך:
אי דאיכא קן
נוסף
בתוך חמשים אמה
[שהוא הגבול שיכולות לדדות] -
אדדויי אדדו
חמישים אמה, ויתכן שאין אלו המזומנות!
ואי דליכא קן
נוסף
בתוך חמשים אמה
הרי
פשיטא דמותרין!
דאמר מר עוקבא בר חמא: כל
גוזל
המדדה
ואינו יכול לפרוח -
אין מדדה יותר מחמשים אמה!
ומתרצינן:
לעולם
, מדובר
דאיכא קן בתוך חמשים אמה, וכגון דקיימא
הקן האחר
בקרן זוית
, מעבר לפינת הבית, כך שאם רוצה הגוזל לעבור מקן לקן, בהגיעו לפינת הבית הוא צריך לפנות ימינה או שמאלה, ושוב לא יוכל לראות את קינו.
מהו דתימא
כיון שהמרחק בין הקינים הוא בתחום של חמישים אמה -
אדדויי אדדו
.
קא משמע לן
שדרך הגוזל הוא:
כל היכא דמדדה והדר
, כל עוד הוא יכול בשעה שמדדה לסובב ראשו ו
חזי לקניה
לראות את קינו, הוא ממשיך ו
מדדה
.
ואי לא
יכול הוא לראות את קינו כשמסובב ראשו לאחוריו - הוא
לא מדדה
יותר. ולכן כשהקן האחר הוא מעבר לפינה, אין הגוזל מדדה אליו.
ובאופן זה השמעתנו המשנה כי הגוזלות שהיו בקן מותרין, על אף שיצאו ממנו ונמצאו לפניו, כיון שאין חשש שיבואו גוזלות מהשובך השני שבתוך חמישים אמה, שהרי אינם עוברים את זוית הבית שבין השובכים.
מתניתין:
א.
בית שמאי אומרים: אין נוטלים
ביום טוב
את העלי
שהוא בול עץ כבד ועבה, שכותשים בו חיטים במכתשת, כדי
לקצב עליו בשר
, היות והוא כלי שמלאכתו לאיסור, שהוא מיועד למלאכת כתישת חיטים שאפשר לעשותה מערב יו"ט .
ובית הלל מתירין.
ב.
בית שמאי אומרים: אין נותנין את העור
לפני הדורסן
. אין שוטחין אותו במקום שידרסו עליו אנשים בהליכתם, לפי שזהו תחילת התהליך של עיבוד העור, ואסור לעשותו ביום טוב .
ו
כן
לא יגביהנו
את העור המופשט - כדי להניחו במקום משומר או להעבירו ממקומו שלא יפסד - לפי שהוא מוקצה,
אלא אם כן יש עמו כזית בשר,
ונחשב כמחובר לבשר ואינו מוקצה, [אך גם באופן זה לא יתננו לפני הדורסן] .
ובית הלל מתירין.
גמרא:
תנא: ושוין
בית הלל ובית שמאי,
שאם
כבר
קצב עליו בשר
-
שאסור לטלטלו
טלטול אחר שלא לצורך יום טוב .
אמר אביי: מחלוקת
בית שמאי ובית הלל היא רק
בעלי
, שאינו מיועד לקצב עליו בשר.
אבל ב"תברא גרמי
", שהוא משטח המיועד לקצב עליו בשר ולשבר עליו עצמות -
דברי הכל מותר
כי מלאכה זו מותרת ביו"ט.
ותמהינן:
פשיטא,
שהרי ב
"עלי
" שהוא כלי שמלאכתו לאיסור
תנן
שנחלקו בו, ולא בתברא גרמי שהוא כלי מיוחד לקצב עליו בשר, שהוא דבר שמותר לעשותו ביום טוב ופשיטא שמותר לטלטלו!
ומבארינן:
מהו דתימא
ש
הוא הדין דאפילו תברא גרמי נמי
החמירו בית שמאי לאסור, כי שמא יטרח בטילטולה ואחר כך ימלך מלקצב, ונמצא שטרח לטלטל ביום טוב שלא לצורך.
והאי דקתני
במשנתנו
עלי
, כדי
להודיעך כחן דבית הלל, דאפילו
כלי שהוא
דבר שמלאכתו לאיסור
נמי שרו
לטלטל לצורך שמחת יום טוב.
קא משמע לן
שתברא גרמי מותר.
איכא דאמרי
:
אמר אביי: לא נצרכא אלא
להתיר
אפילו תברא גרמי חדתי
חדשה.
כי
מהו דתימא
: כיון שחדשה היא,
ממלך
הרי הוא עשוי להתחרט
ולא תבר עלה
ולא ישבור עליה עצמות , ויש לחוש שיטלטלה שלא לצורך.
קא משמע לן
שמותר לטלטלה ולא חששו שיתחרט.
והוינן בה:
ו
כי
בית שמאי לא חיישי לאמלוכי?
וה
רי
תניא: בית שמאי אומרים: אין מוליכין
ביום טוב את ה
טבח
[השוחט]
ו
את ה
סכין אצל בהמה
הנמצאת במקום רחוק.
ו
כן
לא
מוליכין את ה
בהמה
ממקום רחוק
אצל טבח וסכין
. כי שמא יתחרט, ונמצא שטרח ביום טוב שלא לצורך .
ובית הלל אומרים: מוליכין
אותם
זה אצל זה
, ולא חששו שיתחרט.
בית שמאי אומרים: אין מוליכין תבלין ומדוך
הידית שדכים בה במדוכה -
אצל מדוכה, ולא מדוכה אצל תבלין ומדוך
שמא יתחרט ונמצא שטרח שלא לצורך יום טוב.
ובית הלל אומרים: מוליכין זה אצל זה
.
ומוכח שבית שמאי חוששין שמא ימלך, ואילו אביי אמר שהם לא חוששים.
ומתרצינן:
הכי השתא!?
מהו הדמיון!?
בשלמא
בהולכת
בהמה
, יש בה חשש ש
אתי לאמלוכי,
משום
דאמר
לעצמו:
נשבק
אשאיר
האי בהמה כחושה, ומייתינא
ואביא
בהמה אחריתי, דשמינה מינה.
ובהולכת תבלין כדי לטוחנו עבור ה
קדרה
נמי
יש לחשוש כי
אתי לאמלוכי
מהכתישה, משום
דאמר: נשבק
אעזוב את תיקונה של
האי קדרה דבעיא תבלין, ומייתינא
ואביא קדירה
אחריתי, דלא בעיא תבלין.
אבל
הכא
, בתברא גרמי -
מאי איכא למימר
, למה יש לחוש שמא
ממלך ולא תבר
עליה!?
והרי
כיון דשחטה
לבהמה -
לתבירא
לשבר עצמותיה על תברא גמרי
קיימא,
וברור שיעשה זאת!
שנינו במשנה:
בית שמאי אומרים אין נותנין את העור
לפני הדורסן.
תנא: ושוין
, בית שמאי ובית הלל
שמולחין עליו
, מעל העור שהפשיטו ביום טוב .
בשר לצלי.
שממליחים עליו את הבשר לפני צלייתו, ומתפזר מעט מלח על העור, ובכך משתמר העור. והתירו עיבוד שכזה היות והוא נעשה כלאחר יד, ומשום שמחת יום טוב, כי אם יודע שיתקלקל עור הבהמה הוא ימנע מלשחוט .
אמר אביי: לא שנו
שמותר למלוח מעל העור בשר,
אלא
מליחה
לצלי,
שהיא מליחה מועטת.
אבל
מליחה
ל
בישול ב
קדרה
, שהיא מליחה מרובה -
לא
התירו לעשותה מעל העור.
ותמהינן:
פשיטא,
הרי בברייתא במפורש, מליחה
"לצלי", תנן!
ומבארינן:
הא קא משמע לן
אביי באומרו "אבל לקדירה, לא" -
דאפילו
אם מולח בשר
לצלי,
אלא שעושה זאת במליחה מרובה
כעין קדרה, אסור
למולחו על גבי העור.
תנו רבנן: אין מולחין
ביום טוב
את החלבים
של בהמה כדי שלא יסריחו, כי הוא מעבד אותם בכך .
ואין מהפכין בהן
, כדי שיתאווררו, שגם דבר זה מעין תיקון של מלאכת עיבוד הוא .
משום רבי יהושע אמרו: שוטחן
לחלבים
ברוח על גבי יתדות
כדי שלא יסריחו, כדי שלא ימנע מלשחוט.
אמר רב מתנה: הלכה כרבי יהושע.
איכא דאמרי,
אמר רב מתנה: אין הלכה כרבי יהושע.
והוינן בה:
בשלמא למאן דאמר הלכה כרבי יהושע
, שפיר
אצטריך
להשמיענו זאת.
כי
סלקא דעתך אמינא: יחיד ורבים הלכה כרבים
, לכן
קא משמע לן
שכאן
הלכה כיחיד.
אלא למאן דאמר אין הלכה
כרבי יהשע -
פשיטא
, ומה צורך יש לו להשמיענו זאת, שהרי הכלל הוא תמיד ש
יחיד ורבים
-
הלכה כרבים!?
ומשנינן:
מהו דתימא
ש
מסתבר טעמיה דרבי יהושע, דאי לא שרית ליה ממנע ולא שחיט,
ולכן הלכה כמותו.
קא משמע לן
, שבכל זאת אין הלכה כמותו.
והוינן בה:
ומאי שנא
שאסרו את שטיחת החלבים ברוח,
מ
שטיחת
עור לפני הדורסן
שהתירו בית הלל!?